קול הרמ"ז נשים לב

דאיסורא וכי מאכילין לאדם דבר האסור וכ"כ הרא"ש ספ"ב דיבמות ובודאי מסתבר תירוץ התוס':

ד''ה יפר וכו' דברים ש"ל וכו' וכ"מ דאם גרשה אסורה גם לבעל ואינו יכול לחזור ולישא אותה הבעל ט"ז סי' רל"ד ס"ק ס"א דקדק כן מיתורא דמתני' דהוי סגי דליתני ותהא משמשתו ותו לא אלא ה"ק ותהא משמשתו עודה תחתיו ואח"כ תהא נטולה מן היהודים ולא אמרינן הכא נדר שהותר מקצפו הותר כולו דלא נימא הכי אלא בדבר שיכול להפר כולו אבל כשאינו יכול להפר כולו לא וכדאמרי' גבי נדרה מב' ככרות ביחד א' מצטערת וא' לא מצטערת אינו מפר אלא לאותה שמצטערת כי שאינה מצטערת אין בידו להפר וה"נ לא יוכל להפר שתהיה מותרת ליהודים דא"א ועיין בשפתי כהן סי' רל"ד ס"ק ע"ז:

מסכת נזיר פרק א משנה א פתיחה תי"ט ד"ה כתב הר"מ וכו' תנא אקרא קאי וכו' היה ק"ל מה צורך לכל זה לימא בקצרה ההיא דכל הרואה סוטה בקלקולה וע"ק דיותר נכון שיביא פ' זנות יין ותירוש יקח לב ומצאתי דכתבו התוס' כאן דאקרא קאי ר"ל למשנה אחרונה דמסכת גיטין ששם הביא פ' זה ועליו קאמר מי גרם לעבירה וכו' וא"כ כבר יש שייכות לנזיר בסדר זה אלא דקשה דליתני סוטה בתר גיטין ולזה מוסיף טעמא דכל הרואה וכו' שלכך סמכן וא"ל דלקדם סוטה לנזיר משום דאין שייכות לסוטה אחר נדרים:

הרע"ב ד"ה אהא נוה וכו' והא דלא עריב ב' הידות משום דשמה מיירי שעבר נזיר לפניו ולא כך אהא נוה אלא דתני או ללמד דשוה לאהא כלומר דגם הוא יד:

תי"ט ד"ה או וכו' תימא וכו' התירוץ הוא כמ"ש הר"ן בפרק האיש מקדש גבי פסקא דהתם ובכולן אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש דאמרינן התם דברים שבלב אינן דברים וכתב הר"ן בשם ר"ת דה"מ היכא שמתכוין לומר מה שהוא אומר אלא שיש בלבו הפך מה שהוציא בשפתיו דכיון שאינו מוטעה במה שמוציא בפיו אין כשטועה מה שבלבו כלום אבל בדיבורו כההיא דתרומות בעינן שיהא פיו ולבו שוין ע"ע והשתא הני כינויין דדמו ללשון תורה והוו כמי שאומר נזיר ואינו מוטעה בשפתיו אעפ"י שאינו מתכוין בלבו להיות נזיר אינו כלום דדברים שבלב אינם דברים וכל שדבריו ברורים בלתי טעות הולכים אחר הדברים בלבד ומעתה נ"ל שבידות הנדר כגון אהא צריכות כוונה כיון שאינו ברור ה"ה נמי הריני כזה שהוא יד והא קמ"ל מתני' דתני הריני כזה גבי הריני מסלסל לאשמועי' דלא תימא הנדר גמור הוא כאילו אמר הריני נזיר ונ"מ לכוונה ובהא לא צריכנא למ"ש התוס' דאתי לדיוקא ותירצו אליבא דהר"מ דמחית בחדא מחתא אהא נוה והריני מסלסל וכו':

ד"ה הריני כזה וכו' לא מהני וכו' הא גופה קשיא דלא מהני משמע דאינו נזיר כלל והדר קאמר דטפי משמע אהא כזה מן והריני הא אהא והריני שוין אם לא שנאמר שמ"ש דטפי משמע אהא כזה כלומר דאהא ונזיר עובר משא"כ הריני ונזיר עובר אבל מ"מ צ"ע כי שמן הם הריני נזיר כמו אהא נזיר:

ב הרע"ב ד''ה מה וכו' מתני' חסורי מתסרא וכו' נ"ל דממתני' משמע הכי מדלא קתני ה"ז נזיר עולם אלא ה"ז נזיר שמשון משמע שיש חילוק ביניהם ולהכי בעי מה בין וכו':

תי"ט ד"ה ה"ז נזיר וכו' למה יהיה נזיר וכו' נ"ל לדקדק דגמור לא הוה הא במקצת הוה והכי קאמר בגמרא ושמשון לאו נדור הוה פי' כנזיר גמור והא כתיב וכו' וקס"ד וכו' ומשני מלאך הוא דקאמר ליה ור"ל ולפיכך לאו נזיר גמור הוה אבל חלקי נזירות חלו עליו וטעמא רבא איכא שהוא ודאי קבל עליו וכמ"ש לדלילה נזיר אלקים אני:

ע"ש ולא עוד אלא וכו' י"ל דקושיא דהא כתיב לה' היא דרך דלמא אבל הס"ד דמנוח קאמר ליה הוא ס"ד קיים שהרי האשה אמרה כן למנות והוא עשה תפלה שישוב המלאך והוא יודיעם מה יעשו לנער היולד וממילא קבלו עליו ומ"ש הגמ' מלאך קאמר ליה הוא דחייה בעלמא ונ"ל דמוכרח לומר כך דאלת"ה מ"ט במתני' הריני כשמשון וכו':

ג תי"ט ד"ה סתם וכו' ואמנם סמך וכו' ק"ל שבגמ' פליגי בה דרב מתנה מפיק ליה מיהיה ובר פדא מכ"ט פעמים שנא' נזיר ונזירות על הפרשה ואי הוה אסמכתא לא שייכא בה פלוגתא וכ"ש שהגמרא שקלא וטריא בזה באורך ונ"מ לענין דינא ובאסמכתא ליכא למימר הכי ועוד שהגמטריא היא א' מל"ב מדות של ר"א בן רבי יוסי הגלילי:

ד"ה הריני נזיר וכו' וממאי דסליק וכו' אין לומד דאשמועינן דאין נזירות לשעות דהא תני לה בהדיא:

ד ומגלה ויביא קרבן רש"י ופי' הרמב"ם:

תי"ט ד"ה ומגלח וכו' פשוט הוא וכו' לפ"ד אינו כ''כ פשוט דסד"א דכל נזיר מוחלק בפני עצמו ובין כל א' וא' יותר ביין קמ"ל ובהא דייקא מתני' ה"ז נזיר עולם ואינו נזיר עולם ממש וכדכתב הר"ב אלא שנקרא נזיר עולם לפי שאין לו שעה שיותרו לו חומרי הנזירות:

ה מלא הבית נ"ל דדוקא כאן בודקין אותו משום דמלת מלא מורה ענין גדולות משא"כ לעיל בשער ראשו:

בודקין אותו אמת הוא שבגמ' ומפרשיה כתיב הבית אבל ק"ל טובא חדא דבשלמא סתם קופה נודע גודלה אבל בית איזה בית יבנה להקל עליו במילוי קישואים כדמקשינן בגמ' ועוד דלא שייכי אהדדי בית וקופה שמשונים מאד בכמותם ותו תמהתי על התוס' דכתבו וה"ה דהומ"ל ולחזי כמאן דמלי בצק דמי ראה בית מלא בצק בכל חללו והנכון בעיני דגרסינן חבית וכ"כ הרמב"ם וכל מפרשיו. תי"ט סד"ה ונזיר וכו' גם בעל ל"מ תמה ע"ז והניחו בצ"ע אבל הוסיף להקשות קושיות יותר עצומות. תי"ט ד"ה אר"י וכו' אפילו בלא מנין וכו' נראה דהתם לא בעינן מנין דשערות מובדלות זו מזו משא"כ הימים נראים בגמ' יומי לא מספקי מהדדי:

פ"ב מ"א מן הגרוגרות איתא בירושל' דאינשי קרו לגרוגרות תירוש הביאום התוס' ונ"ל משום דגרוגרות ודבלה דמסתמא מועכים אותם ומוציאים לחלוחית כעין תירוש ולהכי לא תנן מן התאנים:

אינו נזיר הכ"מ מדייק דמדלא תני לא אמר כלום אלא אינו נזיר ר"ל נזיר לא הוי אבל נדור הוי מן הגרוגרות:

תי"ט סד"ה וכו' אר"י וכו' ומ"ש שהר"מ גורס במתני' דבה"א נדור ואינו נזיר כדאיתא בברייתא ולהכי קא' התי"ט דהו"ל לר"מ להביא ראיה להרמב"ם בחי' מן הפי' דכתב לב"ה נדור הוי ואסור וכו' ואין זו ראיה לגירס' דדילמא פירושו הוא ודע שלח"מ דחה התירוץ של הכ"מ ובחר לו דרך אחרת לישוב הרמב"ם ע"ע:

ב הרע"ב ד"ה אמר כו' ואני אומר וכו' צריך לפרש היכא רמיזא במתני' שהוא אומר הריני נזיר ונ"ל דהוי כעין ידות שמתחיל הענין ואינו גומרו וכאן זה היה עסוק להעמיד הפרה והיא אינה רוצה לעמוד ואמר זו הזירה עצמה אם תעמוד שממאנת לקום ומתחזק להעמידה וכלומר שלא תעלה בידה וכיון שהתחיל הדבר בענין נזירות דלא שייך בפרה ומתעצם להקימה הו"ל כאילו אמר נראה דבר מי יקום והיינו הריני נזיר ממנה אם לא תעמוד ובדרך זה יתורץ מה שהקשו תוס' דאמאי עבדינן צריכותא דלמא דב"ש קמ"ל אע"ג דאיהו לא הזכיר נזירות די"ל דאין זה חידוש כיון דדיינינן ליה כידות נזירות:

תי"ט ד"ה אמר וכו' והאניה חשבה וכו' במחילה לא דמי דהתם ר"ל וסיעת או להקת האניה וכגון וישמע בית פרעה:

ד"ה הזה וכו' זכרהו וכו' לא ראיתי כלל זה עד הנה:

ע"ש פרשת דברים בסי' וכו' ומה בכך הרי ידים ורגלים וכולן נקבות:

סד"ה הרי פרה וכו' פי' שאין בדלת קדושת הגוף אלא קדושת דמים וכפי' הר"מ:

ג הרע"ב ד''ה אמר הריני נזיר וכו' פי' ולא אמר הרי הוא עלי קרבן כי חושש שמא יביאו לו כוס אחר לכך אמר בל' זה שיחשבו זה נדר נזירות גמרא:

תי"ט ד"ה הרי וכו' דמשנה וכו' ול"נ דהתם נפקא לן מפ' מיין ושכר יזיר דמשמע אפי' לא נזר אלא מיין לחודיה (וה"ה מחרצנים וכו') וא"כ הו"א דצריך שיזיר מכל היין קמ"ל דאפי' מכוס א' סגי ונראה דה"ה אם נתנו לו מעט חרצנים או זגים ואמר הריני נזיר מהם:

ד''ה מעשה וכו' מתני' ח"מ וכו' הרי משנה זו כדספ"י דשבת דכתבו התוס' דאינה ממש ח"מ דאפשר לפרשה כך בלי ח"מ וה"נ כיון שפי' שהאשה היתה שכורה ממילא משמע דאם אינו שכור ה"ז נזיר:

תי"ט ד"ה אבל וכו' ומשמע וכו' פי' שאין זה פתח לנדרו ואין לחכם להתירו אלא בפתח אחר או בחרטה שהרי הוא כשאר נדרים שיש להם התרה וכ"כ הר"מ רפ"ב מה"נ:

ה ואמר ואני דוקא שאמר ואנו ועלי לגלח אבל אמר ואני לבד אינו חייב לגלח אחר אלא הוא נזיר כי ואני קאי ארישא דאמר הריני נזיר ש"ס:

ז לכשיהיה לי לא פני לכשיולד ללמד דאפי' אמר לכשיהיה לא תימא אחר ל' יום שאז יש הויה לולד שיצא מכלל נפל אלא אסי' כשנולד מיד חל עליו נזירות:

הרע"ב ד"ה ונולד וכו' דבלשון וכו' דבקרא הכל מקרי כן כדכתיב בפרשת יבום:

ח תי"ט ד''ה רש"א וכו' ולא פליג אהא דנולד לו בן וכו' פי' דלא פליג אטומטום