קול הרמ"ז נשים לח

ד"ה כהנת מתחללת כו' ודלא כמ"ש בפי' כו' גם מהרש"ל כתב דטעות הוא ואיברא שמ"ש רש"י כאן ודרשינן בקדושין הוא טעות סופר אבל צ"ל בתמורה שכך אמר שם דף ה' ב' חילולים כו':

ח הרע"ב ד"ה האיש כו' דכתיב את בת כו' ורישא דקרא ואמר אבי הנערה ובתחילה נאמר ולקח אבי הנערה ואמה:

תי"ט ד"ה מה כו' שייר וכו' נ"ל דלא הוי שיור דלא דמי דהתם איירי בכללות כל מצות הבן על האב כל מ"ע כו' ומש"ה תנן בל' רבים האנשים חייבים ונשים פטורות אבל הני דהכא פרטיים הן ולכך תני בל' יחיד איש ואשה והפרת נדרים לא צריך למתני דמקרא מפורש בין איש לאשתו בין אב לבתו אבל השנוים כאן צריכים לימוד או מן הפסוק או מן ההלכה:

ד''ה ואין כו' בהך קרא איש כו' נראה דמשום שזה חידוש גדול שתהיה שוה האשה לאיש בכל דיני צרעת רק בפריעה ובפרימה וגם בדבר שבגוף האדם הקדימו לכל השאר:

פ"ד מ"א שנאמר עיין בסמוך למה מביא הפסוק:

הרע"ב ד"ה לא שותות כו' נראה דס"ל כתוס' דודאי אסורות הן מדקרא מעטינהו:

תי"ט ד"ה ושומרת כו' שזינתה מותרת ליבמה כצ"ל:

ע"ש מיהו ליכא כו' פי' ליכא למיפשט מהכא דשומרת יבם אסורה ליבמה:

ע"ש דדרשינן מבלעדי כו' דמהתם ילפינן מיעוט לסתם ארוסה ושומרת יבם אבל מתני' דמיירי שבא עליה יבם בבית אחיו וארוס בבית חמיו דקדמה שכיבת בעל לבועל להכי מייתי קרא דתחת אישה:

ב טמאה אני עמ"ש לעיל פ"ק מ"ג:

אינה משקה פ"ק מ"ג ופ"ג מ"ו תנן ושבעלה אינו רוצה להשקותה ונראה לומר דהתם מיירי אפי' שלא אמר בפי' שאינו רוצה להשקותה אלא שמתוך עניניו נראה כן כגון דמשתמיט ומתרפה בדבר ואפ"ה לא תאכל בתרומה משום חומר שלה וגם מנחתה נשרפת דאין להשהותה שתעשה יותר אבל כאן צריך שיאמר בפה מלא איני משקה כדי ליתן לה כתובתה א"נ ויותר פשוט כל החמשה דברים שוים בין לאוסרה בתרומה ובין (לשרוף) מנחתה אבל הכא שב' דברים האחרונים משונים מן הראשונים שנוטלת כתובתה הפריש התנא ביניהם והתחיל בלא וי"ו אמר בעלה איני משקה וכ"ת ליתני בלא וי"ו אם בעלה רוצה להשקותה וי"ל דרצה התנא לשנות בשינוי מפורש היטב:

תי"ט ד"ה ובה"א כו' לא דק כו' לפ"ד הר"ב כתבו בדקדוק דקשה ליה דאמאי תני בב"ה לא שותות דבזה אינם חולקים על ב"ש והיה די שיאמרו לא נוטלות כתובה ולכן נ"ל דב"ה אמרו כך ליתן טעם נגד ב"ש וכלומר מתוך מה שאמרת לא שותות דהיינו שלא נתברר ספיקן כך לא נוטלות מספק ובזה יתיישב למה לא כתב הר"ב כך בר"פ דתנן נמי התם לא שותות ולא נוטלות כתובה:

ג תי"ט ד"ה מעוברת כו' אמאי ל"ת כו' נ"ל דקדים ותני הנהו דמ"ב דלא שותות ולא נוטלות כתובה לכ"ע והני דהכא יש בהן מחלוקת:

ד''ה אילונית כו' מפני חשש כו' ק' ולמה לא יחושו לפיקוח נפש ונ"ל דמעוברת אפשר לו להמתין אבל אילונית אין בה שום תקנה ותקוה:

ד"ה ושאר כל הנשים כו' דאתי לרבות אשת ממזר לממזר ונתינה לנתין כו' השנויות בברייתא ותניא או שותות או לא נוטלות כתובה:

ד תי"ט ד''ה ע"י כו' מאלמנה כו' וי"ל דמדרבנן אפי' חייבי עשה דלא תימא דדוקא חייבי לאוין כאלמנה לכ"ג וכו' הוא דאמעוט:

ד"ה וממי וכו' למעוטי בהמה וכו' מדלא קתני בהמה בהדיא דייק מהר"ם מלובלין סי' קי"ו דממעט גם את השד דאין מקנין ע"י ע"ש:

ה הרע"ב ד"ה ולא וכו' דבעינן וקנא וכו' ז"ל רש"י (בש"ס דף כ"ז) ואי קשיא בקינוי נמי הא כתיב את אשתו דמשמע דבעלה מקנא לה ולא אחר הא מתרבי מאיש איש ע"כ ור"ל דאיתא בברייתא איש איש לרבות אשת חרש ואשת שוטה דב"ד מקנין לה:

ע"ש כדאמרן ומסיים הר"מ אבל בכל זאת יוצאות בלא כתובה:

תי"ט ד"ה לא להשקותה וכו' שאינם וכו' לא ידענא מאי קאמר דאי ר"ל דלא מצינו שמיעט הכתוב חרשת ושוטית ולא נוכל להקישם והלא מאיש איש מרבינא אשת חרש ואשת שוטה לקינוי ב"ד ומינה שאינם מקנין מצד המום שבהם גם החרשת והשוטית נמעטו מן ההיקש דאשה תחת אישה דאלת"ה אלא דטעמא משום דאינם בני (קינוי) למאי איצטריך ריבוי דא:

ע"ש והשמיט שוטה וכו' נ"ל דלא צריך להזכיר אותם שאין בהם תבונה ועוד ששם מונה הרמב"ם ט"ו שאינן ראויות לשתות אעפ"י שהיא רוצה לשתות ושבעלה רוצה להשקותה אלא יוצאות בלא כתובה ע"כ ואין בשוטה ושוטית שייכות לאלו העניינים:

פ"ה מ"א כשם נ"ל שהיו שוים בכל מקריהם והוא היה תלוי בה שאם הזכות היה תולה לה גם לא יהיה כן ואם מתה מיד גם היא ימות וכן כתב הרמב"ם פ"ג באותה שעה שתמות היא ימות הנואף:

ונטמאה אע"ג דאסורה מלאו דאחרי אשר הוטמאה ההוא למיקם עליה בלאו ותנא דהכא מוסיף גם לאו מכלל עשה עי' במזרחי פ' כי תצא. היה דורש וי"ו יתירא כר"ע רש"י:

אם נטמאה ונסתרה והיא נטמאה לא ממנינא דאוקימנא לטומאה ודאית בה בעד א' בפ"ק וה"ג רש"י:

ב אלא יטמא לפי' הר"ב קרי ביה יטמא מפועל הכבד שהוא יוצא לאחרים ול"נ דלא צריכינן לזה דמצינו מלות שהקל בהם עומד וגם יוצא כמו ושב לאחוזתו ושב ה' אלהיך את שבותך וכן בכאן י"ל מכח דלא כתיב טמא דיטמא גם הוא יוצא:

הרע"ב ד"ה הנך הכא כו' כ"כ רש"י אבל לא החליט הדבר אלא כתב כך נראה בעיני וק"ל דאמאי לא תני בהדיא ברישא בו ביום ונ"ל דאגב דיוקא דנטמאה ונטמאה דאר"ע מייתי מהך דטמא יטמא א"נ אגב דר"י אמר לעיל דר"ע כדרשת זכריה בן הקצב מייתי לאידך דגם ר"י קלסיה לר"ע ואגביה מייתי כל הנך דבו ביום:

תי"ט סד"ה אר"י כו' ולכך בסיפא דפרקינן אר"י תלמיד תלמידך ותלמיד דר"ע הוה וכדפירש"י:

ג ומדותם אע"ג דפי' ומדותם הוא אחר פי' מקיר העיר וחוצה מ"מ הקדים המאוחר לפי שבו עיקר חידוש של הדרשה שהיא לתחום שבת לכך הקדימו דחביב ליה משום חידושא:

הרע"ב ד"ה מגרש כו' ובשילהי ערכין פי' הר"ב מקום פנוי מכלום ואין בו בית ולפ"ז צ"ל דבסוף המגרש היה איזה בית או בורגנין כדי להתחיל משם אלפים אמה של תחום שבת וזה אני אומר לפמ"ש התי"ט שהמקראות שניהם כמות שהן:

תי"ט ד"ה ר"א כו' דנפקא לן כו' פי' שיש להם סמך מן התורה וע"כ לפרש כך שהרי כל אותה סוגיא דאלפים עגולות או מרובעות ילפינן להו מפ' דומדותם בין לרבנן בין לרבי חנינא בן אנטיגנוס וא"ל דאתו דלא כהלכתא:

פ"ו מ"א תי"ט ד"ה אפילו שיש לו ראיה כו' נראה שר"ל עוף הנקרא פאפ"א גאי"ו או מן עורבים שמצפצפים בדבור כעין בני אדם:

ב תי"ט ד"ה לא וכו' סתירה וטומאה וכו' אלמא קודם קינוי נמי עד אחד נאמן בטומאה:

ע"ש עבד וכו' משום דוי"ו ההיפך בשבא משמש לשעבר ולהבא ג תי"ט ד"ה ומה כו' ולפי מה כו' ק' דהתינח לר"א אבל לר"י דלא מקיש מאי א"ל ול"נ דעד דמהימן בעריפת עגלה יוכיח כדתנן לקמן פ"ט מ"ח וע"ש בפי' הר"ב ותמן ליכא רגלים לדבר:

ד"ה ת"ל וכו' דה"נ וכו' ובפ"ק כתב רש"י דמתניתין ח"מ:

ד תי"ט ד"ה ושניה כו' לא נטמאת בפניך כו' ומש"ה לא ערביה עם ב' בבות הראשונות א"נ משום דבבא זו איירי בפיסולין:

ע"ש מזימין הראשון כו' הדין דין אמת אבל מתניתין דייקא דתני לא נטמאת דמשמע דאינן ידעי בבירור שזו לא נטמאה שהרי היו שם וראו שלא נטמאת באותה שעה:

ד"ה שנים כו' וממתניתין ח' פ"ט כו' ק"ל דקושיא זו היה להם לתוס' להקשותה בפ"ט שהוא מאוחר לפרקים ואז לא הו"מ לתרץ מה שתירצו כאן:

ע"ש דאפי' לקולא וכו' הקשה בעל חידושי הלכות דאדרבה מהאי טעמא דרגלים לדבר אית לן למימר לקולא וכמ"ש התוס' לעיל דהכי איתא בירושלמי וקשה על קושייתו שבגמרא אמר כדבריהם דהכי איתא בסוף פירקא מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב העולם לחומרא אבל לקולא לא אזלינן קמ"ל פי' דאפי' לקולא ומה שהוקשה לח"ה מהירושלמי נראה דה"ק דהכא איצטריך למתני דאזלינן בתר דעות אפי' לקולא כדתנן ביבמות ובמכילתין פ"ט דאי לא הוה תני לה הכא הו"א דטעמא דמתניתין דהכא הוא משום טעמא דרגלים לדבר דהיינו א' אומר נטמאת ב' אומר לא נטמאת היתה שותה משום דטעמא דרגלים לדבר מעדיף כת האחד לגבי הב' והוו להו כב' ולכן היתה שותה וסיפא דב' אומר נעמאת יהיו נאמנים מהטעם הנזכר והוא נטמאה ודאי ומש"ה לא היתה שותה קמ"ל דאף הכא אזלינן בתר רוב דעות ולא משגחינן בטעם דרגלים לדבר משא"כ בההיא דירושלמי דמיירי בכשרים ומש"ה אמר התם דעד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה דאמרינן דודאי נטמאת: