קול הרמ"ז נשים יז

ניחא במאי דאמרן דאי הוה לדידה באונס לא הוה לה במפתה דמדעתה עבד:

ד"ה בתפוסה וכו' נ"ל דקמ"ל דאמדינן נמי הצער שיש לה מפועל התפיסה שודאי היא תעמול ותיגע להנצל והאונס המחזיק בה מכאיב את גופה ואת בשרה באדיקות הכח שאוחז בה וא"ת א"כ לימא דלהכי אצטריך מתניתין דיש לומר כנז"ל דאין החידוש מפורש דאיכא למימר דלישנא דקרא נקט כדמפרש"י:

ב וגירשה לא תני ונתגרשה משום דאביה מקבל גיטה:

תי"ט ד"ה המארס וכו' וסתם ליה וכו' ומש"ה נמי לא תני וגרשה בתרייהו דלא הוה משמע לן דסתים ליה כר' הר"ן ולא התחיל בנתארמלה דהוי פורענות ובריש פ"ב הויא רבותא ע"ש:

ע"ש אע"ג דבש"ס וכו' נ"ל דדייק אסיפא דהוי אליבא דכ"ע דמאן דאסר באירוסין כל שכן בנשואין ובהכי אתי שפיר קושיא הב' דיוקיא דמרישא דייקי דמזל גורם ומסיפא דמעיין ולא דאמרינן נעשה ודו"ק:

סד"ה כתובתה וכו' קשה איך ס"ד בגמרא דטעמא דר"י משום דמשעת האירוסין זכה האב והרי אז עדיין אין לו זכות ודוק ועיין ברש"י:

סד"ה אמרו וכו' וע"ק דמאי א"ל וכי ר"י לא מודה דמשהשיאה אין לאביה רשות בה אלא דאזיל בתר כתיבה ונ"ל לתרץ הכל בהקדם דבגמרא מיבעיא מאיזה זמן תהיה הטירפה מן הכתובה י"א מן האירוסין וי"א מן הנשואים והקשו התוס' מאי שייכא האי בעיא הכא ותירצו וכו' ואני אומר דהאי דמבעיא לן הוא דאיכא בין ת"ק לא"ל דת"ק דאזיל בתר גוביינא ס"ל דטורפת מזמן הנשואין ור"י פשיטא דמן האירוסין וא"ל סבירא ליה דהוי שלה אבל בזמן הטירפא מודי לר"י וה"ק משהשיאה אין לאביה רשות בה שפקע ממנו ונשאר לבתו ודו"ק:

ג הגיורת לא תני בת גיורת לאשמעינן הא דאין מטבילין קטן ע"ד ב"ד ומהכא סיועא לפרש"י במכילתין דף י"א גבי גר מטבילין אותו ע"ד ב"ד שפירש ואמו הביאתו אבל הרמב"ם פ"ח מהלכות עבדים כתב ישראל שתקף כותי והטבילו ה"ז גר וכתב הכ"מ שזה פי' דאמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וז"ל לדידיה כתירוץ הרא"ש או השלישי דתוספות ואייתי לה הכא משום דמוציא ש"ר דמי לקנס בכמה דברים:

ולא ק' סלע הא דלא תני נמי ולא מלקות משום דלא תני אלא מה דשייך לה:

תי"ט ד''ה הגיורת וכו' ומש"ה לא תני שנתגיירו היא ובתה אלא עמה:

ע"ש להכי נקט וכו' ול"נ דתני בתה עמה כדי לקצר מלשנות גם דין שפחה דחילו תני הגיורת שנתגיירה היה צריך לשנות גם השפחה שנשתחררה:

ע"ש ועוד משום וכו' כי בתה עמה הוא מבואר שאין הורתה ולידתה בקדושה:

ד זכאי בבתו לא תני בקדושי בתו לאשמועינן שיש לו זכות בה בגופה למכרה ולקדשה:

ובהפרת נדריה צ"ל מה זכות יש לו בהפרת נדריה וי"ל שמא תדור שלא לשמשו:

ומקבל גיטה לא תני ובקבלת גיטה דלא מצי קאי אוזכאי דאינו זכות לו דאדרבה אמרינן בפ"ו דגיטין דאיהו נמי מקבל גט בתו בעל כרחו אבל משום דאפשר נמי שיקבל הגט בממון מש"ה תני ומקבל:

נשאת יתור נפיש היא לאשמועינן דדוקא נשאת אוכל פירות לאפוקי ארוסה וכרבנן דפליגי אר' נתן דברייתא:

תי"ט ד"ה ובביאה וכו' וטעה בשתים וכו' אפשר דלא טעה כ"כ די"ל דדייק יתור ל' רש"י דכתב רשאי וס"ל דהיינו זכותו ודטובת הנאה ממון וע"כ רש"י פי' זכאי בענין זה דלא נחית ודאי אדירושלמי ודאפשר דהירושלמי סבר דטובת הנאה אינה ממון ותוס' שהזכירוהו בקדושין לפרושי אליבא דכ"ע ובההיא דפירש"י בבושת ופגם היינו משום דטובת הנאה הוא בציר טובא משל בושת ופגם. ד''ה וזכאי וכו' ובמציאותיה וכו' ול"נ משום דבקדושין לא יש זכות אלא לאב ומשם ואילך ישנו גם לבעל ולכן לא ערבם ואף משום זה לא הקדים תנא מציאה ומע"י וכו' לקידושין שהרי הם עודה בביתו אלא דכתב תחלה מאי דשייך לאב ואח"כ מאי דשוו אב ובעל:

ד"ה ובמעשה וכו' זבוני מזבן לה וכו' רש"י כתב בחומש דכי ימכור קטנה ולא בנערה דמכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכור ולפ"ז קשה דאמאי אצטריך (ק"ו) דמדאצטריך (קרא) למעשיה ע"כ דאינו יכול למוכרה (וכ"ת) דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא א"כ גבי קטנה נימא נמי הכא ותירצו התוספ' דאי לא הק"ו דהתם הוה אמינא דיכול למוכרה וקרא דאמה מוקמינן בבוגרת ד"ה ומקבל וכו' מן הארוסין וכו' לפ"ז אין לך (זכות) גדול מזה דיש צורך בגט להפרע כתובה בפ"ט מ' ט':

ע"ש לא נחית נפשיה וכו' וקשה דגם באכילת פירות לאב מחלוקת בברייתא:

ד"ה שאוכל וכו' אבל יש לה בנים וכו' קשה דכיון דתני סתם ובקבורתה מינה נשמע דיורשה אעפ"י שיש לה בנים דהכי תני ר"פ אלמנה ניזונת ד"ה וחייב וכו' דלא תנן וכו' והא תנן לה פ"ה מ"ח:

ע"ש דלא סגיא בלאו הכי וכו' עדיפא מינה הול"ל לפי דבריו דלא תני אלא מאי דצריך הוצאת ממון וגם מה שכתב דאפשר לה שלא תבעל היינו אם היא מחלה:

ע"ש וליכא מאן דפליג וכו' והלא הרמב"ן דאיהו סייעיה סבירא ליה דמלבושיה מד"ס ומפרש כסותה כמשמעה כסות מטתה וסרה לה תמיהת המ"מ אח"כ מצאתי שהר"ן כתב כן:

ע"ש ועוד אפשר לי לומר וכו' תלמוד ערוך הוא שהרי על פיסקא דחייב במזונותיה קבע רב אשי ברייתא דת"ר תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה וכו' ובתר הכי אמר אף האי תנא סבר מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות וכו' מכלל דתנא דידן סבר שזה מדרבנן:

ה מסרו קשה דלערביה לעיל בהדי מסר האב ומהראנ"ח תירץ דא"ה הו"א דמסרו שלוחי האב מדעתיה דאב דומא דמסר האב להכי תנייה לחודיה לאשמועינן דאפי' מסר האב לשלוחיו סתם. הרע"ב ד"ה לעולם וכו' אם בת ישראל וכו' והא דלא אמרי' דלענין נדרים נמי תנן כמו ששנינו בפ' י' דנדרים אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו י"ל דברשות האב ר"ל לגמרי ברשותו לבדו והתם ה"ק אין הבעל מיפר יחידי כדמפרש"י:

ע"ש שפגעו שלוחי האב וכו' פי' כן לאפוקי דלא נפרש דקאי אבבא הקודמת שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל ואהא תנן דאם בהיותם הולכים יחד מסרו שלוחי האב וכו' משום דא"כ למה לא מסרה האב להם מתחלה ודלמא דלא רצה שתמסר בתו אלא לבעל:

תי"ט ד"ה עד וכו' משמע שאעפ"י וכו' לא שמיע לי האי משמעות ואדרבה כונתו לשלול פי' הרמב"ם דסבר דחופה היינו שימסרנה לו בביתו דאי לא תימא הכי אלא דחופה היינו מה שר"ל לחופה לנשואים וכי יש חופה שאינה נשואים ועוד מאי האי דאמר שתהא מסורה לרשות הבעל:

. ו תי"ט ד"ה בכרם וכו' ומסיים וכו' ירושל' דברכות וכי כרם היה שם אלא אלו תלמידי חכמים שהיו עשויים שורות שורות ככרם וראיתי בתרגום קהלת פ' הגדלתי מעשי אנציבת לי כרמים ביבנה כל קבל כרמים דענבה למשתי מנהון חמרא אנא ורבני סנהדרין:

ט חייב לפדותה יתור זה נפיש מתורץ כמ"ש הרא"ש דאשמועי' דאפי' עד י' בכתוב' חייב לפרק' וזה שאמר נשבית בכל אופן אפי' בהרב' מכתוב':

לקתה הראב"ד והביאו הר"ן דתניא בספרי על פסוק ושלחה לנפשה שממנה מוכח דאינו רשאי להפטר מן רפואתה ומוקי מתני' באינה מוטלת על המטה וגם המ"מ מביאו בשם הרשב"א בפי"ד והב"י הקשה לו אמאי לא חלקו בגמ' כן בין מוטלת על המטה ללא מוטלת ולעד"ן שזהו דיוק מלת לקתה ולא תני חלתה אלא שלקוי משמע כגון מכוה או שבירת איזה אבר שאינה צריכה להיות מוטלת במטה:

י אינון ירתון משמע לי דלהוו בחיי ב"ד דאי מתו בני הנשים ולהם בנים אין להם דין כתובת בנין דכרין והכי דייקא מתני' אינון ירתון כלומר ולא בניהם ואב"א סברא דכל עיקר התקנה הוא לפייס דעת אבי האשה שיהיו נכדיו יורשים כתובה בתו (ואבא) ז"ל פ' אם תשקור לי וכו' ע"כ רחמי האב על הבן:

יב בנן נוקבין הקשה בעל ל"א כיון דלא תני בהאי בבא לא כתב אלא דמוסב ללא כתב דלעיל א"כ אמאי לא ערבינהו ולא תימא חייב בכל חדא וחדא ולא תירץ ונ"ל דטעמא משום דשאני ב' החיובים דשל ב"ד אינו עוקר ירושת התורה ושל מזונות הבת תנן והבנים ישאלו על הפתחים וכסברא זו כתב הרמב"ם סוף פי"ט דאישות דמזון הבנות קודמים לכתובת ב"ד והתנא רצה להקדים של הבנים לפתוח בברכה וא"נ משום דחביבה ליה משום דתלייא בתקון העולם וטעמיה קדים כדי שיתן האב נדוניי' לבתו:

יב את נראה שבבא זו הי"ל למשנה י' שמזון אלמנה קודם מיד ביום מת בעלה אלא משום דצריך להאריך בחלוק גליל וירושלים לכך נטר ליה עד הכא:

היו כותבים נראה דאנשי גליל למדו לכתוב כן מן אנשי ירושלים ומש"ה לא תנא כך היו כותבים אנשי ירושלים ואנשי גליל:

תי"ט ד"ה בביתי יתירה וכו' נראה דאין לפרש דר"ל שלא יוכלו היורשים לומר לה לכי לבית אביך וכו' וכדתנן פי"ב מ"ג דהא כבר אשמועי' בביתי קמא דה"פ את תהא יתבא בביתי ומתזנא כל ימי אלמנותיך דהוה מוכח שפיר דבביתו חזון וא"ל דבביתי אצטריך לעודו חי דלהא לא בעי תנאי דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת:

ע"ש כשאין לאב וכו' כתב רש"י בפרק הנושא ק"ג שלא קבל עליו להוציא את בניו ולהושיבה:

פ"ה מ"א אעפ"י כתב (הקשה) הל"א דהול"ל כתובת בתולה מאתים דמאי גובה ותירץ דאגב סיפא דקתני גובה את הכל ועיין לקמן מה שאכתוב גבי ר"י אומר: