קול הרמ"ז נשים כט

נקראים דבש בתורה זית שמן ודבש סד"א דכיון דהאב נקרא בשם הבן כ"ש שהבן יקרא בשם האב קמ"ל דהולכין אחר לשון ב"א בנדרים והא דתני סתוניות היינו לדיוקא דמותר בחומץ אבל אסור בסתוניות וכדכתב הר"ב לקמן:

ט מפני שהוא איכפל תנא ליתן הטעם לאשמועינן דדוקא כשיש שם לווי מותר דהיינו בו' שני השבוע הא בשביעית שאין לו שם לווי אסור א"נ לאפוקי ממתני' דלעיל מן הכבוש וכו' דאינו אסור מן הכבוש הנודע אבל כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושים מפני שהם נמצאים משא"כ בכאן דאפי' אמר שמן שאני טועם אינו אסור אלא בשמן זית משום דאין של שומשמין נמצא לכן תני מפני שהוא לווי פי' ואין הטעם משום ה' הידיעה כדלעיל:

תי"ט סד"ה מן וכו' דבא"י אינן מסתפקים בשמן שומשמין כלל הר"ן ותנא בא"י קאי ובודאי זה היה בזמנם כי עכשיו מסתפקים בשל שומשמין כנודע:

י הרע"ב ד"ה אספרגוס וכו' שאין כרוב וכו' ל' הרא"ש אספרגוס מין כרוב אבל אין כרוב נקרא על שמו:

תי"ט ד"ה אספרגוס וכו' וצריך לחלק בין אספרגוס וכו' נראה שהשלוק של ירק מתמסמס בתוך המים והו"ל טעם כעיקר משא"כ בציר שהדג הוא יותר קשה:

פ"ז מ"א לא מצאתי זה ל' רש"י בר"פ כל הבשר שאילו לא מצא אלא קטנית לא היה משיבו לא מצאתי אלא קטנית אלא לא מצאתי ירק ובדלועין היה אומר לא מצאתי ירק אחר אלא דלועין ולמה היה אומר כן אלא שיש לך ללמוד שהדלועין נקראים ירק דאין הקטנית בכלל ירק ע"כ:

בכלל ירק והא דלא זבין דלועין שאינו יודע אם רוצה לבשל אותו:

תי"ט ד"ה ור"ע וכו' אף בדלעת וכו' דאי אמר ירק סתם משמע הנאכל כמו שהוא חי ואין זה בדילועין שאינן נאכלים אלא מבושלים:

ה הנודר מן המטה נראה דאי תני עליה לחוד הו"א משום דעליה קבועה סמוכה לבית אבל דרגש דאיהו מטלטל לא גריר בתר מטה דפעמים דליתיה גבי מטה ואי אמר מטה בהא קאמר ר"מ אבל בעליה אימא דמודה לרבנן:

תי"ט ד"ה מותר וכו' ואע"ג דלענין נותנים עליו חומרי מקום פסק בא"ח רצ"ו בתוך התחום חשוב כתוך העיר כתב ש"ך בשם מהרש"ל דשאני נדרים דהולכים בהן אחר לשון בני אדם וק"ל דבגמרא מטינן בה ממאי דכתיב בקרא מחוץ לעיר ולא מטעמא זה לשון בני אדם ונ"ל ליישב דלעולם אימא לך דמקום תוך התחום חשיב חוץ לעיר שהוא חוץ לחומה אבל בענין חומרי מקום הוי טעמא שלא ישנה מפני המחלוקת וכיון דמסתמא אנשי העיר מצוים בתוך התחום לכן החמירו שם מפני המחלוקת:

ו עפ"י קונם הן נראה דקמ"ל דאע"ג דאמר עפ"י ולפי דמסתמא אם עקום בפיו יבוא לטעמם מ"מ כיון שלא אמר בהדיא אכילה וטעימה אסור בחילופיהן ובגידוליהן:

הרע"ב ד"ה אסור וכו' המחליף וכו' ס"ל להרא"ש דדוקא המחליף אסור עליו ולא על האחר המודר ממנו וכן אם אחר החליפם מותרים לנודר:

תי"ט ד"ה קונם וכו' דוקא באומר פירות דפרט ואסר כל אותו המין דשוינהו הקדש ונאסרו עליו חליפין וגידולין משא"כ באומר קונם תאנים וענבים דלא אסר אלא אכילת אותו המין. הר"ן. ד"ה בדבר שזרעו כלה וכו' לא קאי אחילופיהן ואגב רישא תני הכא חילופין דכיון דלא אסר עליה אלא טעימת אותן פירות כיון דהחליפן מותרים אפילו בדבר שאין זרעו כלה אלא קאי אגידוליהן:

ז הרע"ב ד"ה קונם מעשה ידיך וכו' וכתבו לה פירות בשכר מעשה ידיה רש"י:

ח לפני הפסח אסור ולא אמרי' שאת עושה אני נודר שאיני אוכל עד הפסח איני נהנה עד הפסח א"נ ה"ק שאת עושה איני אוכל וזה יהיה עד הפסח בין לך ובין לי:

ט תי"ט ד"ה הלכה וכו' ולוקה וכו' לפי' הרמב"ם כדלקמן קרינן ולוקה הוא ודוק:

ד"ה אחר הפסח וכו' לא יוכל וכו' ז"ל הר"ן דאע"ג דכתיב לא יחל דברו לא יחל אדבר קאמר פי' קרי ביה לא יחל מן הנפעל:

ע"ש שהוא לוקה וכו' הר"ן ס"ל דהיא לוקה ולא הוא והק' על הר"מ ובעל ל"מ תירץ בפ"ה קושייתו והני לה שלא כדברי הכ"מ וכדמשמע בפשיטות דברי הרמב"ם שהוא לוקה ולא היא ע"ע ולפ"ז מאי דתנן אחר הפסח בבל יחל יתבאר על הדרך שפי' הר"ב ולא כוותיה והיינו שאם ההנה אותה קודם הפסח והיא הלכה לאחר הפסח הוא עובר למפרע בבל יחל דברו ולוקה אבל הרמב"ם בפי' פי' שאחר הפסח חייב למונעו מלילך עד תשלום הזמן:

ע"ש ופי' הכ"מ וכו' בפ"ה כתב הרמב"ם בפי' דאם המודר נהנה אעפ"י שעבר על איסור אינו לוקה שהרי הוא לא אסר על עצמו כלום ותימא לי איך אשתמיתיה זה לכ"מ אמנם יסוד סברתו נ"ל שהוא כההיא דיוצא דופן שהזכיר הר"ן להקשות על הרמב"ם דהתם פליגי אמוראי אם הנהנה לוקה אם לאו ופסק כמ"ד אין לוקה:

פ"ח מ"א ושבת שעברה שלא תאמר דימי החול אסר ולא השבת עצמה:

תי"ט ד"ה ור"ה וכו' לפי שהוא וכו' ול"נ חדא דר"ה הוא יום הדין לכל השנה ולכן גזרות השנה הבאה עתידות לבוא ועוד דכל ר"ח ממשמש ובא מיד אחר החדוש שקדמו אבל ר"ה רחוק מרוב חדשי השנה שקודמים לו:

ב עד שיהא אסור דכיון דאמר לישנא יתירא בעוד שיהא פסח קאמר רש"י קידושין ס"ד:

הרע"ב ד"ה עד לפני הפסח במכילתין גרסינן לפני אבל בקידושין דף ס"ד גרסינן עד פני וכן גרס' לכל ד' מפרשי מכילתין וכל הפוסקים והש"ע וגם מלשון הר"ב משמע דגריס כן דכתב ודבר המבורר לקרות פני הפסח קא' והיינו עד שיגיע ואם הוא גריס לפני היל"ל דלפני משמע קודם כמ"ש לפני שחת ה':

תי"ט סד"ה עד הפסח וכו' ונ"ל דעד הפסח ר"ל יהא אסור עד הפסח ושייך למתני עד שיגיע פי' אסור עד אותו זמן:

ד"ה רמ"א וכו' ואיכא למימר וכו' כך יש להסתפק משום לישנא יתירא דמל' פני וכדלעיל מפירש"י:

ד"ה רי"א וכו' אבל תימא וכו' נ"ל שהר"ב לא נחית להלכה למעשה מטעמא דמעייל איניש נפשיה לספיקא ומש"ה לא אמר וכן הלכה אלא כתב הכלל דר"מ ור"י הלכה כר"י ולפ"ז כדמהפכינן תהיה ההלכה עד שיגיע ואזיל בדרך הר"מ דכאן לא כתב כי אם הכלל אבל בחי' כתב פסק ההלכה:

ג כל שזמנו זהו טעם לעד הפסח ודין זמנו קבוע טעם לעת הקציר וכו':

תי"ט ד"ה אינו וכו' אינו אסור וכו' והא דלא תני הכי גבי עד הקיץ משום דהכא לא יש שום זמן אלא עד שיגיע בלבד אבל בעד הקיץ אסור גם בזמן לקיטת התאנים עד ההכנסת הכלכלות ולא שייך למתני אינו אסור אלא עד שיתחיל וכו' דאינו קולא כשל הקציר וטעם חילוק זה שבין הקציר ובין הקיץ נ"ל דהקציר והבציר והמסיק הוא דבר פומבי ושנעשה הכל כאחד אבל בתאנים תחלת לקיטתן אינה כוללת אלא לוקטים היום קצת ולמחר קצת וכדכתב הר"ב רפ"ה במשנה ולקיטתן כא' אבל ההכנסה בכלכלות הוא פומבי ובזמן א':

ה תי"ט ד"ה עד סוף וכו' נ"ל עיקר כו' וכ"כ ש"ע רכ"ח:

ו תי"ט ד''ה אינו וכו' וכתב הר"ן וכו' ול"נ דהא עדיפא משום דד' כוסות בליל פסח חובה משא"כ באכילת בשר בעיה"כ דנהי דמצוה לאכול בו אינו חייב לאכול בשר דאפשר בדגים וכדאיתא במדרש שהביא הטור בראש הלכות יוה"כ מאותו היהודי החייט שקנה דג ביוקר בעיה"כ ובבא דשום עדיפא דאין אכילת שום כוללת לכל אדם ולכל מקום כדמשמע מדברי הרמב"ם שכתב התי"ט בסמוך:

ד"ה שלא נתכוין זה וכו' נראה וכו' הירושלמי מסייע ליה דאמר דאף סיפא ר"י היא:

ז תי"ט ד''ה קונם שאתה נהנה לי וכו' ול"נ לפום ריהטא וכו' שכל הנודר על תנאי כוונתו להכריח שיעשה התנאי ולכן ברישא שהכוונה שיתהנה המודר לא שייך לומר שאתה נהנה לי שאם לא ירצה ליטול לבניו ודאי דלא איכפת ליה אם לא יהנה הנודר אבל שאינו נהנה מיירי בב' חבירים ששמחים ליהנות זה מזה ומורגלים בזה והמודר יצטער אם לא יהנה ממנו הנודר ובסיפא מיירי שהמודר ירע לו אם לא יהנהו הנידר ולא יכון לומר שאני נהנה לך דודאי אם לא יקיים המודר התנאי סימן הוא דלא איכפת ליה אם לא יהנה את בן הנודר שלא יתהנה ממנו מיהו בדף כ"ד אמרינן דטעמא דרישא דא"ל הנודר לאו כלבא אנא דאתהני מינך ודלא מתהנית מינאי א"כ מיירי במי שכבר נהנה ממנו בחסדי הנודר ובלבו הטוב ועכשיו נודר שאינו רוצה להיות כפוף לו ובטעמא דסיפא אמר בגמרא לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהניח לי ולכן נודר שאתה נהנה לי וק"ל:

ד"ה לשאת וכו' ועוד כתבו וכו' עיין מ"ש תי"ט עוד בפ"ב מ"ב דגיטין:

פ"ט מ"א תי"ט ד"ה א"כ וכו' מסתבר טפי וכו' והכי מוכח מפשוטא דשמעתא דאמרי' בשלמא לאביי וכו' אלא לרבא וכו' וצריך לתרץ (ע"ש) ובפי' רבא ק"ל שאומר אין נדרים נשאלין ופי' הרא"ש שאם יפתחו לו בכבוד המקום כשידור פעם א' לא יבוא לחכם להתיר לו אלא יפתח זה הפתח לעצמו והוא אינו יודע דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ע"כ וא"כ השתא דקיי"ל דפותחים בחרטה ניחוש דיתחרט ולא יבוא לחכם:

ב ד"ה פותחין וכו' ופתח לו וכו' דאלת"ה מה יתן או יוסיף אם מתו והלא אפי' היו חיים היד ה' תקצר מלהצילו:

ע"ש אלא מאי מתו וכו' ודייקא דכתיב המבקשים דהיל"ל אשר בקשו כמ"ש כי מתו אלא ודאי שעדיין כו':