קול הרמ"ז נשים כז

הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה (פי' דאל"כ למה הוא נודר) אמר אביי תני ובלבד שלא יהיה זכור בשעת הנדר ורוב פוסקים פסקו כאביי ואי כדברי הר"ב למה לו לשבש המשנה לישני דמיירי שדעתו על התנאי ועוד ק' למה ליה לידור ולכוין לבטלו ואפשר שהר"ב מיירי כשנדר לאחר והוא נודר לזרזו על איזה דבר דלא שייך לומר למה הוא נודר ובהא א"ש דהוי נמי נדרי זרוזים:

תי"ט שניהם כו' כתב הר"ב אע"ג וכו' ק"ל מאי אע"ג אדרבה היא הנותנת שלא יהיה נדר דהא בעינן פיו ולבו שוים וכנז"ל מן התוס' דדוקא בנדרי אונסין יש קושיא זו ולא הי"ל להר"ב להרגישה בכאן דליתא הכא וכנז"ל:

ב הרע"ב ד"ה נדרי שגגות וכו' אם אכלתי וכו' ל"מ שהנדר בטעות אלא אפי' שהיה נדר גמור וטעה במעשה וקמ"ל דאף במעשה בעינן האדם בשבועה והבבא שגנבה אשמועינן דאיהו לא ידע ודאי שהיא עשתה כך אלא שחשדה בכך והו"א דליתיה בכלל טועה וא"נ לאשמועינן דצריך שיאמר כך בפיו כדכתב התי"ט לקמן ובבא (דתאנים) לפלוגתא דב"ש וב"ה:

תי"ט סד"ה נדרי הבאי כ"כ מוסף ערוך הגוזמא בלשון יון הפלגה בדבר מה:

ד"ה אם וכו' תמה וכו' שפתי כהן השיב לתמיהתו סי' רל"ב ועיין ג"כ שם בט"ז:

ע"ש שא"כ וכו' וא"ת ומ"ש ממ"ש בפ"ג דכשאינו דרך גוזמא הפירות אסורים וי"ל דהתם אין לומר דשקר קאמר דאין אדם מכיר בשקרו כדהכא שהדבר ברור שלא ראה נחש כזה אבל לעיל אין כוונתו על גוזמא שאין דרך גוזמא בכך והוי תנאו כמאן דליתיה הלכך הפירות אסורים:

ג תי"ט ד"ה הדירו וכו' ובהכי דייקא מתני' דלעיל הרוצה להדיר דברצונו תליא והכא דבע"כ שהוא לבקשת המזומן:

ד"ה או וכו' דלא שכיח וכו' אבל שכיח ולא שכיח לא מקרי אונס ומש"ה תני הרי אלו נדרי אונסין לאפוקי שכיח ולא שכיח ולתוס' דס"ל דאף שכיח ולא שכיח הוי אונס הרי אלו נ"א להפריש בינם לבאים אח"כ נודרים לנהרגים וכו' ששם האונס בא בשעת הנדר:

ד בכל נודרין ל"מ בידות וכנויים אלא אפילו נדר גמור:

הרע"ב ד"ה לנהרגים ליסטים וכו' ליסטים ישראל ד"ה ולחרמים וכו' שאינם הורגים וכו' אבל מ"מ מכים ומפחידים:

ד"ה שהן וכו' אין אוכלין וכו' לפ"ז ניחא הבבא שנייה של בית המלך ל"מ דנודרים שהוא אסור שודאי יועיל אבל בלהפחדת המלך אימא דלא איכפת להו וליתסר:

תי"ט ד"ה שהיא וכו' וי"ל שלא וכו' אפשר דחיישי לערב התרומה בחולין ולדמע א"נ משום כבוד הכהונה:

ד"ה חוץ וכו' יאסרו פירות וכו' ואע"ג דכה"ג אינו נדר כמו שפסק ש"ע סי' רל"ב סי' ה' מ"מ נדר שוא אסור הוא לידור אותו די"א דאפילו מלקות יש בו כדכתב ב"י סי' רל"ו:

ה הרע"ב ד"ה הרי וכו' אם אינן נקצצות וכו' היום ועבר היום ולא נקצצו גמרא:

תי"ט ד"ה הרי וכו' שהיה סבור שא"א וכו' קשה דא"כ למה הקדישן והתוס' כתבו דמהו דתימא דחשיב נדרי זרוזין שלא נדר אלא לאמן דבריו שלא יתנצלו (ולא משום דדעתו להקדישן אם ינצלו) קמ"ל דאפ"ה הוי קדושות דגמר בלבו להקדישן שאירע הוא דיכול להיות דמינצלן ע"כ ולפ"ז מ"ש הר"ב וירא שמא יקצצו הוא טעם דקמ"ל דכיון להקדישם כדי (שיציל) אותן מן הקציצה משום דניחא ליה בקיומן:

סד"ה אם כו' דודאי לא נתכוון שיקדשו מיד דא"כ מה לו להתנות אלא דעתו לאיזה זמן:

ו תי"ט ד"ה בכלל וכו' עכשיו בים וכו' וכן אמרו בגמ' וק"ל דלמה לא אמרו הואיל שנולדו ונתגדלו ביבשה דהו"ל תואר כגון יורדי הים באניות וגו' המה ראוי שאעפ"י שאינם היום מדלא כתיב המה רואים אבל תואר שם העתיד במה שלא עשה לא נמצא ונ"ל התוארים אלו הם ע"ש הרגילתו בכללות העולם ובסתם בני אדם. ז הרע"ב מי שהחמה וכו' ול' קרא נקט ויותר לרואי השמש שר"ל כל הבריות שהרי החמה רואה את הכל ונראה שמלת רואי תוכל להתבאר שם הראיה כי אתה אל רואי פי' בא אל ראייתי וכן שגו ברואה בראייה ומתני' רואי החמה ר"ל ראיות החמה פי' הדברים הנראים לחמה ודוקא העשוים לראות החמה כדכתבו התוס' ונ"מ שאם אמר רואים את החמה מותר בסומים כדכתב הטור דאין מקום לפרשו שם ראייה מפני מלת את וה"ה בלא מלת את רואים החמה מותר בסומין כדפסק ש"ע. ח הרע"ב ד"ה וראשם וכו' אפי' בתולות כדאמרו רז"ל לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש אפילו פנויות:

ט מן הנולדים דאע"ג דאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ אוסר על עצמו דשלב"ל שיע י"ד ס"ס ר"ד:

הרע"ב ד"ה מן וכו' אף בילודים וכו' משום דקא משמע דר"מ מתיר נולדים וילודים וא"כ ממאן (אסר) ולפי גירסא שלפנינו אינו דוקא ח"מ דגם בלשון משנה י"ל אף בילודים נאמר דמותר כשנדר מן הנולדים כמו שאמרת בנודר מן הילודים דמותר בנולדים ודוגמא לזו כתבו התוס' ספי"א דשבת דאמרי' בגמ' ח"מ וכתבו דלאו דוקא הוא אלא כמו ה"ק:

תי"ט ד"ה מן וכו' כתב הר"ן וכו' במ"מ ילודים בי' חיר"ק ול' חול"ם משמע הכי ומשמע הכי אבל אם הל' בשור"ק אז הוא דוקא נולד כבר כמו את הילוד החי אדם ילוד אשה שמות הילודים דד"ה א' י"ד וכל אדם אומר ילודים ולא ילודים וה"ג במתני' ותו דלפי' הר"ן אמאי לא מפרשים בגמ' ב' מיני ילודים כדמפרשים בנולדים דמשמע הכי והכי ודוק:

ד"ה ר"מ וכו' משמע דגרסתו וכו' וה"ג בירושלמי:

ע"ש גרסת הרא"ש וכו' בפסקיו ל"ג לה אבל בפי' אהא דמקשינן לר"מ ול"מ נולדים אלא ממאן אסר כתב הרא"ש וה"ה דהו"מ לאקשויי מאי אף ע"כ ואי איתא דל"ג אלא בבא קמא הנודר מן הילודים מותר בנולדים ר"מ מתיר חף בילודים מאי קשה האף אבל אי גרסינן גם הבבא תניינא אסור בילודים מצי לאקשויי מאי אף דלא ס"ד אלא דמתיר דוקא בילודים (לכ"נ) דחסרון יש בפסקים שהרי בגמ' דידן גריס לה וגם הר"מ גרס תרי הבבי בפירוש:

י תי"ט ד"ה מאוכלי שום וכו' והוא בעצמו וכו' א"כ לא נעלם מהב"י אותה הסוגיא ואפ"ה כתב דהעיקר ומותר בכותים ואין ספק אצלי שבעלי אותה הגירסא היה להם גירסא אחרת גם בגמ' ובמקום תרתי בבי קמייתא היו גורסין בבא קמא משום (דהוא) מדאורייתא אבל גזרות עזרא אין כ"כ סברא לומר שהם קבלוה דמסתמא הם היו שונאים את עזרא שבנה בה"מ בירושלים:

אסור בישראל וכו' הטור כתב כמ"ש הר"ב דגם הגרים בכלל ישראל וכ"פ הש"ע סי' רי"ז והב"ח והט"ז כתבו דאין לזה מקור בגמרא אבל ט"ז מסיק נראה דטעמא הוי משום דהגר אומר אלקי אבותינו ואני מוסיף מ"ש כה תאמר לבית יעקב אלו הגרים ובר מן דין ממתני' מוכח בהדיא דקתני ומותר בעכו"ם ובודאי שאין הגרים בכלל עכו"ם:

יא ומוכר פחות ואפי' בנכסים שקנה אחר נדרו ואע"ג דהוי דשלב"ל מ"מ איהו מיהא איתיה בעולם ואיהו המהנה את המוררים ולכך אסור הר"ן:

הרע"ב ד"ה ומותר וכו' ביצחק וכו' גם מפשט ביצחק ממעט ישמעאל:

תי"ט ד''ה קונם וכו' בשם הכ"מ וכו' תמיהני איך לא הכריח כך מל' המשנה שישראל נהנין לי ולא תני שאין ישראל. ד"ה ואומר וכו' סיפא דקרא וכו' קשה דאדרבה בפסוק מחלק ביניהם דאמר שכל הגוים ערלים בכללות כל הערלות אבל ישראל דוקא ערלי לב אבל נ"ל דאי מקרא קמא הו"א דשאני ל' ה' מלשון בני אדם לכך מביא דברי דוד שאמר כך מעצמו וכ"ת דדוד קראו ערל ע"ש רשעו כי חרף את ה' לכך מייתי דבנות ערלים:

ד"ה שנכרתו וכו' שהגם מהם וכו' מדבריו ניכר שלא ראה בזוהר שבפי' אומר שמדה ראשונה היא אל ושלא ידע בחכמת האר"י זלה"ה אבל רוח ה' דבר בו במה שהקביל י"ג בריתות לי"ג מדות:

ע"ש מן המאוחר וכו' זה אינו כי דוקא המשיג בחכמתו הוא כך אבל הנבואה היא ע"ד השפע וראשיתו ממעלה ק"ו מן חכמת האמת:

ד"ה שדוחה וכו' התמורה וכו' לדעתי הוא ע"ד ביוה"כ שחל להיות בשבת והיינו חמורה יותר משאר שבתות:

ד"ה שדוחה את הנגעים וכו' ק"ל וכו' הריא"ה תירץ דהיינו רבותא דבין מילה בזמנה בין שלא בזמנה דוחה את הנגעים משא"כ בשבת דדוקא בזמנה דוחה:

ד"ה שנאמר וכו' אלא ביום וכו' אדרבה היא הנותנת שבמילה אינו כסדר העולם דהיום הולך אחר הלילה והלילה הקודם ליום אבל במילה היום קודם:

פ"ד מ"א נפה תנא נקט סרכיה דתני פ"ה דשביעית מ"ט וספ"ה דגיטין גבי (משאלת) אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור וטעמא דהיתרא דהתם משום דשמא שואלת נפה לספור בה מעות וכו' דבכולם י"ל שיעשה בהם מלאכה שאינה לאוכל נפש ומש"ה לא נקט לה כסדר מלאכתן והכא תני להו הכי אגב דהתם אבל אסור להשאילה משום דסתם נדרים להחמיר:

תי"ט ד"ה מקום שמשכירין וכו'. כגון לעיסת הימים וכו' לא דק דודאי אכילה אסורה אלא דגם לעיסת חיטים אסורה אבל לא השאלת נפה וכברה:

ע"ש יש לתמוה וכו'. הר"ב סמך על מ"ש בסופו ולא כיון אלא לומר שלא אמר מאכלך עלי כי אז לא יאסר עליו אלא אכילה בלבד ולכך הוסיף מלת הנאה