קול הרמ"ז נשים כו

הוי אורייתא אלא ס"ל כהר"ן דהנאת תשמיש נמי לית ביה ממשא ומש"ה סתם הר"ב וכתב אכולהו בל יחל מדרבנן אבל יש להקשות דא"כ הא דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד (דף כ"ח) המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו שופר דמצות לאו ליהנות ניתנו תיפוק לי דהנאת השמיעה אין בה ממש ק"ו מהנאת תשמיש וי"ל דאם כן יאסור מדרבנן כדהכא:

תי"ט ד"ה ואלו וכו' הנכון הוא מ"ש הר"ן וז"ל איידי דתנא בפ"ק נדרים אסורים פתח הכא באלו מותרים:

ד"ה חולין וכו' שגם הוא אינו גורס כן וכו' הכי משמע ממ"ש במתניתין וז"ל חולין שאוכל אע"ג דמילתא דפשיטא בגמרא מפ' אמאי קתני לה ע"כ דמ"ש אמאי היינו מאיזה טעם והיינו דרבינא כי איידי אינו טעם ע"ש וכמ"ש ג"כ הכ"מ וכו' ק' מאד דהכ"מ לא כתב כך אלא להקשות על הרא"ש ז"ל דכתב מסברת עצמו דרישא לא בעי שאלה מדקתני סיפא וכו' ולא דס"ל לכ"מ דסברא מעלייתא היא לומר דנטר עד סיפא דאדרבה הקשה על הרא"ש אמאי לא כתב לה מל' הגמרא דמי איכא לאסוקי וכו' דמינה משמע דליכא למימר דנטר לה עד סיפא דאם כן לא הוה קשה מידי ובודאי ק' על הר"ם דפסק דבעי שאלה והרב לחם משנה רצה להליץ בעד הרמב"ם וכתב בעצמו שהוא דחוק:

ד"ה קונם שאני משמשך וכו' והא מצות וכו' וי"ל דאפשר לו שלא ליהנות ולא לכוון להנאה דומיא כמי שכפאו שד:

ב קרבן שאוכל לך ה"ג הקרבן וכ"כ הר"ן וגם הר"ב גריס כן לעיל:

בשבועות מותר ולוקה משום שבועות פ"ג מ"ו וא"כ הויא שבועה אלא דמותר בסוכה ולולב ותפילין ובנדר אסור וזהו חומר בנדרים מבשבועות ולזה רומז הטעם שאין נשבעין וכו' שר"ל שאסור לישבע וממילא שהוא שבועת שוא:

הרע"ב ד"ה שבועה וכו' לא אכילנא וכו' נראה דלאו דוקא ב' פעמים דא''כ בלא שבועה נמי הויא שבועה כיון דאמר ב"פ. ש"ע רל"ז א"צ שאמר כן בהפסק וע"ש:

ד"ה זה וכו' לא מצינן לאוקמא וכו' הכי אמרינן בגמרא ונראה דנטריה עד הכא כדי להסמיך לו וחומר בנדרים מבשבועות. תי"ט ד"ה לא שבועה וכו' לך אסור וכו' ז"ל הר"ן ולשבועה לא אוכל נמי ופי' בל' פתוחה אסור דאע"ג דלמ"ד פתוחה לא משמע ומתניתין ר"מ היא דלית ליה וכו':

ע''ש אלא איסור גרידא וכו' ותו' והרא"ש כתבו סתם דשאני שבועות דחמירי ובהכי ניחא מאי דקי"ל שכל התורה נדרשת מכלל לאו וכו' משום דכל התורה נתקבלה באלה ובשבועה:

ד''ה בנדרים אסור וכו' לא ידעתי למה וכו' נ"ל שכיון שהוא חייב בנדר ולא שום חפץ אחר הו"ל מין שבועה וז"ש גם במין שאינו נדר אסור שהאיסור חל על החפץ אלא דאין הקדש שמקבל עליו להקדיש קרבן ג בתוך נדר פי' שבתוך זמן נדר א' כבר חלה האחר ונ"ל דהיינו שאמר הריני נזיר מעכשיו דאלת"ה מאי רבותא דלמא הריני נזיר עכשיו והריני נזיר אח"כ והכי סברת הגמרא:

תי"ט ד"ה יש וכו' חל על איסור וכו' אבל הרמב"ם בפ"ג דנדרים מפרשו בקונם אם אוכל ככר זה ותמהני על הכ"מ שלא דבר בזה כלום וגם התי"ט לא הזכירו וכתב הל"מ וז"ל וטעמו עמו דאע"ג דאין איסור חל על איסור אין זה אלא בנודר ב' קרבנות וחייב ב' והא דסיים בנזיר משום דמקרא דנזיר נפקא לן דנזירות חל על נזירות ופתח בנדר לאשמועינן דאף בנדר משכחת לה כדכתיבנא אבל קונם עלי ככר זה ב"פ מודה רבינו דאין איסור חל על איסור ואינו לוקה אלא א' והר"ן כתב דמש"ה פתח בנדר פי' ולא בנזירות לאפוקי ככר הרי עלי וכו':

ד כבשר מליח נ"ל לתת צריכות לד' חלקי מתניתין דבשר מליח אתא למיעוטי מליח של חולין ונ"מ מאי דכתיבנא ד"ה אם של ע"א ונראה דה"ה מעשר למעוטי מעשר מלכים דכתיב וזרעיכם וכרמיכם יעשר וקמ"ל דאין רגילות לומר מעשר בשל מלכים וחרם ותרומה נקט משום דר"י:

הרע"ב ד"ה אם וכו' ואין מי וכו' בדין זה מתורצת קושית התוס' שהזכיר התי"ט דכיון דאינו אוסר הדיר אינו קדוש מעצמו עד שיתפרש מן העדר וזהו הקדשו:

תי"ט ד"ה ופירושם וכו' אבל בפסקיו כתב וכו' זה א' מהמקומות המרעישים שומעיהם לומר שהרא"ש הכחיש את עצמו ועוד דנראה דאנשייה לגמרא שכתב הפי' הראשון משם יש מפרשים ז"ל י"מ אעפ"י שפי' להקל אם לא פירש אזלינן לחומרא ול"נ וכו' שנתפרש הדברים דמה ר"ל שפירושם להקל אם ר"ל שפי' בלשון בני אדם להקל א"כ למה אם (לח) פירש ניזיל לחומרא אלא ודאי טעות סופר וצ"ל שפירש פירוש שהוא פירש אותם בשעת נדרו והוא ממש מ"ש בפי' א' וז"ל שפירש בשעת נדרו הרי עלי כבשר מליח של גבוה וכו' ע"ז הקשו הקושי' שהקשה הרא"ש ופירשו פי' הב' שפי' הרא"ש ע"ע והנה ע"ז הפי' הא' הקשה הרא"ש אבל לא פגע ולא נגע בפי' הר"ב שהוא הוא פי' הרא"ש בגמרא שמ"ש אע"ג דבכשפירש דבריו וכו' לא ר"ל בשעת נדרו אלא אח"כ שחזר ואמר בלבי היה וכו' וכדכתב הרא"ש וע"ז לא יש שום קושיא והרא"ש בפסקיו מטין לפי' הגמרא איברא שיש ביניהם חלוק בפירוש אם סתם כי בגמ' פי' דסתם נודר להחמיר מדלא שתק:

ע''ש וכפי' האחרון וכו' שאני התם דתנן ואם אמר סתם נדרתי צריכים אנו לפרש כך אבל כאן תנן ואם סתם ופירש נכון כי סתם ולא פי' והוא כדברי הרמב"ם כמו שנתבאר בסמוך:

ע"ש מבואר שדעתו וכו' גם הש"ך סובר כן ול"נ שהב"י כתב שהוא כפי' הראשון מפני שהר"מ סתם הסתם ולא פירשו כמו שפי' התוס' שכתבו ואם סתם שאמר שנתכוון סתם למה שהלשון משמע וגם הרא"ש כתב נדרתי כמו שפי' חכמים וכ"כ הרשב"א שהביא שם הב"י וז"ל ואם סתם אסור כלומר אם סתם לא ידע על (מה) שנתכוון הרי שכולם פונים איש לדרכו לפ' מהו הסתם אבל הר"מ שכתבו סתם אחר ב' הפי' דשמים ודע"ז כלא פי' כוונתו וכדכתב הר"ב וכנזכר לעיל וכ"פ הר"ן וז"ל כיון שלא פי' אחר מכאן למה שנתכוון הולכים בסתמו להחמיר:

ד"ה אם של ע"ז וכו' דאין רגילות לקרות וכו' כי אם מלוח כי מליח הוא שם כמו מליחה ור"ל בשר שבהכרח הוא במליחה ונ"מ לענין דינא דאם פי' ואמר לשל חולין נתכוונתי אינו נאמן עיין הר"מ פ"ב מה"נ:

ה הרע"ב ד"ה בחרמו אשר וכו' תוס' מייתו לשון מצודה לשון משטח חרמים תהיה בתוך הים:

ד"ה ואם וכו' ואם ע"ה וכו' בודאי ע"ה הוא שאילו היה ת"ח לא היה נשאל שכך היא ההלכה:

תי"ט סד"ה אלא בקרבנות וכו' דמצינו הקריבהו נא לפחתך:

ד"ה עונשין וכו' ואין מתירין וכו' הרא"ש הסביר הענין וז"ל דלא מהימנינן ליה שכך היתה כוונתו לפי שאינו בקי בנדרים וירא שמא לא ימצא לו פתח שיתיר לו חכם ולכך משקר ע"כ ע"ש אם עבר וכו' ולמה יענש אם חשב שנדר בטעות ושאינו נדר אבל י"ל דמנדין אותו אחר ששאל וראה שהחמיר עליו והוא כפשוטה של מתני' ואם נשאלו נענשין ולא תידוק מינה דאם לא בא לשאול אין אוסרין אלא ה"ק וכשנשאלו נענשין ומלת ואם ר"ל ואם ע"ה הוא שהוא מאותם שצריכין שאלה והכי מוכח מהסוגיא דאמרי' ה"ד כדתניא וכו' ור"ל דעונשין אותו שינהוג איסור כימים שנהג היתר והיינו אחר ששאל כדתני אין נזקקין לו עד וכו' והוא דיוק נ' הר"ב שכתב פי' עונשים אחר דמתחיל בשאלה וסיים על נדרו זה מנדין פי' ע"ז שראה שמחמירין ואי דאקדומי תנא לאשמועינן דשולחים להתרות בו שלא יעבור ואם לא יאבה עונשין אותו:

ע''ש סד"ה ופותחין וכו' וא"צ לפתוח לו פתח וכו' סברא הוא להחמיר לעיל משום דהקפדה הווה היא ולכך נחמיר עליו משא"כ בכאן ומה שתמה על ב' הפי' על לשון א' אינו תימא שנמצא דוגמתו אפי' בלשון מקרא כדפי' רש"י גבי גרב:

פ"ג מ"א ד' נדרים עד השתא איירי בכנויים האסורים והמותרים ובמתפיס בדבר הנדור והאסור והשתא מיירי בנדרים שאע"פ שהוציאם בפיו כשאר נדרים אפ"ה מותרים וטעמא הוי משום דבעי' פיו ולבו שוים ואנן סהדי דלא שוו פיו ולבו בהני נדרים והיינו טעמא דלא פריך בגמ' והא דברים שבלב (הם) כדפריך גבי נדרי אונסים משום דבעינן פיו ולבו שוים ונדרי זרוזין שריין מהאי טעמא עכ"ל תוס' והתם שאני באונסים משום דכשאומר יאסרו פירות העולם עלי מצריכים ליה שאומר בלבו היום ומש"ה פריך דברים שבלב הם:

התירו חכמים שמותרים מאליהן בלא היתר חכם הר"ן והא דלא תני מותרים משום דאיתא עוד נדר והוא בפ"ח מ"ז אבל ההיתר אינו תלוי מעצמו אלא במודר או בנודר וע"ש אבל הכא התירו חכמים שא"צ התרת חכם ואעפ"כ אינו מותר לנדור אם אינו רוצה לקיים דבריו וכמ"ש הטור סי' רל"ב ונראה דמש"ה לא תני מתירים חכמים דהו"א אפי' לכתחילה אלא התירו פי' אם כבר נעשו שניהם כלומר כך הוא דרכם של מוכרים וקונים:

הרע"ב ד"ה ד' נדרים כולהו וכו' נ"ל שכ"כ מפני שיש הא דר"א בן יעקב באמצע:

ד''ה ראב"י וכו' ח"מ וכו' דס"ד שהוא מתנה כן בפני חבירו וא"כ ודאי הוא שחבירו לא יאכל אצלו כיון שהוא מבטל הנדר שהדירו:

ד"ה ובלבד וכו' בשעת הנדר וכו' איתא בגמרא ובלבד שיהא זכור בשעת