קול הרמ"ז נשים לד

כו' פי' אם לא תענש בחמורה תענש בקלה לפחות לכך הדעת מכרעת אם המכוין לאיסור ועשה איסור דיו במ' זו שלא עשתה איסור לכ"ש שלא נחמיר עליה:

ד את בהמתה שם המין ולא תני קרבנה משום דדוקא במעות פליגי אי סגי לומר אלו לחובתי וכדכתב התי"ט אבל בבהמתה לכ"ע סגי ליה בהכי. דהם משונים כבש וכבשה ואיל:

תצא ותרעה לפי שבהיותה שלה תמות בשלו תני תצא ותרעה:

הרע"ב ד''ה יפלו וכו' שמשליכים וכו' וזהו לשון יפלו דאי אמר יהיו לנדבה הו"א שהוא יביא מהם עולות נדבה ויש חילוק בין עולות נדבת צבור לשל יחיד כדתנן בפ"ג דתמורה מ"ד:

ע"ש שכולן עולות לקייץ המזבח ואין חוששין לדמי חטאת המעורבים בהם דהכי קי"ל בנזיר הלכה למשה מסיני גמרא:

ד''ה החטאת וכו' דאשה שהפר לה וכו' לא ידעתי מה הענין ההוא לכאן ששם צריכה כפרה מפני שנתכוונה לחטא וז"ל רש"י במשנה החטאת תמות אותה הבהמה שהפרישה לשם חטאת תמות וכי ההיא טעמא דמפרשינן לעיל דצריכה כפרה והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא ע"כ ואין כוונתו כדסבר התי"ט אלא רש"י מכוון למ"ש בגמרא דף כ"א דאמרינן למתניתין אי אמר בעל מיעקר אמאי תמות תיפוק לחולין הא אי מיגז גייז ניחא דתמות דצריכה כפרה על לשעבר וכיון שהפר לה הויא לה כחטאת שמתו בעליה:

סד"ה ואינם וכו' שם דמיירי שמת וכתיב ונתן על כפי הנזיר והא ליתא דמית וה"ה ה"נ דליתא שהרי שוב אינה נזירה כנ"ל לפי התי"ט אבל פירוש הרמב"ם לפי שלא נשלם הנזירות והן הן דברי הר"ב שכתב הואיל והפר לה:

ה הרע"ב ד"ה נזרק וכו' דלאחר וכו' אע"פ שעדיין לא גלחה הר"מ ספ"ד דה"נ והכי מוכח בגמרא:

תי"ט סד"ה אינו וכו' אישתמיטתיה מ"ש פי"א דנדרים דף פ"ג טומאה נמי אית לה צערה דכתיב והחי יתן אל לבו דיקבר יקברוניה:

ד"ה אי אפשי וכו' בספ"ט דנדרים וכו' לא דמי דהתם אפילו ליכא עינוי בגופה היא מנוולת בבלואי סחבות וחסרון הקישוט:

ע"ש וצ"ל וכו' הרמב"ם פליג על תוס' בפ"ד דה"נ פסק בחילוק הבד"א בין תגלחת טהרה לשל הטומאה ואי הוה קאי אר"ע הא לית הלכתא כוותיה ולדבריו י"ל דתני מנוולת משום דנזירות אחר שלאחר הטומאה היא נגד רצונה וגורמת לה ענוי גדול ורוח נכאה וז"ש הר"ב מעונה ומנועה משתיית יין פירוש מעונה בע"כ ורש"י ז"ל כתב אהא דאמרינן דר"א סבר תגלחת מעכבתה מלשתות יין וכיון דאית לה ניוול מצי מפר ופירש"י דאית לה ניוול כדכתיב תירוש ינובב בתולות ולפ"ז כל מניעת שתיית יין מקרי ניוול וצ"ע לדברי התוס':

ו האיש מדיר פי' האב חייב לקיים דקדוקי נזירות בנו אם הדירו בנזירות הלכך אם לא נתקיימה החטאת תמות דכבר נתחייב האב להביא הקרבנות והיינו כיצד דקאי אחיוב דאב:

ואין האשה נ"ל משום דמצינן בשמשון שהמלאך דבר עם אמו תחלה סד"א דלכל הפחות תהא האשה שוה לאיש:

הרע"ב ד"ה האיש וכו' ודבר זה הלכה וכו' וא"ת ת"ל דכתיב להזיר לה' ולא כתב לדור וי"ל דאצטריכא ליה לידות נזירות כדאמרינן בפרק קמא דנדרים ותו דא"כ הא כתיב איש או (אשה) כי יפליא:

ז א"ר יוסי לא תני רי"א משום דקאי נמי אסיפא ואליבא דכולי עלמא כדכתבו התוספת:

הרע"ב ד''ה אר"י וכו' ואם היו בנים רבים וכו' וז"ל הרמב"ם פ"ק מת האב והניח בנים רבים חולקים המעות הסתומים מפני שהוא ירושה להם ויש לכל א' מהם לגלח על חלקו ומעתה מ"ש זכה ר"ל שיצא בקרבנות אבל ודאי שיתן לשאר אחיו מה שנוגע להם חלקו:

פ"ה מ"א שור שחור יש מקשים דדלמא ה"ק השור השחור שיצא ראשון הקדש אף על פי שלבן יצא לא יהיה הקדש אלא שחור שיצא ראשון לשחורים ולא נאמר שטעה וי"ל דא"כ היל"ל שור שחור ראשון שיצא דאז הוה קאי ראשון לשחורים אבל מדאחר ראשון אל שיצא מביתי ש"מ דקאי ראשון אל היוצאים:

תי"ט ד"ה בש"א וכו' בנזירות וכו' משום דאיהו ממש מחלוקת בהקדש טעות מש"ה הקדימוהו להאיך דמי שנדר ונשאל לחכם דאין מחלוקת בהקדש טעות אלא דבעו ב"ה לדמויי להקדש טעות:

ג ונשאל לחכם אף על גב דב"ש סברי דאין שאלה בהקדש ונזירות היינו כשהלשון הוא לשון טוב אבל הכא מיירי שהוא מסופק אם הלשון הוא טוב תוס':

אמרו ב''ה אין ספק שמשנה זו דמי שנדר קדומה וסתמית היא ולכך הקשו ב"ה ממנה לב"ש ודייקו מדאיכפל תנא ותני היתה לו בהמה וכו' נא קצר ושנה והתירו מותר דבעיא לאשמועינן דינא דהקדש טעות:

שהוא מקודש ק"ל דגמרי מתמורה דהקדש טעות הקדש א"כ למאי איצטריך ריבויא דוכל מעשר בקר וצאן דמיניה ילפינן הא דשלשתם מקודשים ונ"ל דאיצטריך למעוטי שמיני ושנים עשר ועיין טעמיה בשלהי בכורות:

תי"ט ד"ה א"ל וכו' שמשיבים בדרך וכו' לא דמי דהתם אמר לא אם אמרת וכו' דנמשך הלשון יפה ור"ל לא דמי כדסברת מפני שאם אמרת באימורי וכו' תאמר וכו' אבל בכאן צריך לשנות הילוך הלשון ול"נ דתמיהא דכתב הר"ב ר"ל שאינו בניחותא אלא הוא קושיא דהיינו אינו כמו שנראה שאתם סוברים שהשבט קדשו כי ודאי לא שבט קידשו וכוונת הר"ב למעט פ"א דהיינו לא כן אלא שבט הנזכר בפסוק כל אשר יעבור תחת השבט הוא קדש והתם כתיב קודש וכל מעשר בקר וצאן דמקרבו ט' וי"א:

ד הרע"ב דבור המתחיל מי וכו' ואדעתא דהכי וכו' כתבו התוס' והקבלה היתה בטעות ולא חלה אפילו רגע אחד ונראה דאפילו בית שמאי מודי בזה:

ד''ה זו טעות טעה וכו' אמרינן בגמרא שתפוהו רבנן לר' אליעזר ואוקמוהו אשיטתייהו שהורה להם שאין פותחין בנולד ואפשר שזהו הטעות שטעה נחום שחשב שעדיין ר"א עמד בסברתו דאילו ידע שרבנן נצחוהו והוא הודה לא היה סומך בדעתו:

תי"ט ד"ה והלך וכו' והלך והביא קרבנותיו וכו' לפ"ד דתנא דידן דייק טפי דלא שייך שם קרבן אלא כשמובאין אל בית המקדש שכבר הם מוקדשים וכדלקמן פ"ו מ"א וי"א אבל לא כשמביאין מן השדה או מן העדר ותנא נקט שם המין כדרך התורה ויהי לי שור וחמור:

ה תי"ט ד"ה היו וכו' ששה וכו' אינו כך שטחות פשיטות דברי הר"ב אלא מיירי בב' ב"א וכמ"ש הר"מ בחי' והתוס' פי' כן במשנה זו אבל לא דיינו בזה להבין מציאות הענין במ"ש התי"ט ו' מהלכין וכו' ולא דמו לששה שכתב הר"ב דמ"ז דהתם כל א' וא' דבר בפני עצמו אבל בכאן זה תלוי בזה וכמ"ש התוס' הא' חושב שמכירו מרחוק ואומר זה פלוני והב' אומר שאינו הוא והג' אומר לב' הראשונים א' מהם נזיר דהיינו מי שיתקיימו דבריו והד' אומר אין א' מהן נזיר שהוא אותו שיתקיימו דבריו והיינו כדברי הג' אלו שהפכו דבריהם והחמישי אומר לב' הראשונים שניכם נזירים שכל א' מהם סובר שאומר אמת ונחת לנזירות והוא אומר כולכם נזירים, ע"כ אבל מ"ש הג' ובד' נ"ל דוחק לומר ששניהם אומרים דבריהם בהיפך הנדרים ועוד דא"כ הול"ל לד' שא' מכם אינו נזיר ונראה לפרש ששום א' מכם אינו נזיר לפי שסובר ששניהם טועים בהכרת אותו פלוני שאינם מכירים אותו בודאי ולכן אין א' מהם נזיר ואפילו לר"ש לא חשיב הפלאה מה שהוא כדברי הג' או הד' דהיינו אם הוא אותו פלוני או לאו שהפלאה ר"ל כמ"ש הר"ב ורש"י בראשם והרא"ש והר"ן בפרק ב' דנדרים שצריך שיהיה ברור וידוע לו בשעת נדרו מה שאין כן דאחד אומר פלוני ואחד אומר אינו הוא:

ד"ה וב"ה וכו' ופירש"י דה"ק וכו' וקשה דאיך יפרש אביי מלת ולא דמיעוטא היא וי"ל דבית הלל קאי אב"ש דאמרי דאפילו לא נתקיימו דבריו הוי נזיר ואהא אמרו ב"ה דאינו נזיר מאלו שלא נתקיימו דבריו אלא אותו שלא נתקיימו דבריו הראשונים שהם הנזכרים במשנה אלא נתקיימו דבריו אחרונים:

הרע"ב ד"ה ראה וכו' ששה וכו' כאן דוקא פי' הר"ב בששה לפי שהם ששה דברים בגוף א' חלוקים:

תי"ט ד"ה והרי וכו' לכאורה משמע וכו' יש לומר דהכא נסיב לה הר"ב אליבא דגמרא דכריתות דמייתי לה התוספות י"ט לקמיה דבריה הוא בפני עצמה ומתני' דייקא הכי הריני נזיר שאינה לא חיה ולא בהמה פירוש אלא בריה בפני עצמה:

ע"ש דאין ספיקו וכו' ובהכי ניחא דהא תנינן לעיל פ"ב מ"ח הא דר"ש אם היה בן קיימא הריני נזיר חובה וכו' אבל שאני התם דבשעה שנדר הוי ספק שהיה יכול להתברר משא"כ הכא דלעולם לא יוכל להתברר ואפ"ה מחית אינש נפשיה אספיקא:

ע"ש וגם זה אינו וכו' המורה יש לו הכרח מהגמרא דמתניתין דהרתיע מהדרינן לאוקומה אליבא דר"י ואי ב"ה ס"ל דספק הקדש אינו הקדש לוקמא אליבא דב"ה ומ"ש התי"ט מסתם מתניתין דטהרות אינו נמי סתמא אדרבא האי עדיפא דתני לה בהלכתא דנזירות והתם מצרף לה לאחריני דדמו לה וכדאמרינן בסנהדרין ל"ד וע"ש ברש"י:

ע"ש אמת במקצת וכו' גם בעל ל"מ נושא ונותן בזה ומקשה הרבה קושיות לפי' הר"מ ודוחק ליישבם ע"ע: