קול הרמ"ז נשים טז

ה"ק מדכתיב ולו תהיה דמשמע מדעתה מכאן אנו למדין דבעינן אשה הראויה לו משום דכיון דבדידה תליא לית ליה לעשה כלל:

. ו יתומה לפי מסקנת הגמרא דאתי בשיטת ר"ע קשה מקמ"ל ותו דבגמרא אמר הלכה כר' אליעזר וקשה מאי צרכינן להאי והא קמ"ל הלכה כר"ע מחבירו וכ"ש דקלסיה רב לרבי אליעזר וקרי ליה טוביינא דחכימי מאי כולי האי בשלמא להרא"ש י"ל דאתא לאשמועינן דמפתה פטור מן הכל אבל להרמב"ם קשה ועוד ניחא להרא"ש דלא תני האי מתני' אלא לאחר ששנה ד' הדברים לומר דמפתה הארוסה פטור מכולם ולזה י"ל דלהרמב"ם נקט לה בתר דמפרש מה בין אונס למפתה ותנא דבנתארסה נמי יש חילוק ביניהם ונ"ל כמו שפי' רש"י דהכא עסקינן שאביה קיים וקרי לה יתומה משום דפקע זכות אביה מינה וכתבו התוס' נמי דנקט יתומה ליתן טעם אמאי מפתה פטור וקאמר מפני שהיא כיתומה ולפי זה גזרה שוה דאשר לא אורשה מופנה לגמרי ולא צרכינן למאי דתריצא לעיל ומש"ה קלסיה רב דהוסיף טעם חכמה והוה ליה כההיא דתנן פרק י"ג דיבמות ביתומה בחיי האב והר"ב שלא כתב כן ולא קשה אמאי תני יתומה נראה דפי' דהוו להו תרי מילי וכאילו אמר יתומה ושנתארסה ושנתגרשה וגם הכונה לתת טעם דהוה לה כיתומה דזה מוכרח למ"ש בגמרא יתומה פשיטא אלא כיתומה מה יתומה וכו':

תי"ט ד"ה המפתה וכו' ואפ"ה יכולה וכו' לא פי' לנו התי"ט איך הבין קושית ויש אדם מוחל לדבר שאינו שלו דאי ר"א כר"ע הרי קנסה לעצמה ואיך מוקי לה כשיש לה אב וגם מ"ש דידע המתרץ אין לו שחר דאי אסיק אדעתיה קושיא דדבר שאינו ברשותו למה לו להעלים עין ממנו ולתרץ תירוץ יתומה כיון שידע שאינו נכון אבל האמת הוא שאינו יכול לתרץ בשיש לה אב וזו סייעתא להרמב"ם משום דהמקשן סבר דבושת ופגם לאביה ולכך מקשה דתינח קנס דמפותה יכולה למחול אבל בושת ופגם אינם שלה ואיך תמחלם ומש"ה פתר לה דוקא ביתומה ובתר הכי מקשה דקנס אינו ברשותה עד העמדה בדין ומשני דאה"נ ודמתני' איירי דוקא בבושת ופגם:

ע"ש דמכל מקום רבותא וכו' לא דק בזה ובירושלמי מתקן המשנה ואמר ותני דבי רבי כן היתומה רבי אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור ולא ידעתי מה רצה לומר רבותא אשמועינן דמאי רבותא דרבי אליעזר מרבי עקיבא רבו:

ע"ש דאין כאן קנס כלל וכו' א"נ קנס אפשר לו שיפטר אם הודה מעצמו משא"כ בבושת ופגם:

ע"ש ובדוחק יש לחלק וכו' לא ידעתי אמאי קרי ליה דוחק שאין כונת הרא"ש דאיתקן לכל מילי אלא דמי שיש לו הקנס גם יהיה לו בושת ופגם ולא לדבר אחר שהרי מודה בקנס פטור ולא כן בשאר:

ע"ש ואין חילוק וכו' להרמב"ם ס"ל דלא זזה אוקימתא דיתומה משום דמייתי תנא דבי רבי דלא תני אלא יתומה אבל נתארסה לא תמחול שהם משל אביה:

ע"ש בין יתומה וכו' שגגה זו באית לו מפני שלא דק להבין קושי' דאין אדם מוחל דבר שאינו שלו דקאי אבשת ופגם (ו(לעולם צ"ל דמתניתין ביתומה ולהרמב"ם ל"ק מתלמודא דידן דפטור דמתניתין היינו קנס ודו"ק:

ז איזהו בושת להרמב"ם ניחא דהקדים עוד חילוק שבמפתה לאונס ואח"כ פי' איזהו בושת אבל להרא"ש הי"ל לשנותו למעלה. ואיידי דבושת ופגם אתו מדרשא כדכתב הרב חביבא ליה לתנא והקדים דינם לקנס. וצריך ליתן טעם למה לא פי' מה הוא צער וי"ג דסמיך (אהא) דתנן בהחובל ובושת ופגם לא דמו להדדי דהכא (ל(דהתם ודו"ק (עמ"ש) התי"ט בסמוך בבושת משם הר"ן ובפגם משם התוס':

תי"ט ד"ה באלו וכו' אשה כזאת וכו' ולפ"ז גם בשומת הפגם אומדין החשיבות ובהאי ניחא לי ההיא דפ"ג דערכין דתנן הבושת ופגם הכל לפי המבייש והמתבייש דאשמועינן תנא דאף בפגם אומדים החשיבות ובהאי נמי ניחא דתנן כאילו היא שפחה דהול"ל כשפחה הנמכרת אלא ר"ל כאילו זו שכבר אמדו חשיבות שלה היא שפחה:

ח תי"ט ד"ה כל מקום וכו' לאו וכו' איברא דבגמרא לא אמרינן דהכא לאתויי אכל יש לפרשו דתני כל מקום שיש מכר לאתויי אם האב מכרה ונפדה קודם י"ב שנים אין האב יכול למוכרה לאחר וסד"א דלא להוי לה קנס קמ"ל כל מקום פי' כל הזמן שבכללו יש מכר והיינו כ"ז קטנותה:

ט ואינו משלם קנס נראה שיש לדייק מכאן דלא כמ"ד בבבא קמא דף ס"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב דסתם קתני ואינו משלם קנס פי' אפי' באו אח"כ עדים. הרע"ב ד"ה האומר וכו' דניחא לה וכו' אין ספק אצלי שטעם הר"ב דאי לא ניחא לה ודאי דלא ישלם אבל לזה י"ל דקמ"ל דלא נשיילה אי ניחא לה ועוד דנפקא מינה אם אביה חייב איזה ממון יתנו לו מזה מדרבי נתן:

תי"ט ד"ה האומר וכו' ותמיהני וכו' הגהה זו קיימת ולא מטעמיה וגם בעיני יפלא דודאי מ"ש התי"ט בפי' דקמ"ל אמת הוא אבל תמהתי עליו על דכתב כן כנראה לו שהוא מוכרח מן הגמרא שהרי אחר שאמר קמ"ל אמרינן מתניתין דלא כהאי תנא דתניא רשב"י אומר אף בושת ופגם אינו משלם על פי עצמו לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני משמע דאיכפת ליה בהחזקת הלעז ולא (נהמניה) שלא לפגום בת ישראל ומינה דת"ק לא איכפת ליה ועוד דבתר הכי בעי רב פפא ניחא לה לדידה מאי וא"ל לא ניחא לאביה עד אמרו א"א דליכא א' במדינת הים (פי ממשפחתם) דלא ניחא ליה וא"כ לית שום סברא דנייחא בעולם ולא ידעתי מאין בא לר''ב מה שכתב דהא בעיא דרב פפא אליבא דר"ש בן יהודה היא ואי הקמ"ל הוא כדברי הר"ב משום דניחא ובתר הכי אמרינן דלא אתיא מתניתין כר"ש פשיטא דאפי' ניחא נדידה קאמר ר"ש דלא נתמניה ומאי בעי ר"פ:

ע"ש מאי נייחא וכו' דניחא לה שיהיו מעות לאביה בריוח להשיאה:

ע"ש תינח במקום וכו' פי' כגון לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה:

ע"ש מדתנן בתו של פלוני וכו' אין ממשות בקושיתו דאמאי נתני פתיתיך דהוה משמע שצריך להודות לפניה ועוד דא"כ ניחזי אי ניחא לה כגון ששותקת וכיוצא אבל אי צוחה דאינו אמת פשיטא דלא ישלם וגם היכי לתני פתיתי סתם דא"כ איך תיסק אדעתין דלא נהמניה משום דפגים למאן פ"ד מ"א נערה שנתפתתה לרבותא נקט מפותה לאשמועינן (דאפ"ה) (אם) מת האב הרי הן לעצמה כיון דבשעת בעילה אין מחילתה כלום הואיל והיה אביה חי (וא"ל) א"כ לימא בגמרא דלהא איצטריכא ליה (משום) דהאי הוי בכלל עמדה בדין איצטריכא ליה דהוו תרי מילי כדכתיבנא:

בושתה האי דקאמר בושתה וכו' בכינוי סיוע לתוספת שהזכיר התי"ט לעיל סוף מ' ז' שאומדין חשיבות האשה ולא מיבעיא חשיבות משפחתה אלא גם חשיבות שלה אם היא אשה משכלת ואשה יפה וכיוצא:

נ"א שבגרה לפ"ד ליתנהו להני תרי נ"א אי בעית אימא גמרא שלא הזכירו לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בהרי"ף ולא בהרא"ש ולא ברבינו ישעיה ואב"א סברא דא"כ ליערבינהו מת האב ובגרה לכן נ"ל דלא פליג ר"ש דבעי גבייה אלא דוקא במת האב ושייריה לבניו והכי דייקו רש"י והר"ב דבין בדברי ת"ק ובין בדברי ר"ש כתבו לאו ממון הוא להורישו לשניו וטעמייהו דאינו ממון אלא זכות גרידא ומש"ה מודה ר"ש דאם בגרה עד שלא עמדה בדין פקע ליה זכות האב דקליל הוא ודו"ק:

מעשה ידיו וכו' דמשבא לעולם זכה בו אב ולא דמי לקנס דבעיא עמד בדין ויעידוהו עדים דהא אי מודה מפטר. רש"י. הרע"ב והצער נמי וכו' נראה שבמלת נמי גלה הרב הטעם שכתב תי"ט לעיל משם הר"ן דכמו שיש בידו לביישה ולפגמה גם יש בידו לצערה:

ד"ה רש"א וכו' דכתיב ונתן וכו' שהיל"ל ויתן אבל ונתן משמע דבר הנתון כבר כפירש"י בגמרא והדקדוק מסייעו כי ונתן יכול להיות עבר או עתיד:

ד''ה ומציאתה וכו' מה מציאתה וכו' קשה דמעשה ידיה מדאורייתה לאב וכדכתב הר"ב לקמן מ' ד' ומציאתה מדרבנן ואיך הגדול נתלה בקטן וי"ל דכתבו התוס' דף מ"ג ד"ה מגיד וכו' דהקישא לא אצטריך אלא לנערה אבל לקטנה לא אצטריך דנפקא מכי ימכור איש את בתו וגו':

תי"ט ד"ה נערה וכו' פלוגתא דר"ש וכו' קשה דמצי אמר עמדה בדין אצטריכא ליה ומה צורך לפלוגתא דר"ש ורבנן דבלאו הכי אשמועינן דלא הוי ממון להורישו עד שיעמוד בדין ונראה דתרי מילי קאמר עמדה בדין אצטריכא ליה ופלוגתא דר"ש ורבנן ומש"ה לא אמרינן פלוגתא דר"ש ורבנן אצטריכא ליה:

ע"ש וקשיא לי וכו' נ"ל לתרץ דאי משום הא אצטריכא ליה הו"ל לתנא למתנייה בפירוש ולא להניחו בלשון דמשתמע לתרי אנפי והראיה שהרי חולקים בפירוש הרמב"ם והראב"ד ותמיהני מהראנ"ח שגם הוא הרגיש בקושיית התי"ט ותירץ דהא נמי פשיט דכיון דידעינן דמפתה נותן לאביה הוא הדין אונס ואשתמיטתיה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד:

ע"ש באונס כתיבי וכו' פי' ומשום הכי בעינן סברא דאי בעי מסר לה וכו' ובתר דידעינן האי סברא מקשינן שפיר בריש נערה לאביה פשיט ולא קשה מידי קושית התי"ט דלאו פשיטא:

ע"ש ולא אבין וכו' דקארי לה מאי קארי דהא באותה סוגיא ודאי פריך ואימא נ' כסף אכל מילי ומשני מקראי דאונס ובתר הכי מקשינן ואימא דלדידה הוא ואי הוה משני מדקא יהיב מפתה היה חוזר ומקשה ומנ"ל דמפתה יהיב דהא מדעתה עבד ומש"ה אין לאביה אלא קנס ובהכי מתרצה מאי דהוה נראה דקשה על התוס' דכיון דאיכא ג"ש באונס ומפתה כיון דכתב באונס ה"ה במפתה אלא