קול הרמ"ז נשים כ

יעמיד פרנס ומשום הא לא מוקי מתניתין בנדרה היא וקיים הוא דא"כ היל"ל יוציא ויתן כתובה כדלקמן:

תי"ט ד"ה המדיר וכו' לדידי אין זה מן המתמיהין דמיירי דמידע ידיע לכ"ע דאית לה די ספוקה במעשה ידיה וכיון שזה ודאי הו"ל כאילו אתפסה מעות והראייה שאינה מתרעמת על מזונותיה וגם הרמב"ם לא הזכיר שיאמר לה צאי מ"י במזונותיך והראב"ד לא השיגו כלל וה"ה לא דבר בו ואע"פ דהר"ן סובר שצריך שיאמר כן ותירץ מה שתירץ קושיא משום דנראה מדברי הרמב"ם דאפילו אין מספיקים מ"י:

ד"ה יעמיד פרנס וכו' הר"ב לא אסר אלא במעמיד שליח פרטי שקבל עליו לפרנסה או שמדבר לנוכח אם חזון לא תפסיד כדברי התוס' דמן הגמ' נראה דכל דאמר לעלמא שרי אבל תוס' כתבו כמ"ש התי"ט:

ב ע"ש דכאן נמי שרי וכו' ובהאי דוקא יעמיד פרנס דאי דוקא כל המפרנס אינו מפסיד לא א"ש יעמיד דלא בדידיה תליא דשמא לא ימצא לו שירצה לפרנסה:

ג ר' יוסי אומר (וכו' אלמא דבעל מצי מיפר מדקניס ליה כתובה על שקיימו רש"י) והא דתנן רפי"א דנדרים ר"י אומר אין אלו (נדרי) עינוי נפש (ואין הבעל מיפר דלענות נפש כתיב רש"י דהכא איירי) בדברים שבינו לבינה (שם המשיר את השיער רש"י):

תי"ט ד"ה רי"א וכו' ומדשקלו וטרו וכו' ובר מן דין כתב יבין שמועה כלל רכ"ט דהלכה כר' יוסי אפי' מחביריו:

ד הרע"ב ד"ה מפרש לה וכו' משום דגופה קשיא רגל א' יקיים הא ב' יוציא אימא סיפא ג' יוציא הא ב' מקיים וניחא לגמרא לאוקמא (א(תרי בבי בדוקא אע"ג דמיירי בכהן וישראל מלמדתי (לאוקמי אחד בבא ולומר) נעשה:

ע"ש ומתניתין ר"י וכו' ולא מקרי סתמא כוותיה דלא פליג בהדיא בין ישראל לכהנת ונטר ר"י עד סיפא לאשמועינן דאפילו רגל דהוי טובא יש חילוק בין ישראל לכהנת:

ע"ש ולית הלכתא וכו' בהא דג' יוציא אלא בין ישראל ובין כהנת יש להן חדש או רגל:

תי"ט ד"ה המדיר וכו' קונם בית אבי וכו' נראה דאם אביה רגיל ליתן לה מתנות בלכתה שם יכול להפר דהוי דברים שבינו לבינה:

ע''ש עד חדש יקיים וכו' פי' כיון דקבועה זמן לא יש טענה דמסנא סני וה"ה אם הוא הדירה ותלה באיסור נכסיו עליה ובאומר צאי מ"י למזונותיך דיש דין דחדש ורגל משום דמציא לאוקמא נפשה:

ה שלא תלך וכו' יש לעיין אם איירי (ש)יש שם אז בית אבל (או) משתה אבל אם אינם באותו זמן שנדרה אם נתן איזה זמן לרש"י (דף ע"א א') דסבר דנדרה היא אין להמתין כלל ודאי ה"נ יוציא מיד אבל להר"ן דסבר דלא אמרינן יוציא אלא היכא דאין תקנה להמתין כגון מה שא"א בפרנס הכא צ"ע:

תי"ט ד"ה המדיר אבל הש"ע פסק בי"ד סי' רל"ד סעיף ס"ב דהוו נדרי עינוי נפש ואפשר דמש"ה יהיב תנא טעמא שנועל בפניה וכלומר וק' לה וא"כ עינוי נפש הוא:

דת משה כלומר אפילו מדרבנן:

ומשמשתו נדה אמרה לו החכם טהר לי את הכתם ש"ס והרי"ף כתבו ונראה שהר"ב סמך אמאי דכתב במעשר וה"ה הכא:

ונודרת ירושלמי דאמר פלוני התיר לי נדרי:

הרע"ב ד"ה מאכילתו וכו' אמרה טהורה וכו' ובא עליה ואח"כ הודיעוהו שכנותיה שהחזקה נדה כ"כ רש"י משמע דאפי' נשים נאמנות וכ"ש חכם ומיהו י"ל דשאני הכא שהוא דבר המסור לנשים וכמ"ש הגהה בח"מ סימן ל"ה ססי"ד. ע"ש בפני בעלה וכו' בגמרא אמר גם בפני בן בעלה והרי"ף הזכירו ונ"ל שזה דיוק יולידיו בל' רבים ואבי בעלה היינו גם אבי אביו שכן קורין לאבי אבא אבא כפירש"י בפ' ותבאנה אל רעואל ולא ידעתי למה לא רצה הרמב"ם בפי' זה וגם הש"ע למה פסק דוקא כהרמב"ם וא"ת אמאי לא מפרש"י יולידיו אביו ואמו ונ"ל דמשום דידעו חכמים שטבע כלתה וחמותה לשנוא זו את זו כדתנן פט"ו דיבמות לכן לא ראו להחמיר בה:

תי"ט מאכילתו וכו' נקט כהן וכו' הטור כתב פלוני חכם היינו כהן:

ע"ש אעפ"י שבשם הרמב"ם וכו' וגם שיעידו עדים שאמרה לו בפניהם שפלוני תקנו מיהו אכלו על פיה כ"כ הש"ע קט"ו:

ע"ש שכן קבלו הדין וכו' פי' שכן קבל הרמב"ן מרבותיו הדין זה. ע"ש דאכתי תקשה וכו' לדידי לא קשה דמטינן בה משום קנס:

ע"ש דהיאך נוכל וכו' כ"כ הרא"ש אבל לא ע"ד הרמב"ן ואדרבה הוא ז"ל הביא דברי הרמב"ן בפ' שבועת העדות וכתב עליהם ואמר וכן מסתבר ונראה ודאי דאחר כתבו בכתובות נודעו לו דברי הרמב"ן וגם מהרמב"ם יש לדקדק דלא מצריך ב' עדים דכתב ואחר שאכלו או בא עליה שאל אותו פלוני ואמר להד"מ לכן תמה בעל חלקת מחוקק על פסק הש"ע דמצריך עדים:

ד"ה ונודרת וכו' דאי לאו וכו' ומינה דאם היא זקנה ואין לה בנים דלא תפסיד כתובתה וכמו כן אם עבר גם הוא על נדרו דאיהו לא חס על בניו כ"כ הגהה א"ה סימן קט"ו:

ונמצאו פי' שלא התיר חכם קודם שנודע לו ומש"ה לא תני והיו דהוה משמע אעפ"י שאינם עתה אלא ונמצאו שהבעל ידע שישנם עליה:

ונמצאו בה אעפ"י שהרופא רפא אותם משום דאינו עוקר המום וקרינן ביה ונמצאו:

תי"ט סד"ה ע"מ וכו' ובהא ניחא דהויא מתניתין זא"ז ל"מ בנדרים דלא איכא כ"כ קפידא אלא אפי' במומין ומש"ה נמי לא ערבינהו לנדרים ומומין משום דדוקא במומין הויא רבותא. ח תי"ט ד"ה האב וכו' ואיירי בענין וכו' עמ"ש פ"ק מ"ו:

ע"ש דמתניתין וכו' לעד"ן דידיה יותר דחוק דכל הסוגיא אזלא לברי ושמא ואי איתא דרבא מפרשה דשמא ושמא הול"ל בהדיא שאני וכו' ותו דיותר פסיקא מתניתין דקתני היו בה מומין לדחוקי במום א' ותו דמתניתין לא איירי אלא במומי הכהנים דריח הפה הוסיפו אח"כ:

י תי"ט ד"ה סבורה הייתי וכו' ולא הבינותי וכו' הקושיא מבוארת שכיון שהתנה עמה ודאי שאינו יודע שתוכל לומר סבורה הייתי דא"כ מאי הועיל בתנאי ולמה יתנה לריק:

פ"ח מ"א לא יזכה בנכסים וכלומר מ"ש ארוסה מנשואה לכך תניא בברייתא מה נשואה מכרה בטל אף ארוסה ולפ"ז דייק לשון מגלגלים על החדשים נראה שהטעם הוא שהחכמים תקנו פירות תחת פרקונה וא"כ יתקנו שמכרה יהיה קיים ולא יתחייב בפרקונה דכיסא נקיטה לה תפרוק את עצמה:

אנו בושים ז"ל הרמב"ם בפ"י דאמר רשב"ג לפי שאני ג"כ דעתי באלו הנכסים (החדשים) שמכרה קיים ע"כ ונראה דבבא דנפלו משנשאת הוא סיומא דרשב"ג דפי' דבחדשים מכרה בטל דאלת"ה אלא דהם דברי התנא הו"ל לאסמוכיה רשב"ג אומר מכרה קיים כיון דכך דעתו:

אמר ר' חנינא פי' דוקא בכאן א"ל הואיל וכו' ולא לעיל דיש טעם שאין הארוסה גמורה לבעלה:

הרע"ב ד"ה עד וכו' ונתארסה וכו' לאפוקי נשאת דאם נשאת אעפ"י שנפלו לה קודם אירוסין הבעל מוציא מיד הלקוחות. תי"ט ד''ה בש"א וכו' שממהר לגרשה וכו' ק"ל דא"כ מאי דתנן בעדיות בש"א פוטר אדם את אשתו בגט ישן הויא נמי חומרא לדידה שתמהר לגרשה דמסתמא אין אשה רוצה להתגרש וגם לירושלמי ק' דודאי דגט הוי חוב לאשה דאין אשה חפצה בגט וגם דפסולה מן התרומה וכמ"ש התוס' דלא משגיחינן בדידה הכל מתורץ אלא דק' אמאי לא הכריחו תירוצם מזה:

ד"ה ובה"א וכו' אבל אי קשיא וכו' לפ"ד יקשה על תוס' למה לא הקשו קושיא זו מבעלמא אלא שדמו הענין לשל הארוסה אבל נ"ל דאין זה ספק כדעלמא מפני דעביד להתברר לכשתנשא והוי דומיא דארוסה ולכן הקשו משם ותירצו דהכא שהאדם אירסה ודאי שרוצה לנשאה משא"כ בנפלה לפני יבם שהוא לא עשה שום פועל:

ע"ש אמאי לא תמכור וכו' קשה דאם זו כוונת רש"י למה לא פירשו במתניתין ועוד דאם כפי' התוי"ט אצל לא תמכור דעליה אין יכולין למחות איך נמשכה כ"ש משניסת שאמר בסוף ועוד כיון שהיא אין מחזקת בשלה למה נעכב ללוקח במה שהיא רשאית וכ"ש דמחזי כחוכא ואטלולא לומר לה מכרי ולקונה לא תקנה ונראה דרש"י כיון לדחות פי' א' שנוכל לפרש בה"א לא תמכור שאומר לה שלא תמכור ואם עברה ומכרה קיים וא"כ היינו מוכרת לכתחילה לגבי דידה וז"ש ראב"ע אף זו מוכרת ונותנת וקיים וא"כ אתיא כב"ה לכן פי' דלה לא אמרינן כלום אלא ללוקח ואם היא מכרה בלתי ידיעה קיים:

ע"ש שלא מחינו בו אין יכולים להוציא ממנו וכו' כצ"ל:

ב תי"ט ד"ה נכסים וכו' ופירש"י שע"מ וכו' והר"מ כתב דאי לא יהיו לבעל לא פריק לה דילמא תפרוק את עצמה וזה לא שייך אלא בידועים לבעל:

ג ילקח בהן כתבו רש"י והר"ן וז"ל והוא אוכל פירות והקרן קיימת לה שלא תקנו לו חכמים תחת פרקונה אלא פירות ע"כ נתנו טעם לב' דברים מא' דמדילקח קרקע שהוא קיים לה והב' שהפירות שלו משום דהם תחת פרקונה ולכן לא תני ויאכלו את הפירות: