קול הרמ"ז נשים כח

א"נ אפשר לומר דמאי דאמר רבא (באומר) הנאה המביאה לידי מאכלך עלי דסבר הר"ב שהוא נכלל בדבר הנאת מאכלך עלי ומש"ה לא אמרי' בגמ' אלא אמר רבא וז"ש הר"ב והוא הדירו מהנאה וכו' וכלו' שבהנאת מאכלך משתמע כל הנאה השייכא למאכל ומש"ה בירושל' לא אמר אלא הנאת מאכלך:

ב הרע"ב ד"ה ובמקום וכו' כששניהם וכו' מתני' נמי דווקא בהכי מיירי דאי נכסי בעל האבידה אסורים על המחזיר אסור לו לקבל אלא מחזיר בחנם ואי נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר בחנם אלא מתני' כששנים מודרים וכ"כ הטור סי' רכ"א:

תי"ט ד"ה מקום וכו' כשאין המחזיר יוצא וכו' דאי רצה לקבל מותר ולא תפול להקדש שהרי שכרו הוא כפועל בטל:

ע"ש מה שיקבל ממנו וכו' פי' ולאו מצוה קא עביד ולכן אסור לעשותו דיש בו הנאה דמכוין לה וליכא למימר מצות לאו ליהנות ניתנו:

ע"ש ומ"מ לבו מהסס וכו' אם מהסס למה (לא שם לבו) משום סברא זו לכל רבוותא וכ"ש שאין כאן אשם ופשע שהרי קי"ל דבדבר שבממון אפי' התנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים וא"כ מ"ש הר"ם ממנהג ר"ל שכך תקנו לנהוג מפני תיקון העולם וכדשנינו בפ"ה דגיטין המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם ולא ידעתי מה איסור יש בזה דכיון שמותר ליחיד להתנות כדתנן בפ"ב דב"מ גם הרבים יכולים הם להנהיג כך והר"מ קשיתיה מתני' דתנן מקום שנוטלין דמשמע שהוא כולל בכל אותו מקום וגם הר"ב לא פירש מתני' בפרטות מתנה אלא שהניחה כפשוטה דתני מקום:

ע"ש מדין פריקה וכו' שאני התם דאיכא צער ב"ח דאסור מדאורייתא:

ע"ש וכן בכולי פרקין וכו' עמ"ש לקמן ד"ה אבל לא ילמדנו ג נפשה לשמים נראה דר"ל שאסורה בחייה כהקדש דבחזקת איסור עומדת וגופה אחר שחיטה דבחזקת היתר עומדת:

הרי הוא מוכרה כתב הר"ב לאכילה כי למלאכה אסורה כדתנן בריש בכורות ולכן בחייה נפשה לשמים ובמותה גופה שלו ודו"ק:

הרע"ב ד"ה אבל וכו' ודווקא במקום וכו' הול"ל כמ"ב דתפול הנאה להקדש ומכאן תשובה למ"ש תי"ט לעיל דבכולי פרקין לא העמידו נטילת שכר וכו' דתנא סמיך אמאי דתני במ"ב:

תי"ט ד"ה לדעתו וכו'. כתב הר"ן וכו' לפי דעתי טעמו דכל הרוצה או כל הזן הוא דבר העתיד שהוא אינו יודע מי ירצה ומי יזון אבל כל השומע הוא בהווה שבהכרח ישמע וא"צ התעוררות רצון:

ד תי"ט ד"ה עומד וכו'. כשנכסי וכו' ולהכי הדר ותני המודר הנאה דנראה דהוה סגי למתני ואם נכנס לבקרו וכו' דקאי אהמודר דלעיל אלא דהתם מיירי כששניהם מודרים:

ד"ה אבל וכו'. ומ"ש הר"ב אין זה מוכרח דא"כ היל"ל בתחלה במקום שרגילים ליטול שכר על הישיבה. ד"ה ואוכל וכו' זה בשר וכו' זה ממש נגד מ"ש הר"ב דבור אבל לא מן התמחוי דאם שונאים זה א"ז איך ניחוש שיניח לו מנה יפה ואיך יפרש הרא"ש בבא זו ואח"כ מצאתי שהרא"ש מפרשו וז"ל אבל לא מן התמחוי אם נותנים לשניהם קערה א' שאם האחד אוכל מעט והב' הרבה נמצא מהנהו משל חבירו ע"כ:

ו תי"ט ד"ה המודר וכו' שמא ישאל וכו' לכאורה נראה לפ' ולא ישאל ממנו כלומר לא ישאיל שבזה לא יבא לשאול ממנו וכן כולם א"נ במקום ב' כמ"ש לא יבוא ולא ימות והנכון אצלי כי המודר הנאה כולל בין כשראובן אסור ליהנות משמעון ובין כשאסור להנותו ואי נמי לא ישאילנו ולא ישאל ב' בבי נינהו כל חדא גזרה על חברתה:

ז והוא נותן אם ירצה וכן נוטל א"נ ונוטל בלתי חשש איסור. הרע"ב ד"ה וא"ל מה יאכל וכו' דלאוקימתא קמייתא פורע לו חובו אפי' יש לו לפרעו וכ"ש לאוקמתא תניינא:

תי"ט ד"ה ואין וכו' וכ"כ תוס' וכו' הר"ן לא דבר זה ואם ס"ל כהני רבוותא קשה מה שכתב התי"ט משמו לעיל ד"ה רפואת נפש וכו':

ח תי"ט ד"ה נותן וכו' ותזון וכו' וה"ה אם תזון לא תפסיד אסור כ"כ הבית ישראל ע"ע ובזה אין יסוד להשגת תי"ט ודו"ק:

ע"ש שאומר כן ליחידא וכו' ובודאי גם ביחיד יכוין לומר כל הזן וכדאמרינן בשבת דמותר לומר לנכרי כל המכבה אינו מפסיד ואפילו לנכרי אח' דאלת"ה לא מצינו בגמ' ולא בפוסקים באיזה לשון יאמר לנכרי יחידי בשבת וגם מ"ש בהמדיר יעמיד פרנס משמע אפי' אין שם (אחד) דמכוין ליה:

ע"ש הילכך נראה וכו' דוק היטב בלשון תוס' שם בהמדיר ולא תמצא שלא אסרו אלא אם תזון אבל לא כל הזן שבודאי דשייך אפילו ליחיד והרי סיפא דמתני' דאין שם אלא א' ותנן מופקרין לכל מי שיחפוץ פ"ה מ"א השותפין שנדרו איבעיא להו בגמ' אם דוקא בנדרו כ"א מרצונו שאסר נכסי חבירו עליו פליגי או אפילו הדירו זא"ז דהוי להו כאנוסים וק"ל דכיון דקא מפלגי אי אית ברירה אי לא מ"ל הכי ומ"ל הכי ובמ"ש נ"י לקמן יתורץ ודו"ק:

תי"ט ד"ה וכופין וכו' איכא למימר וכו' ק"ל דיהיה חמור טעם דזילא ביה מלתא מטעם דיתקנא ויחטא לכתחילה:

ג תי"ט ד"ה ויש וכו' דאם איתא וכו' ואין לומר דמשום סיפא תני מכרו דעיקר הדין הוא הרישא ובה הי"ל לאשמועי' חידוש דשכירות:

ד הרע"ב ד"ה המודר וכו' שלא ענה אמן וכו' לאפוקי מי שאוסר על א' נכסי אחר שצריך שהמודר יענה אמן וכמ"ש התי"ט בסמוך משם הר"ב:

תי"ט ד"ה המודר אסור אבל וכו' כתב הר"ן וכו' ועוד נ"ל דשאני התם דיש, תווך אחוה וריעות ביניהם דהשאלה והלואה ומתוך כך חיישי' שמא (ישכח) הנדר שהוא היפך הרועות והחיבה:

ד"ה הרי את וכו' גם בזכר וכו' וכ"כ הראב"ע והרד"ק ונ"ל שכן היה מקומו של זה התנא כי מה שנמצא כך בתורה אע"ג דלפי הפשט משמע זכר ונקבה מ"מ אין ספק שכשכתיב את יש לו רמז כנודע אבל בל' ב"א לא יכון לומר כן:

ד"ה הריני וכו' הא לא איצטריך וכו' ק' דאפי' בב' בבות ראשונות סגי ליה למתני סיפא:

ה והכותב פי' גם זה נכלל בכלל דבר של אותה העיר משום דאינו נתקן אלא לדבר של אותה העיר א"נ כאילו תני וכותב:

רי"א נראה דר"י וחכמים פליגי אליבא דת"ק דר"י סבר דנשיא דקאמר ת"ק לאו לאפוקי הדיוט אלא משום דלנשיא די בכתיבה סתם בלא זכייה וחכ"א דכתיבה דת"ק אין לו זכייה אלא שדבר בנשיא דאיהו הווה:

תי"ט ד"ה ובה"כ וכו' מזכי שטרא לבי תרי וכו' בעל לחם משנה תירץ דהכא אפי' ראב"י מודה משום דבה"כ ראוי לתשמיש שניהם בזמן א' ולכן יכול כל א' לאסור חלקו על האחר כיון שהוא שלו וראוי להשתמש בו יחד עם האחר משא"כ לעיל בחצר שאין בה חלוקה שאינה ראויה להשתמש שניהם כא'. ולכן הו"ל כאילו קנאוה ע"מ כן וע"ע כי האריך בדבריו גם הט"ז סי' רכ"ד יישב הדברים וכתב ג' בחינות א' יש בו דין חלוקה ושני אין בה ד"ח לגמרי וג' ישנה בקצת ובקצת אין בה והיינו בה"כ ע"ש:

ע"ש אבל נ"ל ברור וכו' אמתני' דר"פ איכא לישנא חד דס"ל דבאין בחצר דין חלוקה לכ"ע מותר ומקשי מבה"כ דהכא דלית ביה חלוקה ואסור לכ"ע ואי האי טעמא דחי"ט ברור לישני (התם) בכתיבת חלקו לנשיא:

ד"ה שהכותב וכו' ומסקינן וכו' לא צריכים לטעם זה דקי"ל הפקר ב"ד הפקר:

. ד"ה א' זה וכו' וקשה מאי וכו' פי' כיון דת"ק וחכמים כחדא נינהו דצריך לזכות א"כ מאי קמ"ל היינו מתני' דלעיל אבל קשה דאיצטריך לפלוגתא דר"י ושמא הוקשה יתורא דמתני' דסגי לחכמים לומר לא דברו:

ו תי"ט ד"ה המודר וכו' דאפי' בעיר וכו' דלא תימא ישאל על הפתחים:

פ"ו מ"א הרע"ב ד"ה הנודר וכו' שאמר קונם וכו' נראה דאתא לאשמועי' דאין הענין תלוי בתוספת ה' ככל שאר המשניות דלקמן מן הכבוש וכו' ולכך כתב קונם מבושל וכו' וא"ת ואי' ה"נ י"ל דהיינו יש חילוק בין מבושל ובין תבשיל משא"כ דלקמן דאין חילוק בין הכבוש אלא הה':

תי"ט ד"ה שאני וכו' אפ"ה וכו' פי' דשאני טועם יותר כולל:

ע"ש וברישא נמי וכו' ק' דבמשנה ב' לפלוג בין מעשה קדרה ליורד לקדרה ואמאי תני קונם אלא ודאי אגב כל המשניות דבסמוך תנייה וה"נ במשנה א'. ע"ש דלא משמע בשום יתור וכו' כ"א ממלת מבושל:

ב הרע"ב ד"ה מעשה וכו' קרי לי' הכי וכו' וא"כ מתני' מיירי כשהוא ל' כולל לכל וקשה א"כ מאי קמ"ל וי"ל דהא גופה תנא דבאתריה קרו למבושל דוקא מבושל ולא לצלי ולשלוק כ"פ הרמב"ם ע"ע תי"ט ד"ה כבוש וכו' אבל הוא פי' וכו' הל"מ כתב במ"ש הרמב"ם במשנה דאין הלכה כר"י דא"כ ס"ל דכל המשנה כר"י וכיון דאין הלכה כוותיה לא כתב דיני משנה אלא דצ"ע אמאי הלכה כר"י. ד דם דגים לא תני הנודר מדם דגים כשאר בבי משנה זו לאשמועינן רבותא דאעפ"י דשאני טועם משמע אפי' רק הטעם ואין ספק שהטריח יש לה טעם דג אפ"ה אזלינן בתר השם:

תי"ט ד"ה טפלין וכו' ששליהם ממוצא וכו' אין זו דעתי כי למה יחליפו אות באות אלא הוא על דרך כל שהוא עיקר ועמו טפלה כי המליח הוא העיקר והנרגש בלעיסה:

ח תי"ט ד"ה הנודר וכו' בדבש היוצא מהם וכו' נ"ל משום דמצינו שהתמרים