קול הרמ"ז נשים כה

בנדרים איכא דסבר דכינוי לשון שבדו חכמים כי היכי דלא לימא קרבן ודילמא יאמר קרבן לה' ומפיק ש"ש לבטלה אבל בנזיר כ"ע סברי דלשון גוים הם כי איך יביא קרבן על לשון בדוי ולכך כ"ע מקדמי כנויין לידות שאינם חולקים אבל הכא שיש מחלוקת ולמ"ד שבדו חכמים שמקדים ידות משום דחביבי דאתי מדרשא ס"ל להרמב"ם והר"ב דאף למ"ד לשון גוים גרסינן הכי דטעמא רבה איהו חיבה דדרשה ואע"ג דמעיקרא נקט טעמא דאורייתא ניחא ליה להשוות המדות ולא להרבות גרסאות שונות והכי משמע מלשון הגמרא דאמרי ולא חסורי קא מחסרת לה אקדים נמי ותני ידות דמיתורא דלישני משמע דכי היכי דמחסרינן לה אליבא דכ"ע ה"נ מקדמינן ידות דאתו מדרשא והכי מוכח מדברי התוס' דכתבו וז"ל אקדים ותני ידות ברישא וצ"ע כי מתחלה היה קשה להגיה ברישא ועתה מגיה ע"כ ואי איתא דההגהה היא אליבא דחד ולא לכ"ע מאי עיון צריך והא אליבא דהאי דסבר לשון שבדו לא יש תירוץ אחר כ"א להגיה אלא ודאי הצ"ע הוא משום דההגהה היא לכ"ע וכמשנז"ל דעדיפא טעמא דחביבותא ניחא הקושיא דניחא ליה להשוות המדות משום טעם זה שהוא הכולל בכל הגמרא וכדכתב בעל הליכות עולם פ"ב משער ג' וז"ל אורחיה דתנא למנקט ברישא מאי דאתי מדרשא והדר מייתי מאי דכתיב בהדיא בקרא וכו' עד וכן בריש נדרים ע"כ ואי הקדמת הידות אינה אליבא דמ"ד לשון גוים מאי מייתי מריש נדרים אדרבה ראיה לסתור היא דההוא מ"ד רבי יוחנן הוא דהלכתא כוותיה ולדידיה אמרינן דפחת בדאורייתא אלא ודאי דס"ל לבטל ה"ע כהרמב"ם והר"ב דלמסקנא עדיפא ליה טעמא דחביבה ליה ובהכי סלקא לה קושית כללי הגמרא עיין ביבין שמועה:

ע"ש אינו גומר וכו' לפ' הנדר וכו' פי' שלא הזכיר קרבן או קונם:

ד"ה וחרמים וכו' דכתיב כי ידור וכו' ונ"ל דידור הוא מן הקל ויוצא לאחרים אבל נשבע נפעל שהוא פועל מהשבועה שחלה עליו:

ד"ה שאני וכו' שאני אוכל וכו' אוכל משמע כזית וטועם בכל שהוא ואין לומר אוכל דוקא אכילה דהא קי"ל שתיה בכלל אכילה ע"ש ולא גרסינן וכו' אבל הרמב"ם כתב בפירוש שלא אוכל לך והי"ל להתי"ט לכתוב נ"א:

ע"ש וזה לפי דרכו וכו' מלאכה שאינה צריכה היא זו דהרא"ש קאי בפירוש מתני' דתנן מודרני וכו' ופי' דה"פ מודר אני ממך מה שאני אוכל לך ובזה לא קשיא דהוי דבר שאין בו ממש:

ד"ה להחמיר וכו' פי' זה מוכרח וכו' ונ"ל לומר חדא דבהכי לא מפישנא בפלוגתא דר"ע ורבנן דאינהו שרו ואיהו לא אמר אלא בד"א ועוד דמנודה אני לך לחוד פי' הרמב"ם דאסור לישב בד"א וגם הראב"ד מודה לו מדלא השיג עליו בזה ופסק כרב פפא דאיהו בתרא לגבי רב חסדא וקאמר דלישנא דמנודה משמע נידוי וא"כ אם הוסיף שאני אוכל לך אין לשון מנודה זזה ממשמעה ור"ל לאכול בד' אמותיו:

ד''ה כנדרי רשעים וכו' משום סיפא וכו' וא"א דטובא קמ"ל רישא חדא מה נכלל בנדרי רשעים ועוד הנודר עד"ז נקרא רשע וכמ"ש הר"ן ושאין ראוי לעשות כך:

ע"ש ותימא להרמב"ם וכו' אין תמיהתו תמיהה האמיתית היא דנ"מ לענין דינא דאמרינן בגמרא דהא ק"ל דלא מפיק שבועה מפיו כיון דאמר כנדרי רשעים הוה ליה כנשבע בהדיא ואם אמר הרי עלי כנדרי רשעים כדכתב הר"ב פשיטא שהרי אמר הרי עלי וכו' ומוכח מהגמרא דמקשינן דלמא הכא קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא ופירש רש"י דכיון דלא אמר הרי הוא עלי כנדרי רשעים (משמע דאם אמר עלי) דיו וק"ל דאם כן אמאי לא מוקי מתני' בהכי דאמר הריני עלי ועוד ק"ל דשמואל דמוקי לה בהריני עלי והימנו נדרש ללא שאלו שהרי הגמרא לא מקשי אלא דילמא כנדרי רשעים לא נדרנא ופ"ז הי"ל לתרץ באומר הימנו או אם אוכל:

ד"ה כנדרי וכו' שרי ליה וכו' וה"ה לנודר בעת צרה כדמצינו באע"פ וכתבתי בחדושים שלי שכוונתי להיות שליח לדבר אותה המצוה שמקבל עליו לעשותו דקי"ל שלוחי מצוה אינן ניזוקין:

ד"ה וכנדבותם וכו' ופי' הר"ן וכו' התוס' פירשוהו מעין זה אבל יותר מרווח שכתבו שנדר הוא מיראת עונש ונדבה מאהבה וכמש"ה אוהבם נדבה והוסיפו מ"ש התוספתא כנדבת רשעים לא אמר כלום והיינו מפני שאפי' נדבתם אינה מאהבה אלא מיראה ואין זה אלא נדר ודין זה מדוייק ממתניתין כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן אבל כנדבות רשעים לאו כלום הוא:

ב האומר איידי דתני לעיל האומר לחבירו וברוב נדרים הנזכרים בזו המסכת איני אוכל לך תני הכא האומר לחבירו דה"ה אם אמר לעצמו ככר זה עלי:

נדר במותא לא אמר נשבע ללמד שבועה בלא נדר הוי שבועה תי"ט ד"ה נדר במותא וכו' דבעי למתני גבי וכו' ועי"ל למ"ד שבדו חכמים דטעמא דתקינו רבנן כינויים כי היכי דלא לדכר ש"ש לבטלה הנה במצות נדרים וחרמים ונזירות נזכר שם ה' יחרים איש לה' נדר לה' להזיר לה' לכן הסמיכם אבל בשבועה כתיב תשבע לשונות נכרים הם לדברי הטור מומי ואומי אינו כג' האחרים שהרי הוא לשון תרגום גמור ופי' הר"ן אין הכינוי לשבועה אלא למשה ודוק:

ג לא חולין בגמרא מפרש לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך וכן צריך לפרש דברי הרמב"ם בפי' וכמ"ש התי"ט והיינו לפי המסקנא הרע"ב ד"ה בירושלים וכו' פ"א שחוטות של ירושלים וכו' וכל צרכי העיר פ''ד דשקלים ופי' הר"ב לחפור בורות שיחין ומערות ותיקון רחובותיה ושוקים:

תי"ט ד"ה האומר וכו' סברוה וכו' ואע"ג דאמר סברוה הכי קאי במסקנא הר"ן:

ד"ה לא תולין וכו' דלית לן מכלל וכו' היינו דוקא בלשון שמדברים ב"א ולא בשכר התורה וכמו שפירש"י בפ' כבד אה אביך שד"ת נדרשים הן מכלל לאו ולאו מכלל הן וע"ע בפ"ב מ"ב מ"ש שם:

ע"ש והר"ב כתב דאין הלכה וכו' תלי תניא בדלא תניא שהר"ב לא מיירי אלא בפלוגתא דבירושלמי דס"ל דהך סברוה לא קאי:

ע"ש ממילא משמע וכו' ולפי' הסברוה הוא בדשאר דוכתי דלא קאי הכי כ"כ הכ"מ ריש הלכות נדרים:

ע"ש אע"ג דהרא"ש וכו' ז"ל אהא דאמר לא חולין ולפיכך לא אוכל כתב וז"ל היכא דסיים למילתיה כי לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא מכלל לאו כי הא דמוכח אית ליה שפיר לר"מ ע"כ וכונתו כשאמר כי לא אוכל לך אז מוכח שפיר אפילו לר"מ והיינו דקאמר הגמרא נעשה כאומר לא חולין להוי ולפיכך לא אוכל אבל מאי דקשה הוא דלגירסת הרמב"ם איך יפורש הסברוה:

ע"ש כ"ע מודו דאמרינן וכו' דוק ותשכח דבברייתא דתניא לא חולין לא אוכל לך מותר ס"ד דגמרא דהוי מכלל הן וקשיא לן דלית לר"מ מכלל:

ד"ה לא כשר וכו' והו"ל למתני וכו' נ"ל דבלחולין קמ"ל דוקא משום דאות ח' של חולין היא מאותיות הגרוניות ומשפט הל' פתוחה אשר לפניה הוא להרחיק קריאתו בהעמדת הבעיא ואז הוא נשמע לא חולין משא"כ בלא כשר וכו' כך היה נ"ל אלא שלא יכון לדברי הטור סי' ר"ד והר"ן בריש מתני' גריס לכשר לדכי בפתחות הל':

ד"ה טהור וכו' ל"ל למתני וכו' לפי' הר"ב שפי' מותר ניחא דרבותא קמ"ל דאע"ג דמותר ואסור שייך בנבלה וטריפה וכו':

ד"ה לטמא וכו' אפי' בלא כ"ף וכו' לא ידענא מאי אפי' דאדרבה טמא יותר פשוט בלא כף לאיסור ועוד טהור משמע אבל טמא ועוד דהא אשמועינן זה בנותר ופיגול בלא כ"ף ועוד דלא תני פסול משום דשמעינן ליה מלא כשר וה"נ ל"ש:

ד"ה אסור וכו' בכף הפסיק וכו' פי' דמש"ה לא ערבינהו לכולהו אהדדי:

ד"ה כאימרא וכו' בכף וכו' וק' עצים וכו' מצינו לשון חיות אפי' באבנים כמ"ש החיו את האבנים נחמיה ד' וכן ביואב יחיה את שאר העיר דברי הימים א י"א ועיין בשרשים:

ד"ה כאישים וכו' ר"ל אישים וכו' ול"נ ע"ש לחמי לאישי בל' רבים:

ד"ה רי"א וכו' אלא ר"י היא דהוה ב"פ וכו' דהכא קיימא לגמרא בקבלה שר"י חולק אר"מ דאי לאו הכי ממשנה דהתם יש בר פלוגתיה בהדיא שהוא ר"ח ב"ג ומאן לימא דר"י לא מודה לר"מ אלא מפני שר"מ אמרה לכך נקרא על שמו:

ד האומר קרבן כיון דתני שאני אוכל לך לא צ"ל לחבירו:

הרע"ב ד"ה ור"י וכו' וסיפא אשמועינן וכו' פי' במאי דתני ר"י מתיר אבל סיפא גופא איצטריכא לאשמועינן דמקרי נודר בדבר הנדור:

תי"ט ד"ה קרבן וכו' שלמי צבור וכו' פי' דחג הביכורים והם כבשי עצרת:

ע"ש דקרבן לאו מלתא וכו' מדברי הר"ב שכתב בחיי הקרבן ובחיי העולה נראה להדיא שזה אינו ועוד חדא דקרבן עדיף מקונם וקונה שאיני אוכל לך נדר הוא ועוד לא הבנתי מ"ש ולא שייך ביה חובה שהרי הוא שם כולל חובה ונדבה וכיון שכן אזלינן לחומרא והרמב"ם כתב בסי' קרבן מה שאוכל לך וגם בבריתא תני הא קרבן הא עולה הא מנחה וכו':

ד"ה שאני אוכל לך וכו' ה"ג וכו' תמיהני איך החליט הדבר ואישתמיטתיה הירושלמי שגורס שאינו והרמב"ם כתב קרבן שאיני אוכל לך וטענתו אינה טענה כי יש חילוק בין לא אוכל לך ובין שאיני אוכל לך כי השי"ן הוא במקום כי והרי הוא כאומר קרבן יהא זה כי איני אוכל לך ור"י סוכר שר"ל חי הקרבן שאיני אוכל לך ואם גרסינן שאני לא א"ש חי הקרבן שאני אוכל לך דמר"ל חי הקרבן מה שאוכל לך ולפ"ז י"ל דהקרבן כקרבן קרבן דגרסינן שאוכל לך:

פ"ב מ"א הרע"ב ד"ה קונם וכו' ה"ז בבל יחל דברו מדרבנן וכו' משמע דלא ס"ל לרב כתו' דמתניתין לצדדים קתני ואינו משמע