קול הרמ"ז נשים כב

דדלמא אינהו הוה (טעין) אשתבע אבל ב' קמאי אפי' לא הוה טעמא דאיהו טעין משתבעינן לוה:

כתובתה אע"ג דכל הני נשבעין ונוטלים לא תנינהו ברפ"ז דשבועות גבי דנתבעין ונוטלין משום דהתם ס"ד דלא יטלו אפי' בשבועה והכא ס"ד דיטלו אפי' בלא שבועה ולמדתי זה מדיבור תוספת במכילתין (דף פ"ז ע"ב) ד"ה ואלו נשבעים ונוטלים ועיין בהתי"ט שם בר"פ (הנזקין):

ח מנכסים משועבדים (כיצד וכו' וכך צ"ל סדורם במ' דלעיל דכך הם) מסודרים בפ"ז דשבועות מ"ז וגם כך סדרם רש"י בפי' המשנה והכי מוכח מן הר"ב דפריש (לעיל) גבי מנכסים משובעדים ואי הוה קדים מנכסי יתומים הוה מפרש ונקט בנכסי יתומים דהא לא מפרש טעמא אחרינא בנכסי יתומים וע"א דטעמא חד לכל הני תלתא והכי מסיים רש"י וז"ל ומנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו (כולהו) משום האי טעמא (ע"כ אבל בתוספת דשבועות דף מ"א ד"ה וכי מאי בין זה וכו' כתבו (הא) דאין נפרע מן היתומים אינו הטעם משום דאבוהון הוה טעין אישתבע אלא תקנתא עבוד ליתומים אפי' היכא דאין האב יכול להשביע כגון דכתב לה נקי נדר ונקי שבועה דאיהו לא מצי להשביע לא תפרע מהיתומים אלא בשבועה:

ט הרע"ב ד"ה גובה וכו' ודוקא מנה מאתים וכו' והיינו גובה כתובתה פי' אבל לא תוספת:

פ"י מ"א הראשונה קודמת קשה דנראה פשיטא שהקודם יקדים ועוד למה לא מקצר ושונה ראשונה ויורשיה קודמין לשניה ויורשיה וי"ל דמתניתין לדיוקא דלכתובה הוא דאיכא קדימה אבל לענין מזונות שתיהן שוות כי היכי דאמרינן בירושה ומש"ה נמי לא עריב ראשונה ויורשיה:

הרע"ב ד"ה שניהם וכו' אנון ירתון וכו' עיין בתוספת בפ' אע"פ דף נ"ה בד"ה יסבון תנן וכו':

ג תי"ט ד"ה עד שיהיו וכו' אפילו המותר וכו' (וקשה) מאי איריא דתני ת"ק בראוי ופי' הר"ב הלואה תיפוק ליה דאינו קרקע ואף מדקאמר הלכה מכלל דפליגי:

ע"ש דוקא ממקרקעי וכו' י"ל דסמך אמאי דכתב בפי"ו דאין כתובה נגבית אלא ממקרקעי כדין דגמרא והראיה דלא ס"ל כת"ק דלא התנה שיהיה מן המוחזק אבל הטור דס"ל כת"ק כתב דלא יהא ראוי ואפילו דינר. ד תי"ט ד"ה של זו וכו' יחלקו בשוה וכו' לפי הערך:

ע"ש אלא כמ"ש וכו' עדיף טפי הו"ל למידק דכתב לא נמצאו להן דאי ר"ל שלא תפסו אלא פ"א ע"ה ובב' קכ"ה היל"ל לא מצאו מאתים בפ"א אלא דקשה מאי לישנא דתפיסה הא אפי' תפסו הכל בפ"א אין בכך כלום דהעיקר הוא שעת בואן לדין ועוד למה לא באו בעלת הר' והש' בתביעה על כל הד':

ע"ש בחד אוקמתא וכו' ל"נ דכתבה האוקימתא הראשונה לאשמועינן החדוש דמדין ודברים סליקת נפשאי:

ד"ה של מנה וכו' לחלוק ולומר וכו' ולא מטינן בה משום קנוניא דאף בעלת השי"ן יכולה לכתוב כן לבעלת המאה:

ע"ש לא יקשו וכו' כד תידוק מקשו שפיר שקושייתם על המקשה שהקשה תימא לה הא סליקת נפשך וכפירש"י וגם ראה שמתחלה אוקמינן בכותבת הו"ל לתרץ לעצמו (דקושית) התוספת באופן שאין הקושיא על המתרץ אלא על המקשן ומש"ה קבעו הדבור על קושיית המקשן שהקשה (א"ה אימא סיפא וכו' תימא לה וכו' מאחר שכבר נתחדש לו סברא דמיירי בכותבת וכו' לשני לגופיה דכתבו של ש' ושל ר' כדי לתרץ המשנה):

ד''ה פחתו וכו' ע"ד זה חולקים לפי המעות ע"כ כצ"ל:

ה וכי מפני (ר"ל וכי מפני שכושלת) בראיה נשכרת והלא אין מרחמים בדין:

תי"ט ד"ה מי שהיה וכו' אותה ג' וכו' אין להקשות שכיון שהיא נשבעת בודאי שבאה לגבות מה שיש לפניה וא"כ למה תשבע לה הראשונה וי"ל דאין לה לגבות כל כתובתה א"נ לפי אוקימתא דשמא תמצא שדה א' גזולה כדלקמן:

ד"ה הראשונה וכו' וצל"ע וכו' י"ל דע"כ לא טענינן אנן אישתבע אלא דוקא כעין השנוי במשנה הנפרעת מן הלקוחות שבודאי אותה השדה היא שלהם וזו באה ליטלה מהם אבל הכא הראשונה ושנייה שקולות הם דבכל חדא איכא ספיקא דשמא אתפסה צררי ועוד דהכא שנייה מסתפקת דלמא לא ישאר לה ממה לגבות ואינו ודאי ומהני טעמי בעינן דאי תטעון ועוד מדקתני הראשונה נשבעת לשניה משמע שהשניה טוענת דאלת"ה ליתני כולן נשבעות חוץ מן הרביעית:

ד''ה והד' וכו' אפי' גדול וכו' איברא דבגמרא איכא מ"ד דבהא פליגי דת"ק ס"ל דיתומים שאמרו דאין נפרעים מהם (היינו קטנים) אבל גדולים שלא בשבועה וב"נ סבר דאפי' גדולים אבל היינו אוקימתא אחריתי דאוקימנא במתניתין אבל באוקימתא דכתב הר"ב שנמצאת גזולה לא פליגי בהא דיתומים אלא כ"ע סברי דא' גדולים וא' קטנים מיהו ראיה דכתב התי"ט דהא דתנן בפ"ז וכו' אינה ראייה למ"ד דנקט קטנים מפ' מתניתין (נמי) דוקא בקטנים:

ד"ה בן ננס וכו' נשכרה נפסדה וצ"ל נשכרה מי קאמר ת"ק נשכרה וכו':

ע"ש לפי שאין גבייתה וכו' וא"ל נשכרה במה שלא נשבעו כיון שמיד יטרפוה מידה משא"כ לפי' ר"ח דכיון דלא ידועות דאי איכא גזולה אלא חשש בעלמא מקרייה שפיר נשכרה במה שלא נשבעה ולזה י"ל דבן ננס אמר נשכרה לפי סברא דידיה:

ע"ש משום חשש וכו' רש"י לא ס"ל הכי חדא דאחזוקי אינשי רשיעי לא מחזקינן ועוד דבגמרא אמר כגון שנמצאת דמשמע דכן הוה שנמצאת ממש ולר"ח אינו מוכרח לומר שנמצאת:

ד"ה חולקת וכו' מאי קמ"ל וכו' נראה דאיכא למימר דדוקא כשיש לכל הקודמות כדי כתובות אף האחרונה תפרע אבל כשאין לה אלא מנה סד"א דאחרונה לא תקח אלא בשבועה:

ו ומכר את שדהו פירש"י המשועבד לכתובות משום דיש בשדה כדי ב' הכתובות וכן מצאתי בדברי התוס' שכתב תי"ט בסמוך וז"ל כיון דאין לב' כ"כ פסידא וכו' ואי לא הוה אלא השדה כדי כתובה אחת לא הוה לב' שום פסידא במ"ש הראשונה ללוקח שהרי השדה של הראשונה היא ומשלה נסתלקה אלא ודאי שהיה כדי ב' כתובות והשנייה מפסדת אלא שתוכל לגבות מבעלה אבל קשה דלפ"ז צ"ל דהראשונה תאמר מדין ודברים סליקת נפשאי והוי ממש כמשנה ד' דלעיל בדכתבה בעלת המאתים לבעלת הק' דין ודברים אין לי עמך וא"כ קשה תנינא חדא זימנא והר"ן כתב המשועבד לכתובה נראה דאין שם אלא לכתובה א' ולפ"ז ליכא פסידא לשניהם אלא דק' דתנן וכן ב"ח וכו' ולא דמי שהרי יש פסידא בשני הלקוחות ולב"ח:

מוציאה כשימות בעלה פירש"י:

תי"ט ד"ה וכן וכו' לגבות מבעלה וכו' קשה דכיון דקנו מידו דהיינו מגופה של קרקע כמה דמסקינן בריש הכותב ופירש"י דמתנה גמורה היא א"כ אמאי תחזור (ותתפסנה) מה שכבר נתנה וי"ל דהתם דליכא אלא היא והבעל כשקנו מידה נתנו לה אבל הכא דאיכא לוקח ושנייה אין מתנתה אלא ללוקח ולא לשנייה וה"נ י"ל לעיל מ"ד בתי"ט ד"ה של מנה:

ע"ש נוכל לומר וכו' קשה דגם בב"ח וב' לקוחות אם יהיו נכסים ללוה יוכלו לגבות וי"ל דשאגי אשה דשמא גבייתה תהיה לזמן ארוך ובין כך ימות בעלה ויהיה לה לגבות:

תי"ט ד"ה וכתבה וכו' שאין הבעל וכו' דס"ד דכיון שעדיין לא הגיע השדה לידה כשכתבה דדמיא לכותב לארוסה דין ודברים וכו' דלא בעי קנין קמ"ל דשאני ארוסה דאם מכרה ונתנה קים וא"כ אין לבעל כח גמור שם משא"כ הכא העומדת היא לטרוף ובהא א"ש והוצרך לאשמועינן דאף הכא בדאקנו דלא תנא דלא צריך קנין:

ע"ש כדי שלא תנעול וכו' ולעד"ן דאי מקמייתא הו"א דהואיל ושמא לא תבא לידי גבייה כתבה כן ואילו ידעה שהוא ימות והיא תגבה לא תכתוב וא"כ לא נסתלקה לגמרי אבל ב"ח דסופו ודאי לגבות ואפ"ה נסתלק אימא דסילוקו לגמרי ואשה ב"ח י"ל דמיירי דגרשה והחזירה ועשה לה כתובה אחרת ואי זקפה עליו מלוה הכתובה הראשונה והרי היא ב"ח גמורה וסד"א דאינה חוששת כ"כ על שעבוד לכתובה הראשונה הואיל ויש לה השנייה וגם שלא יהיה לה שם גרושה וא"כ סד"א דנסתלקה לגמרי. פרק יא משנה א תי"ט ד"ה אלמנה וכו' ומעשה ידיה וכו' ה"ה לצד הבעיא דאו ניזונת תנן דל"ג ומעשה והשתא נתרץ קושית הל"א בגרסת התוספות ובהכרח שלהם דדלמא דהא נמי בעי אי גרסינן בוי"ו או בלא וי"ו דלעולם לא צריך לומר אלא דאי תניא הניזונת לא שייך וי"ו כלל:

ד"ה מנכסי יתומים וכו' והו"ל לפרש וכו' י"ל דמיירי במטלטלי דאף לדינא דגמרא מפקינן מינה:

סד"ה יורשיה וכו' נראה די"ל דאה"נ אלא דדיוקא דייתור יותר פשוט דהא תניא התם שומרת יבם שמתה יורשיה יורשי כתובתה חייבים בקבורתה וא"כ נראה דהאי לישנא כפלא שייכא בש"י אפי' כדמיירי בה (להדיא) ולפ"ז אין הכרח למ"ש התוס' כדכתב התי"ט ד"ה ואין חייבים:

סד"ה יורשי כתובתה וכו' וגדולה מזו כתבו התוספות מכח ייתור בבא דואין חייבים בקבורה דפשיט כיון דאין יורשין כתובתה ואמרו דאשמועינן דאפי' ליכא אלא מטלטלין דאינה גובה מהם והוי כיורשים שלה אפ"ה אין חייבים לקוברה ב שלא בב"ד כתב הר"ן די"א דתמכור אפילו לכתובה כדי שתפסיד מזונות ע"כ ובהא דייק דלא תני מן הנשואין מוכרת למזונות אלא מוכרת סתם