קול הרמ"ז נשים יט

ידיה ול"נ שהרי המציאה משום איבה ומעשה ידיה תחת מזונות ומיהו למאי דקי"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה הוו מעשה ידיה משום איבה אבל ל"נ דנקט כדלעיל במציאתה ובמעשה ידיה:

הרע"ב ד"ה מציאת וכו' אם נפלה לה וכו' הא דלא פי' כפירש"י השני דאם מתה יורשה כתבו התוס' משום דזה ידענוהו מפ' הכותב ובפ' י"נ וק' לי בפירש"י חדא דלא דייקא לישנא דירושתה דר"ל מה שיורשה היא ועוד דא"כ הול"ל, והוא אוכל פירות דהוי דבר אחר ועוד דהו"ל לערב וירושתה עם הב' הראשונים ומיהו לזה י"ל דלא דמו ב' הראשונים דר"ל מה שהוא שלא יהיה לבעלה אבל ירושתה לפי' הב' דילמא שהיא ירושה ודוק:

ד"ה ובזמן וכו' שהבושת שלו וכו' דאשתו כגופו וטעם הראשון לבושת והשני לפגם:

תי"ט ד"ה בושתה ופגמה וכו' ז"ל התוס' למ"ד בהחובל הקוטע יד עבד עברי של חבירו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות א"ש דה"נ הכל לאשה וילקח וכו' אבל למ"ד ינתן שבת גדולה (דהיינו פגם) לעבד ושבת קטנה לרב צריך לחלק בין עבד לאשה ע"כ ומכאן קשה להרא"ש דהמ"ד הראשון הוא רבא דקי"ל כוותיה וא"כ דגם שבת קטנה לעבד ה"ה לאשה וילקח בהן קרקע והרא"ש ס"ל דפשיט דשבת לבעל וא"ת איזו סברא לחלק מ"מ לאו פשיטא הוא:

ע"ש להשתכר וכו' י"ל דשאני צער זה דמרצונה ויוכל הבעל לעכב שמא תחלה מן הכאב ולכן סתם הרמב"ם וכתב הריפוי לבעל:

ע"ש שהוא חייב לרפאותה וכו' פי' וא"כ הוא ירצה לרפאותה כראוי ובלא סמא חריפא וכנז"ל וע"כ לפרש כך דאלת"ה מה ענין חייב לרפאותה כשחלקתה ללקתה ע"י אח' דבמאי מחייב הבעל לרפאות ולא הבינותי דברי התי"ט דלהרמב"ם פשיטא דלבעל הוי הריפוי:

ב לחתנו לחתנו דוקא אבל אם פסק לבתו קנתה ואינו יכול:

הרע"ב והוא ת"ח וכו' ומש"ה לא תני לאחיך ליתן (ר"ל לאחיך הייתי נותן) אלא רוצה כלומר ואין טעם לרצון:

תי"ט ד"ה יכול וכו' והוא תימא וכו' תמיה על תמיהתו דאפי' נפרש כרש"י מה בכך והלא הוא סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם ופשטא של מתני' כרש"י דמשמע דמאי דמצי למימר ליבם דהיינו או חלוץ או יבם לא מצי למימר לראשון דהיינו או כנוס או פטור ועוד לא א"ש למתני אמרו חכמים על אדמון לבדו:

ג והוא פוסק בגמ' ורי"ף והרא"ש גרסי' הוא:

הרע"ב ד"ה וכנגד השום וכו' רש"י לא כתב כר"ב דמשמע דהוא ענין אחר ומפירש"י נראה דמסתמא הכלה מכנסת ג"כ מטלטלין תכשיט ולכן לא תני ואם היה שום אלא וכנגד השום פי' השום הנהוג להכניס וזהו סדרא דמתני' בבא א' מתחיל בעיקר שהוא הסך הגדול דדינרים ב' שום הגדול דבגדים ג' למאי דסליק שאם היה שום שוה ד' שום קטן ה' אם הוא כתב הכתובה ו' ואם שמו תחלה ואח"כ כתב ז' אחר כל בבות דשום חזר לסך קטן דמעות:

מה שחתן פי' ר"ח כשהחתן מייחד לה כלים תוספת לכתובה שמים אותם נמי פחות חומש וכ"כ הר"ן:

תי"ט ד"ה והוא פוסק וכו' שמו דעתה וכו' נראה דמש"ה שנה התנא ממה דפתח באב וכאן תני פסקה משום דשמינן דעתה:

ע"ש שאם מתה וכו' עיקר המרדכי לא בא אלא שאם יגרשנה דאז הויא הלואה וכתב דאפ"ה אין בו רבית משום דלא אית ביה אגר נטר והו"ל כעין מוכר בית בבתי ערי חומה דמצי לגאול מיד ונתן ה"ז כעין רבית ואינו רבית ולפ"ד אמדו חז"ל דעת ב"א דמוסיפין על הכתובה דרך מתנה גמורה וע"ד דאמרי' דהן הן הדברים הנקנין באמירה וזה גילוי גמור דגומרים לשם מתנה וה"ז דומה לת"ח שמותרים להלוות זה לזה ברבית משום דמכווני למתנה אבל תוספת המטבע דלא סלקא אדעתייהו לא גמרי ומקני:

ד"ה שום וכו' דמלתא דפשיט' וכו' לא ידענא מאי פשיטותא שהרי הוה ס"ד שיתנו לו חמישיתו כדפירש"י וטעמיה דסד"א דלא פלוג רבנן בשום קמ"ל דאין לו לקבל אלא מנה ובהכי דייק אין לו מ"ש תוס' ופירושו מגומגם לאו משום דפשי' אלא אדרבא כיון דלא פי' בפי' שהוא שוה מנה (וכדפי' ר"ח) נראה דמצי למימר דבעי למיפחת חומש וכ"ש לטעם א' שכתב רש"י לעיל דפחת השום הוא מפני שהבגדים עשויים להפחת בתשמישם דה"נ ל"ש:

ד נעשה ו' דערים נראה דברישא תני הוא פוסק משום דהוי רווחא נפיש והוא עושהו בדעתו אבל בעיסקא זוטא דזוטר אחריותו ולא יש ריוח נעשה כמעצמו שאינו חושש א"ג תני נעשה לומר שמוכן הוא להשתכר מיד ולא פני הכי בעיסקא רבא משום דאינו הווה שמיד ירויח ת"ק ומש"ה כתב הר"ב בכאן להשתכר מיד ולעיל לא כתב אלא שהוא משתכר בהן:

הרע"ב ד"ה סלע וכו' ל"ש וכו' נקט להו הר"ב לפי סדרן של ב"א היינו שקודם שמין ואח"כ כותבים ומתני' נקטא תרי היא נותנת בהדי הדדי משום דהוצרך להקדים שום במנה היא נותנת להסמיכו אל שום במנה ושוה מנה:

ה לא יפחות לה אבל נראה דאי אין לו אינו חייב ללוות דשאני גבאים שגובין תמיד מהצבור ויפרעו הלואתם דאם עשיר הוא אין כופין אותו להוסיף אבל ראוי הוא שיוסיף וכ"כ הרמב"ם:

בכסותי כלומר לפי כבודי:

מפרנסין אותה מתחיל ביחיד ומסיים ברבים דהא דתנן שהקופה מתחלקת בג' לפי שהוא כדיני ממונות הילכך לענין נ' זוז דיש לו קצבה נקט ביחיד אבל לפרנסה לפי כבודה תני לה ברבים:

תי"ט ד''ה המשיא וכו' ואת בנותיכם תתנו וכו' ולפ"ד משום כבוד בנות ישראל מטו בה דאי משום הנז' בפ"ד במאי לקפצו אנשי ונסבי לה ועוד שכיון שהבעל מתפייס ללקחה סתם ודאי שאינו נותן עינו בממון ולא יקפוץ יותר משום נ' זוז:

ד"ה לא יפחות וכו' והקשו בתוס' וכו' וסברי תוס' דמאתים זוז נמי דצורי נינהו אבל למ"ד דשל מדינה נינהו ק' הקושיא דתיפוק ליה:

ע"ש מכסות וכו' נראה דר"ל דלא יפחות משווי כסות אשת עני שבזה יכולה לצמצם ולקנות חגור ומנעלים ומש"ה תני נ' זוז ולא תנא כלים של נ' זוז כדלעיל:

דיה אם יש וכו' כשיש בכיס וכו' פי' אז לא יפחות מנ' אעפ"י שלא ישאר כלום בכיס אבל אם יש יותר בכיס נותנים וכו' ובלבד שלא ישאר הכיס ריק דמש"ה לא תני לא יפחות לה מכדי כבודה:

ו הרע"ב ד"ה מה וכו' עשור נכסי נ"ל דנפקא להר"ב כך מדיוק דברי ר"י דאמר אם השיא וכו' ואמרינן בגמ' דתני הכי להודיעך כחן דרבנן אבל ר"י סובר דאזלינן בתר אומדנא בדאפשר לאומדו (וה"ק) אם השיא ר"ל אם אפשר לאמוד דעת האב וכלומר מודינא לת"ק בדא"א דאז נותנים הראוי דהיינו עישור כדעת ר' בברייתא דאי לפי שומת הנכסים ניפוש במחלוקת ר' ור"י:

ע"ש מן היורשים וכו' והכי דייק תנא דלא תני כשהגדיל דהו"א דוקא כשתגיע לגדלות ולא יותר (אלא) תני משתגדיל שפי' משם ולמעלה:

תי"ט ד"ה מדעתה וכו' דאעפ"י שנתרצית וכו' דאין לומר דתני מדעתה דאי שלא מדעתה אינה צריכה למאן כדתנן פ' ב"ש דאי משום הא לתני סתם:

ד"ה במאה וכו' דלא תימא שפטרו וכו' לפ"ד תי"ט הו"ל בבא דק' בדרך זו ואצ"ל זו ושל נ' זא"ז ול"נ לומר דמ"ש בנ' זוז לא קאי אוכתבו דלחמשים זוז א"צ כתיבה דהא המשיא סתם נותן נ' זוז וה"ק ל"מ כשנתנו ק' אלא אפי' השיאוה סתם דאיכא תקנת רבנן דיתן נ' מ"מ יכולה וכו' א"נ י"ל דכתבו נ' זוז דסד"א דכיון דכתבו מה שלא היה צריך לכתוב דאפי' סתם יש לה נ' ומדכתבו הו"א דהבו דלא להוסיף:

ע"ש אלא כשתגדיל וכו' אני אפרש טעמו שהוא שמא תמאן בבעלה ונמצא שאין לה ליטול מה שראוי לה עד שתנשא לגמרי וכמ"ש הרמ"א סי' קי"ג ס"ד. ד"ה מה וכו' וכתב הר"ן וכו' ונ"ל דרש"י לא פי' כן (אלא) משום (דמאי) קמ"ל רבי בהזכרת ת"ק ליתני יתומה שהשיאוה וכו' רי"א אלא ודאי דת"ק ס"ל עישור:

ד"ה רי"א וכו' אפי' בהשיא וכו' פי' ר"י נקט השיא כלומר אודי לי מיהא בהשיא וחכ"א דאפילו בהשיא אין לאומדין:

ע"ש תמיהא מילתא וכו' כל כי האי נפיש בטרחא וזוטר בשיעורא דפשיטא דאיירי בנערה שכ"כ הר"ב ואם נשאת ולא תבעה ואי בקטנה הו"ל למימר ואם הגדילה ולא תבעה:

בד"א בגמרא אמרינן דברי ר"מ הם וחסורי מחסרי וה"ק מן הנשואים הרשות בידה בד"א בגדולה אבל בקטנה וכו' ולא ידעתי למה לא הזכירו הר"ב שהרי אין הבנה למשנה אם לא נוסיף בה ורש"י והר"ן בפי' המשנה כתבו בגמרא מפרש מאן קתני לה:

הרע"ב ד"ה וכי וכו' הלכך שומעין וכו' שאף האב לא השלישם אלא עד שתנשא דאי משנשאת הבעל זכאי לאכול פירות רש"י:

תי"ט ד"ה נאמן וכו' לר"מ הוא שמפרש וכו' רש"י מפ' בדיוק מלת נאמן שר"ל נאמן לקיים דברי אבא:

ד"ה יעשה וכו' וכתבו התו' דנ"מ וכו' פי' יתר על הנז"ל דהכא אפי' בריא:

ע"ש דלא אמרינן מצוה וכו' הר"ן הקשה על זה ספ"ק דגיטין ע"ש:

ע"ש בחיי מקבל וכו' אבל דברי ש"מ בכל ענין כמסורין דמו ע"כ:

פ"ז מ"א מליהנות לו משלו כגון ואמרת לעבדך ליעקב ופירש"י של עבדך ובכהנת כאן תלה הדבר בה מפני ששלה גרע משל בעלה שהוא יכול לישא הרע"ב ד"ה המדיר וכו' הנאת תשמיש וכו' הוצרך לפרש כך דאל"כ מאי אהני