קול הרמ"ז נשים כג

אפילו לכתובה וכת"ק וה"נ משמע מסיפא וכל שאין לה מזונות לא תמכור וכו' פי' לא תמכור לכתובה אלא בב"ד הא אם יש לה מזונות מוכרת אפילו לכתובה:

תי"ט סד"ה מוכרת וכו' הא דנטר לה להתם משום דאמר בגמרא דטעמא דת"ק משום חינא וחד אמר דלא ניחא ליה דתתבזה אשתו ומתקינן דלמ"ד משום חינא עדיפא (א"כ הא דתנן) וגרושה לא תמכור אלא בב"ד אתיא כר"ש דלא חייש לחינא ולמ"ד (משום בזיון וכו') אתיא אפילו לרבנן ולהכי נטריה הר"ב להתם להכריח דטעמא דחינא לא א"ש לאוקמה סיפא כיחידאה:

ג משכנה אפילו משכנה דאיכא למימר דכיון דסופה לחזור לא דמי למכרה ונתנה כתובתה לאחר לאשמועינן דאפילו ליתומים וכדכתב התי"ט בשם הר"ן:

תי"ט סד"ה אפילו וכו' עמ"ש שם:

ד''ה ומוכרת וכו' שלא בב"ד וכו' נ"ל דשלא בב"ד קאי נמי אמוכרת אפילו ד' וה' פעמים דהיינו כתובה וכמ"ש הר"ב והלכה כחכמים:

ד כתובתה מאתים הר"ב החליף ב' הבבות בפי' משום שרוצה להאריך בדין הרווחת השליח אבל לענין נתקבלה כתובה דאיהי דינא דמתני' היא זא"ז ל"מ כשלא הפסידה וכו':

מכרה בטל פירש הר"ב לפי שאותו דינר אין לה רשות למכור הקשה הל"א דלאשמועינן רבותא אפילו מכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר ולא תירץ וי"ל דא"כ לא מצי למתני תו אפילו היא אומרת אחזיר דפשוט דתחזיר אם מכרה שוה מנה ודינר במנה אבל החדוש הוא אפילו היא אומרת להפסיד:

תי"ט ד"ה ומכרה וכו' וזה דוחק וכו' שיהא תלוי ברצונה דכיון דאין המכר כלום למה לא תחזור ליתומים וכדהקשו התוס' ולכן תירצו כמ"ש תי"ט בשמם ומינה דדוקא לגבי יתומים לא תחזור אבל לגבי לוקח תלוי ברצונה ולפ"ז תוס' וטור שוים הם:

ד"ה ודינר וכו' וי"מ דינר וכו' לסברתם א"ש דלא מצי למתני אמצעיתה בכתובה מאתים שמכרה במאתים ודינר ולהרא"ש י"ל דבעי לאשויי לסיפא דמיירי דזילא ק' ודינר בק' ולאפוקי מאי דס"ד דמיירי ק' ודינר בק' ודינר:

ד"ה וכדברי וכו' בספ"ק דב"ב וכו' עמ"ש שם:

ד"ה היתה וכו' מפרש רש"י בש"ס וכו' פי' דקשה דאמאי אצטריכא האי סיפא דת' זוז הא מאמצעיתה דהיתה כתובה ק' שמעינן דמכרה בטל היכא דזילא ותירצו בגמרא דקמ"ל סיפא לומר דדוקא משום דטעתה באחרון דטעתה בדיתמי משום דאין לה עוד לגבות אבל אם טעתה בג' מנים ראשונים מכרה קיים משום דטעתה בשלה והדר מקשה הא שמעינן מרישא דמכרה מאתים במנה נתקבלה כתובה משום דטעתה בשלה ומשנינן דהתם איסתלקא מהאי ביתא וליכא למגזר מידי אבל בת' זוז אם טעתה בראשונה דלמא נגזור אטו אחרון ע"כ ועתה תחזה כמה קצרן היה התי"ט כאן:

ה שום וכו' הא דלא תנן שום היתומים כרפ"ו דערכין משום דבמכילתין אמרי' דהתם מיירי גם בשליח ב"ד ומש"ה לא תנייה הכא הכי דלא שייך למימר ביה כח ב"ד יפה שהוא עיקר מתני' דהכא:

אגרת הר"ב סתם ולא פי' מהו ענין אגרת זו ונראה לפרש כפי' הערוך בערך אגרת וז"ל פירושו כתב הכרזה שכותבין ומכריזין בדה עומד לימכר בכך וכך ממון כל מי שירצה ליתן יותר יבוא ויתן ע"כ וגם בזה נסיים מה שלא מצאו התוס' לפרש שכתבו במתניתין דאגרות שום ואגרות מזון הוא מה שב"ד שבמקום זה שולחין אגרות לב"ד אחר לשום ולמזון אבל הכא לא אפשר לפרש הכי ע"כ ופי' הערוך ניחא שהיו שולחין לסביבות אותה העיר שיבואו ויקנו:

הרע"ב ד"ה אגרת וכו' ובהא מודה וכו' פי' מודה טעם כח ב"ד יפה דסד"א דטעמא משום דאכרוז מאי הו"ל למעבד תו קמ"ל דמודו לטעמא דרשב"ג וכן משמע לישנא דאבל אם עשו:

תי"ט ד''ה שפחתו וכו' וכתב הראב"ד הרא"ש כתב משם הר"ר יונה דהב"ד הם שלוחים של היתומים ושל הלוקחים שעליהם סומכין ולכן מכרן בטל מ"מ ועיין בהר"ן דיש עוד הירוצים אחרים:

סד"ה שתות וכו' קשה מקמ"ל ונראה דעיקרו משום מ"ש אח"כ ואם יראה ב"ד שאין זה טוב ליתומים מכרן קיים וכ"כ הרמב"ם:

ד"ה אגרת שטר וכו' דרך אגרת לפושטה וכו' אין פשוטו פשוט שאם הסוחר פושט האגרת היינו לקראה אבל לו לבדו דודאי לא ניחא ליה שידעו אחרים ענייניו:

ד''ה שוה מנה וכו' היינו משום וכו' תימה לי דאמאי ס"ל הכי ולא כפשטא דמתני' לאקשויי ועוד מנ"ל לאוקמא בהוקר והוזל לאוקמא בדוקא:

ו הממאנת ירושלמי גריס היתומה ומפרש דהיינו ממאנת וה"ג הרי"ף שמביא פי' הירושלמי ונ"ל דנ"מ דממאנת צריכה למאן ויתומה כולל אפי' השיאוה שלא מדעתה דאינה צריכה מיאון והו"א דבשלמא ממאנת לית לה כתובה משום דמעיקרא נשאת לדעתה אבל שלא מדעתה הו"א דליהוי לה כתובה קמ"ל ולא ידעתי למה לא כתבה התי"ט בס"א עמ"ש לקמן בד"ה ולא מזונות:

ע''ש הממאנת סדרן זא"ז ל"מ ממאנת שיוצאה מעצמה אלא אפילו שנייה משום שמרגילתו ואפילו אילונית דליכא בה טעם זה יש בה טעם דמקח טעות ומש"ה נקט הר"ב בכאן טעם דמרגילתו בשנייה משום דלא שייך טעם דחיזוק לד"ת אבל ביבמות (בפ"ט מ"ג) דתחלת המשנה איירי באיסור נקט טעם החיזוק לכללות כל המשנה:

הממאנת ובגמרא רב תני קטנה היוצאה בגט אין לה כתובה וכ"ש ממאנת ולפי גירסתינו קשה דהו"ל לתנא דידן למתני קטנה דהוי רבותא ולגירסת הירושלמי ניחא אפשר דרב הוי גריס כירושלמי ושמואל דפליג עליה דאמר ממאנת אין לה קטנה יש לה גריס כגמרא דידן ולהרי"ף דגריס יתומה ופסק כשמואל ל"ק דאיהו מפרש יתומה דוקא ממאנת ושאינה צריכה למאן כנז"ל ולפ"ז גרסת היתומה עדיפא מדידן דאיהי אליבא דרב ושמואל:

הרע"ב בד"ה ולא מזונות וכו' והשניה והאילונית וכו' עיין בתוס' דב"מ דף ט"ו שכתב בדרך אחר שהאי אילונית דומיא דממאנת וכ"כ הר"ן ונ"ל דסברי דאם יש לו בנים מותר לישא אשה שאינה בת טובים אבל להרמב"ם ס"ל דאסור כדכתב התי"ט לקמן והר"ב ס"ל כהרמב"ם:

תי"ט ד"ה השנייה וכו' דפליג בדידה וכו' לא ידעתי איך הבינו התי"ט לכי גרסא זו ומהר"ש דילויק"ו גרס דתניא בהדה ובהרי"ף דקראקא מצאתי דגרסת דפליגי בדידה ור"ל שברייתא מחלקת בינה לבין אלמנה דאלמנה אינה מרגילתו ושניה מרגילתו דאלמנה מד"ת ואין צריך חיזוק ושנייה מד"ס וצריך חיזוק וכו' ואם אין השנייה אלא דלא הכיר אין חילוק בינה לאלמנה דבלא הכיר בה גם אין לה כתובה וכו' וכדכתב הר"ב בפ"ט דיבמות:

ד"ה אין וכו' אימא בחדא וכו' יקשה לו ג"כ על הר"ן שבתחלת פירוש המשנה הזכיר ב' הטעמים דאע"ג דאיכא נפקותא לענין חלוצה מ"מ בשאר שייכי תרי טעמי:

ד"ה אפילו מזוני ז"ל הרמב"ם פכ"ד מהא"ב אעפ"י שכופין אותו להוציא הרי היא ככל הנשים ויש לה כתובה ושאר תנאי כחובה וגם הש"ע סי' קי"ו כתב הרי היא ככל הנשים וכו' ולא כתב אעפ"י שכופין מפני מחלוקת בדבר אבל הרמב"ם ס"ל ואפ"ה כתב דיש לה מזונות:

ד"ה יש וכו' וכתב הטור בסי' קי"ו וכו' ולטעמיה תקשי מ"ש אילונית משנייה דמחלקינן בין הכיר ללא הכיר ונ"ל דטעמא משום דיש אשה הנחשבת לאילונית דהיינו בסימניה היכולה לילד וכדתנן בפ"ד דגיטין משנה ח':

ע"ש דאה"נ דלית וכו' זה תימא שפוסק נגד הרבים:

ד"ה אלמנה וכו' כי הכיר וכו' ובזה מתיישב שכבר תנינן להא פ"ט דיבמות משנה ג':

פרק יב משנה א כדי שיזון וכו' ירושלמי והרי"ף והרא"ש ל"ג כדי:

חייב לזונה ואע"פ שהאם תפטרהו דאין חבין לאדם שלא בפניו:

אלא מוליך לה מזונותיה שלמים ולא לאי ברכת הבית וזהו דיוק מזונותיה:

אלא א' זנה ומזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית הר"ן ובזה אין חילוק בין זנה לבין נותן דמים והסברא נותנת שהשני יתן דמים שהרי מסתמא ידע שיש הא' שכבר נתחייב לזונה:

(הגה נ"ל ראיה לדבריו מדתנן אלא מוליך מזונותיה ולא דמי מזונותיה) הרע"ב ד"ה הנושא וכו' ופסקה עמו לא ידעתי למה לא כתב הר"ב עוד מציאתו של חידוש והוא דמיירי גם בשטרי פסיקתא כדרב גידל וכ"כ הרמב"ם בפי' (וא"ל) דלא ניחא אלא בטעם שיכלול גם הסיפא שהיא כב"ח דלא משכח אלא בקנין דא"כ אמאי כתב שאמר לעדים דלא סגי ליה בסיפא:

ד"ה לכשתבא וכו' וכ"כ רש"י והא דלא פירשוהו כנראה מפשוטו אם תבא אצלי אזוננה לפי ברכת הבית דא"כ גם השני יאמר כן:

ד"ה מוליך וכו' דקי"ל בת וכו' מדלא קתני למקום שהיא. ש"ס:

ע"ש אצל אמה וכו' ואין האחים רשאי לומר לה שתדור עמהם תי"ט ד"ה ופסקה וכו' והתוס' כתבו וכו' גם הם כתבו טעם דלהשביע:

ע"ש דליתא טענה זו וכו' פירוש (דמשטה) ולא דשלא להשביע דבמודה מעצמו שייך שלא להשביעו:

לא משמע וכו' א"כ יקשה על התוס' דבנדון דידן כתבו ב' הטעמים ובאמת אין דבריו כלום דה"ק שיאמר אתם עדי שלא תהיה לו שום טענה לכפור והיינו אם הודה שלא יטעון טענה דלהשביע אם תבעוה לא יוכל לומר משטה.