קול הרמ"ז נשים כד

ד"ה חמש וכו' בהווה וכו' מאי פסקא (ד) התנא ידבר על דבר מציאות שא"א שלא יהיה לעולם שכשנשאת שנית (יהיה) לה בת ב' שנים והאמת הוא שדרך התנא ליטול זה המנין בחמש כגון חמשה שמלאו חמש חביות דפ"ז דפרה חמש נשים פי"א פט"ו דיבמות חמש חבורות פ"ט דפסחים ויתכן שיהיה מספר שלם חמש חומשי התורה חמש חושים חמש אצבעות שבהם מסמנים מ"ק:

ב בתי"ט ד"ה הבעל וכו' ס"ד וכו' ירושלמי הדא אמרה זנה ומעשה ידיה של בעלה ובזה נ"ל דלא צרכינן לס"ד של תוס':

ד"ה כב"ח כתב הר"ן ומיהו וכו' כצ"ל:

ג אין היורשין יכולין קשה דלאשמועינן רבותא דאפילו לשנותה ממדור שנשתמשה בו עם בעלה אינם רשאים וי"ל דקמ"ל דאע"ג שרוצים ליתן לה מזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית שאין שומעים להם והשתא לא אייתרא האי בבא דכבר תנן את תהא יתבא בביתי ופשיטא דאין יכולין לדחותה אלא לאשמועינן מאי דכתבתי:

ונותנין לה מדור מכאן דייק הרשב"א דאין משתמשת בכל הבתים יחד עם היורשים שהרי תנן מדור לפי כבודה עיין הר"ן סוף נערה דיבור המתחיל משתמשת:

אם היתה טוענת פירוש אפילו שלא יהא איסור ייחוד דאם לא כן אפילו לא טענה נמי:

מפני שהיא ילדה כתב הרמ"א דאי היתה אמם אין שומעין לה והיינו דדייק תנא ילדה וילדים:

תי"ט דיבור המתחיל ונותנין וכו' תימא הוא לדייק וכו' אין זה דיוק אלא ממשמעות הלשון:

ד"ה ואם וכו' הכי תקינו וכו' הרי תניא משתמשת במדור וכלים ועבדים שהיתה משתמשת בחיי בעלה שכך כותב לה את תהא יתבא בביתי ולפי התי"ט מצי לאתויי ראיה ממאי דכתב לומר דהכי תקון רבנן. ע"ש ותמיהני תימא על תמיהתו שהרי עיקרו של הר"ן לומר שיש גילוי גמור בתנאי זה שכל עצמו על מזונה מברכת הבית משא"כ בבת אשתו (דלא) נזכר כלל ברכת הבית ואין כוונת הר"ן אלא על פשיטות התנאי וכעין דתניא בברייתא הכא:

ד בבית אביה אע"ג דיותר מצוי שיהיה בבית בעלה הקדים הבית אביה משום דגובה לעולם:

מזכירין נ"ל דר"ל דל"מ היא דדיה בהזכרה דמשום דאיכא טעמא דבושה התקינו לה ההזכרה דהיינו במחא' לפני שנים אלא אפילו היורשים דיו להם בהזכרה לב"ד:

הרע"ב ד"ה כל וכו' והיורשים נתנו לה וכו' נ"ל דר"ל אפילו נותנים מזונות דאם לא תימא הכי לפלוג בין נותנים ללא נותנים וכדכתב (המרדכי) בשם ראב"ן דכל שאין (לה) מזונות אפילו נשאת גובה כתובתה (עד כ"ה שנים) מדלא מפליג בין נשאת ללא נשאת והשתא א"ש כל זמן פי' בין זנין בין לא זנין וגם בפי' זה רב אתי כהרא"ש ולא כמ"ש התי"ט דמוקי לה בזנין לאפוקי מדר"ח דאין זה דרך פוסק לאוקמי אוקמתא לפסוק דין אבל בדידי ניחא דמדלא מפליג במזונות מוכח דבין זנין ובין לא זנין מחלה אחר כ"ה שנים:

תי"ט ד"ה כל זמן וכו' מההוא עובדא וכו' עובדא הוה דרבי חייא זן את אשת אחיו בבי נשא (דהיינו בבית אביה] כ"ה שנים ולא רצה אח"כ לזונה ולא ליתן כתיבה ובאו לב"ד וחייבוהו:

סד"ה מזכירין וכו' ירושלמי לא סוף דבר עד שתתבע אלא אפי' הזכירה דתנינן מזכירין כתובתה (ר"ל בהזכרה לחוד סגי) וכ"כ הר"ן:

פרק יג משנה א אדמון בברייתא נזכר אדמון בן גדאי ותנא דידן דמקצר ולא מזכיר אביו משום דלא הוה אחר מגוזרי גזירות ששמו אדמון אבל עוד היה חנן המצרי ולכך מזכיר כאן אביו של חנן זה:

אמר חנן לא תשבע הכא דממעט מפני כ"ג שייך לומר לא תשבע משא"כ בחנן שהוא המתחיל אינו כך ודו"ק:

תי"ט ד"ה תשבע וכו' וצ"ע וכו' נראה דמתורץ במ"ש התי"ט בפרק דלעיל סד"ה מפני שהיא כבעל חוב משם הר"ן דלמזונות בתו הוי כודאי דאתפסה צררי משום דמקרבה דעתיה אצל בתו הילכך לא גביא אפילו בשבועה אבל הכא לענין אשתו דיה שתשבע בסוף:

ב ועמד א' אפילו מדעת עצמו בלי תביעת האשה שא"כ היינו לותה:

הרע"ב ד"ה אבד וכו' הוא תובעה וכו' כתב מרדכי דאם האשה מוחלת לבעלה אין למלוה כלום הגה"ה א"ה סי' ע' ס"ח:

תי"ט ד''ה הנח וכו' ושמעתי שטבע הצבי וכו' והרי זה בכלל שיחתן של ת"ח צריכה תלמוד ובזה מדויק דלא תני הניח מעותיו על הצבי דהכי הול"ל אם הכונה על קלותו:

ג' יזונו וה"ה פרנסה כ"כ ש"ע סי' קי"ב ודלא כריב"ן בריש פרק מי שמת:

על הפתחים נראה דר"ל שאעפ"י שהבת ניזונת אין לאחים לא מעשה ידיה ולא מציאתה:

הרע"ב ד"ה בשביל שאני זכר וכו' אמרינן בגמרא דאמר אביי דה"ק בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתורה הפסדתי א"ל רבא מאן דעסיק בתורה ירית מאן דלא עסיק בתורה לא ירית:

ע''ש ואין הלכה וכו' ואע"ג דאמרינן בגמרא כ"מ שאמר ר"ג רואה אני וכו' הלכה כמותו אין למדין מן הכללות וכו' אבל ר"ת פי' דלא פליג אדמון ארבנן אלא שתמה על התקנה שתיקנו ותימא לי דא"כ מאי האי דתנן אדמון אומר שבעה דהא לא הוו אלא ו' שהרי אדמון מודה לרבנן בא' ועוד מדאמר כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו מוכח דגם בכאן פליג דהכי אמרינן בעלמא הלכה מכלל דפליגי:

תי"ט סד"ה והבנות וכו' וכן פסק השלחן ערוך א"ה קי"ב כדכתב הטור משם הרמב"ם:

ד תי"ט ד"ה והודה וכו' דהא תנן וכו' נ"ל ראיה לסתור דה"ק יש מה שאתה מחשיב לריקן כמו קנקן חדש שכך דרכו להיות עדיין ריקן ואדרבא בכל המשניות שם קנקן מורה על הריקן בפ"ג דמ"ש המשאיל קנקניו למ"ש ובמוכר פירות קנקנים בשרון:

ע"ש לענין מקח וכו' ל"נ כלל דכד וחבית הם שני כלים שונים ומש"ה אשמועינן תנא בהם משום דאיכא דקרי לחביתא כדא וכדכתב התי"ט שם אבל כד וקנקן הם כלי א' אלא שקנקן נקרא כשהוא ריקן ועוד דאם הם ב' מינים לא הו"ל לתנא לשנות מכד לקנקן דאפשר למטעי ולומר דדוקא משום דלא אתא בכדים אמור רבנן דלא הויא הודאה משום דקנקנין הוא מין א' אבל דהמניח וסוף דמאי דא"א למטעי אשמועינן הדין:

ד"ה אדמון וכו' והכי איתא וכו' ואע"ג דנראה מהגמרא דהך אוקמתא לא קאי דאית אחרת בתרא עיין בהר"ן ותמצא שיפה כתב התי"ט:

ה עד שילבין והא דקי"ל כר' גידל כמה אתה נותן לבתך וכו' הן הן הדברים הנקנים באמירה (וא"כ ישאנה ויקרא חמיו לדין) כבר תירצו תוס' פרק קמא דקדושין דף ט' דאין החתן רוצה לטרוח ולמיקם בדינא ורשב"ם פי' דדוקא כשעמדו וקדשו מיד מתוך התנאים (אז נקנים באמירה) והכא מיירי כשלא קדשו מתוך הדברים:

ראשה איתא בירושלמי דמיירי שהאב פסק במעמדה ולכך סבר ת"ק דתשב עש"ר ואפ"ה פליג אדמון:

תי"ט ד"ה ופשט וכו' בטוען אין לי וכו' לפי' התוס' הנזכר לעיל במסכת קדושין א"צ לפרש כך ומדלא פי' הר"ב נראה שאינו סובר כך ועוד שא"כ לא היה לו לדבר בלשון בזיון:

ו תי"ט ד"ה ועשאהו וכו' והתוס' מפרשים וכו' הר"ן הכריח כן מהירושלמי אבל כתב דגם דין רש"י אמת:

יא נ"א וא' עבדים גרסא זו אמרינן בערכין כ"ג דאיכא דתני לה:

תי"ט ד"ה רשב"ג וכו' כתב הר"ב וכו' פ"ק דף יו"ד פסקו תוס' כר' שמעון בן גמליאל וקי"ל כוותיה במתני' ואמרו כתבינן בכתובות זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא ע"ש:

מסכת נדרים פרק א משנה א פתיחה ד"ה כתב וכו' איידי וכו' באמת שכוונתי לדעת הגמרא ותמהני איך אשתמיטה להרמב"ם ז"ל:

כל כנויי וכו' לפי' מה שנז"ל שיש ב' מיני נדרים להקדש או לאיסור וכן ב' מיני חרמים מש"ה אסמכינהו אהדדי כנ"ל מוסף על מ"ש התי"ט. חוכך בזה וכו' תני בהדיא רבי עקיבא מחמיר אמרינן בגמרא שאם עבר אינו לוקה:

הרע"ב ד"ה כל וכו' חסורי מחסרא וכו' משום דמודרני וכו' הן ידות כדכתב הר"ב ומש"ה צריך להוסיף כל ידות:

ד"ה ר''ע וכו' זו בזו וכו' ז"ל הרא"ש אדם ששואלין לו דבר ואינו פשוט לו להתירו גם טעם פשוט לאסור איני יודע והוא חוכך בשפתיו וסותר ומתוך מבינים שהוא מחמיר והערוך פי' מקוה להחמיר (מלשון אשרי המחכה). ד''ה כל וכו' וה"ק וכו' גם הרמב"ם כתב כך ונראה דסברי כתוס' דכתבו דדוקא