קול הרמ"ז נשים לג

דשמא בן זכר ויבנה ויביא קרבן נדבה ונ"ל שהטעם הוא משום דטומטום שנקרע ונמצא זכר הוא כסריס כדתנן ספ"ח דיבמות ולא הוי כסתם בן זכר:

ט תי"ט ד"ה מניח וכו' דא"כ היאך ישלים נזירות שלו וכו' כצ"ל:

ע"ש נראה דאין בין וכו' פי' לענין שיגלח אחר נזירות בנו ועוד אחר ל' של נזירותו אבל קשה דא"כ מי הכריחו להרמב"ם לפרש מתני' בנזיר מרובה שכתב הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר כך וכך יום:

י שאין תגלחה כתבו התוס' ר"ל תגלחת אינו מכוון דטפי הוה, לן למימר שאין נזירות פחות מל' ונקט שאין תגלחת למימר מכשישלים ולי נראה דתנא אקרא קאי דכתיב קדוש יהיה גדל פרע ופי' רש"י בחומש קדוש יהיה השער שלו וכו' וכיון דמנין ל' לנזירות נפקא לן מהאי יהיה נקט שפיר שאין תגלחת:

תי"ט ד"ה לאחר וכו' סותר שבעים וכו' ופירוש דלאו דוקא סותר שהימים הראשונים יפלו אלא ה"פ מניח מניינו ומונה ל' לבנו ואחר כך ישלים את שלו דאם היו ל' היו עולים אותם הל' לנזירות בנו ולתשלום המאה אבל עתה אינו כן אלא מתחיל נזירות בנו ואח"כ ישלים את שלו ומגלח תגלחת א' לכולם ע"כ פי' התוס' ומ"ש התי"ט שהרמב"ם גורס במשנה סותר עד שבעים הרב ל"מ כתב דגורס כתוספות אלא דמפרש כמ"ש בירושלמי נולד ביום פ' סותר יו"ד ביום צ' סותר כ' וזה שגרס הרמב"ם סותר פי' מה שמנה אחר ע':

פ"ג מ"א מי שאמר תני מי שאמר מפני שעד עכשיו מפרש עניינים שבהמשך זמן הנזירות ועתה שונה מאי דשייך לסוף הנזירות:

ב תי"ט ואת וכו' שכשגלח הראשונה וכו' יש לדקדק למה לא קצרו וכתבו דיום ל"א עולה לכאן ולכאן ונראה דס"ל דלא אמרינן עולה לכאן ולכאן אלא כשהוא דיעבד אבל כששניהן לכתחילה לא אמרינן וצריכים לטעמא רבא דכתבו ודמסתבר ובהא ניחא מאי דלא תנן שיום שלשים עולה מן המנין אלא דוקא בתרי בבי של עדות ר' פפייס משם דבבא קמא דמגלח ס"א לא שייכא ובהא ניחא נמי למאי צריכים למתניתין הכא עדות ד"פ שהרי כאן משניות נשנו בעדיות ולא נשנו במקומן בתורת עדות כגון משנה א' בפ"ז דעדיות שמקומה פ"ק דבכורות ולא נשנית שם בלשון עדות וכ"ש הכא שכבר קדם לשנות כל הג' בבות ומה צורך לעדות ד' ודו"ק:

ג מי שאמר חזר ושנה מי שאמר מפני שהוא דין משונה דהיינו דיני הטומאה:

הרע"ב ד"ה רא"א וכו' ופ"ק דף ו' פי' אליבא דבר פדא דסבר דסתם נזירות כ"ט יום וקי"ל לרבנן דאין שער מתגדל כדי לכוף ראשו של זה בצד עיקרו של זה בפחות מז' ימים:

ד"ה הריני וכו' דכתיב וזאת וכו' נראה דדריש יתור של וזאת הנזיר שהיה די שיאמר וביום מלאת:

תי"ט ד"ה ר"א וכו' דאלא היכי וכו' וי"ל דהו"מ למימר הריני נזיר עד יום ק' אבל מדקאמר מאה יום משמע שלמים:

ע"ש לכן נראה וכו' לפ"ז הקצת ק' אינו קצת שהרי אין לו ישוב אלא לפי' התו' ולרש"י ק' ממש:

ע"ש דאיירי בדמפרש וכו' נ"ל שמן הפסוק דייקיון הכי מדלא כתיב וזאת תורת הנזיר במלאת ימי נזרו דאז ה"מ סתם נזירות אבל מדכתב ביום מוכח דאיירי במפרש כמה ימים נזיר דאז מפרש איזה יום ימלא נזרו:

ה הרע"ב ד"ה ואינו מביא קרבן וכו' לא פירש לו כל צרכו דהכא לא איירי בטומאת בית הקברות שאין הנזיר מגלח עליה וכדכתב הר"מ בפ"ז מה"נ אבל הכא עסיקינן אם נטמא עודנו בבית הקברות בא' מי"ב טומאות שנזיר מגלח עליה וכ"פ הרמב"ם וגם פסקו בפ"ו דה"נ:

ד"ה יצא וכו' מבית הקברות וכו' דממתני' משמע דאם יצא ומיד נכנס עולין לו וזה אינו שהרי הוא טמא ז' אלא ודאי מיירי שהזה וטהר:

תי"ט ד"ה והוא וכו' אם וכו' והא דלא קצר ותני והוא טמא לאשמועינן דין יוצא ונכנס ושאין טומאת בית הקברות סותרת הימים שנמנו בטהרה וכמ"ש הר"ב:

ד"ה רא"א וכו' וכ"נ דעת הר"מ בחי' פ"ו ומה וכו' כצ"ל:

ע"ש יכול יהא סותר וכו' ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים ע"כ פי' התוס' יכול יהא סותר הכל ת"ל וכו' והכל אינו סותר אבל סותר ל' מדרשת דוזאת תורת הנזיר תן לו תורת נזיר:

ע''ש אלא כדפסק (שם פ"ו) כרבנן בנטמא וכו' דאיהי סתם משנה לעיל ב' וג' סותר את הכל והל"מ ג"כ אזיל בשיטה זו ע"ע:

ו בש"א וכו' סברי דלא קנסינן ליה יותר מסתם נזירות וב"ה סברי דקנסינן מתחלה:

תי"ט ד"ה ואח"כ וכו' שאין נזירות וכו' הרמב"ם כתב בפי' וז"ל ומ"ש בתוספתא דנזירות נוהגת בארץ ובח"ל ר"ל שכל מי שחייב עצמו בנזיר בח"ל נתחייב בזה על צד הקנס לפיכך יעלה לא"י ויתחייב שם בנזירות מה שנדר בח"ל וכו' נ"ל דה"ק דאעפ"י דתניא נוהגת בארץ ובח"ל לא תימא דמה שנהג בח"ל לסגי ליה דאינו כן אלא בזה יתחייב בקנס ולפיכך יעלה וכו' וזהו הקנס והכי מוכח ממ"ש אח"כ בש"א יהיה הקנס שנתחייב סתם נזירות ומלח הקנס בה' הידיעה מיסב למה שהקדים ואמר נתחייב בזה על צד הקנס והכ"מ לא הבינו כך אלא שנזירות של ח"ל הוא על צד הקנס ולא מן הדין ותימא על פי' זה ולא ידעתי איך עלה ע"ד שהרמב"ם מפרש כן בתוס' שמשנה הנזירות בין בארץ ובין בח"ל:

ע"ש לאו דוקא וכו' ול"נ דזה היה בדיעבד שנתאחר לבא עד שהשלים כי לכתחילה קונסין אותו שיעלה מיד לארץ אלא שלא ידעו ב"ד בנזירתו:

ע''ש לא נחייבהו וכו' הא לא מסתבר כלל שנעזבהו לכתחילה להטמא בטומאה דרבנן והרמב"ם כתב (בפ"ב) וז"ל ומי שנזר בח"ל קונסין אותו ומחייבינן אותו לעלות ומשמע מיד ומאי דנקט רבי והשלים נזריתו ר"ל דלא תימא דהואיל והשלים נזירותו ושלא שתה יין ולא גלח ולא נטמא למתים שלא נקנסהו לחזור ולנהוג נזירותו ולאחר הקרבנות:

פ"ד מ"א פי כפיו נראה דכאן לא בעינן תוך כ"ד כיון דמיירי במפרש מיין ומש"ה הר"מ בפ"ב הפך סדר מתני' דהסמיך דין פי כפיו לדין האומר הריני כזה ואח"כ כתב דין דואמר ואני בתוך כדי דיבור:

ושערי כשערו פירוש או שערי כשערו וכ"כ הר"מ פ"ב מה"נ תי"ט ד"ה ואני וכו' והוא שהתפיס וכו' ובהכי א"ש דלא תני ושמעו חביריו ואמרו ואני ואני דכך הול"ל כיון דתני ב"פ ואני ואני דהו"ל טפי מא' אלא לאשמועינן דדוקא אחד התפיס בקמא והיינו חבירו:

ע"ש הותר האחרון וכו' נ"ל דזהו העיקר שלמדנו ממשנה זו על מה דתנן פ"ט דנדרים מ"ז משום דהתם ליכא אלא דעת א' דהיינו של הנודר אבל בכאן דאיכא אמצעי שקדם לאחרון סד"א דאחרון דאתפיס באמצעי הו"ל כתולה נדרו בדעת האמצעי ושלא יוכל החכם להתירו קמ"ל אבל שאר הבבות שיות לרפ"ת דנדרים ומ"מ בבא קמא איצטריכא ליה כדי לשנות בבא בתרא והשתא נ"ל דאי אמרו כולן (כא') ואני או ואנחנו יהיה הדין כההוא דאיני נהנה לכולכם דהותר א' הותרו כולם לבד מן הא':

ד"ה כולם וכו' דהא ה"נ וכו' אי איתא דסייעתיה ק"ו הוא כי הוי"ו דואני מחבר עם הקודם ואפ"ה בעינן החפסה דתוך כ"ד אבל י"ל דשאני שמיעה דהכא מראיה דהתם כי גדול המשך זמן הראיה מן של השמיעה דהכא תכיפות דתכ"ד:

בתי"ט ד"ה מפר וכו' היפך דין המשנה וכו' ובא מדין מ"ש שזה כמי שתלה נדרו בנדרה אינו כך שכבר אמר הריני נזיר קודם ששאל אותה אם היא רוצה ועוד שגם הל' בלתי מתיישב ואם הפר וכו' ונראה דמ"ש ואם הפר לה לא קאי אלא ארישא דכתב הריני נזיר ואת אינו יכול להפר ואהא מסיק ואם הפר כלומר ע"פ חכם וכדכתיבנא בגליון הנכחי וכדי שלא יראה לך דוחק אומר לך כי דוקא שם שתחלה הקדים הרמב"ם וכתב ב' הדינין בדרך כללות וז"ל נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמר אמת ה"ז אינו יכול להפר לה נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה וכו' ה"ז מפר לה ואח"כ מפרש ב' הבבות בפרטות וכתב כיצד וכו' ומדפי' ב' הבבות זא"ז כמו שהקדים להסמיכן בהקדמה הכוללת סיים וכתב אם הפר לה כלומר בחלוקה דאינו יכול הוא להפר והטעם שלא כתב זה מיד אחר הרישא נ"ל משום דדין שלו בטל דהוי כתולה נדרו בנדרה לא נזכר בהקדמה הכוללת ולכן לא רצה להפסיק בין ב' הבבית הפרטיות ודו"ק וראיתי לבעל ל"מ שכתב דהרמב"ם קאי ארישא אבל לא נתן בזה שום טעם:

ע"ש ואם הפר לה וכו' פירוש על ידי חכם כי כיון ששנים נזירים הוא ודאי אינו יכול להפר שהרי קיים לה אי נמי שנשאל על ההקש וחזר והפר לה:

ג תי"ט ד"ה רי"א וכו' דלאו לאפלוגי וכו' דתניא בברייתא וה' יסלח לה שצריכה כפרה וסליחה פי' מירוק ע"י סיגופין ויסורין:

ד"ה תספוק וכו' ולמה קורין וכו' נראה שהוא כמו בן נעות המרדות ולא ידעתי למה לא נפרשנו כמ"ש בפ"ק דברכות טובה מרדות א' בלבו של אדם שרוצה לומר הכנעה ומוסר וכן כל מוסר מתורגם מרדות ונראה מפירש"י (שהוא מענין) מוסר שכן כתב מכת מרדות כדי להוכיחה שלא תהא מזידה משמע שתכנע להבא ואי כהר"ן הול"ל מפני שהיתה מזידה. ע"ש יש חומר בד"ס וכו' לפ"ד אין זו קושיא דהא קי"ל העובר על ד"ס חייב מיתה:

ע"ש ולהקל ממלקות וכו' וכן מוכח ממתניתין אם אינה סופגת מ' תספוג