קול הרמ"ז נשים יד

אדרבנן ונראה דסבר דל"ק עלייהו משום דשאני התם שע"ה חשודים אבל רבא תמה ואמר אטו רבנן אדרבנן ל"ק וצ"ל למה לא רצה בחילוק שכתבנו:

ע''ש במעלין מתרומה וכו' ופי' רש"י דלא הוו טעמא משום גומלים וקשה אם כן לו יש עוד הצריכותא דאמרינן לעיל דוכן שני אנשים למה ויש לומר דההוא הצריכותא היא למאי דמשני תירוצא קמאי דבדמאי הקלו וכו' דמוקי למתני' בטעמא דגומלים אבל לתירוץ הב' דמילתא באנפי נפשה היא המשנה הח' דלא מטי בה משום גומלים מה שפירש במשנה הז' נאמנים היינו דוקא לתרומה וכדדייק הר"ב וטעמא הוי משום דאין מעלין ליוחסין ודתנן וכן היינו לנאמנות ולא לטעמא דמילתא:

ע"ש לפרש אם כרש"י וכו' לא גריס דרש"י לא ס"ל כתוס' דאף לאב"א צריכים תירוצא דכלי אומנותו ושאב"א דוקא לר"י דאם כן הו"ל לאקדומיה לאב"א קודם תירוץ דרבא לקושיא דרבנן אדרבנן וכל שכן דא"ה לא הוה שתיק רש"י מלכתוב בתוס' דבעינן אותו התירוץ וס"ל לרש"י דלא חיישי רבנן לגומלים אלא כדמפסיד לאחרים דזהו הטעם דגזרו על הדמאי משום דאף על גב דהוו מיעוטא דלא מעשרי כיון דהוי מיעוטא דשכיח היה הרבה נכשלים בו וכמ"ש התוס' פרק קמא דשבת דף י"ג ומש"ה הכא דאין מעלין ליוחסין לא חיישינן לגומלים דלא מפסיד לאחריני:

ע"ש דלא שפיר מתרצא וכו' יישוב זה ל"נ חדא דאמאי שביק תירוצא דתלמודא דידן ותפיס ליה דירושלמי ותו דהתם כתב הר"ב לר"י דבדמאי הקלו משום חיי בני העיר וא"כ כיון דמטי בה משום קולא דדמאי תו לא צריך אב"א:

ע"ש והר"ן כתב וכו' וה"ה כתב להפך ע"ע:

ע"ש מעלין לכהונה וכו' טעם זה כתבו הרמב"ם שאביו מוחזק לכהן ויצא עליו קול וכו' וכדכתב הר"ב וכן כתב בפ"ח מהא"ב דין י"ו אבל בעלמא ס"ל דאין עד א' נאמן בתרומה דאורייתא אבל בדרבנן נאמן וז"ש ואין הלכה כר"י דמיירי בדרבנן:

ע"ש דאין מעלין מחלוק וכו' נ"ל דמיירי אי אתרמי שנתנו לו חלק בגורן שיכול להיות שהיה רבו חולה שאל מבעל הגורן שישלח לו חלקו ביד עבדו דמאן דאמר בגמרא דרבנן אמרי דנאמן כהן זה על זה משום דאין מעלין לא חייש למעוטא דמצי למהוי:

ע"ש ולכך לא נוכל וכו' נראה לי דהרמב"ם מספקא ליה אי הלכתא כר"י משום דאיכא ב' סתמי כותיה או הלכה כרבי יוסי כדכללין א"נ י"ל דחייש לתרי אתרי כדאמר בגמרא ודו"ק:

ד''ה רשב"ג וכו' נראה סברתו נוטה וכו' התי"ט לא העתיק הלשון כהוייתו דמסייעתו שהרי בהר"ן לא כתוב ואחריה דאז הדין עם הב"י אלא כתב אבל אחריה שמזה נראה דלהכי נוטה:

ט האשה שנחבשה למ"ד בגמרא דהיינו נחבשה היינו הורהנה דעדיות תני הכא נחבשה משום סיפא דע"י נפשות דלא שייך בהורהנה:

שנמצאו שנמצאו פי' לאפוקי דאיכא מחבואה וכדכתב הר"ב דאז אינן מצויות:

ואין נאמן בעל הערוך כתב שקבל מרבו דגרס שאין והש' במקום ו' כגון שאפר כירה מוכן הוא:

אין אדם וכו' יש ליתן טעם למה לא לא יהיו אדם ואשתו נאמנים כשכל א' טוען בברי שהיא טהור ומ"ש מההיא דב' אומרים גרושה היא דנאמן א' מעדים לנושאה בטוענת ברי ונראה דשאני הכא דרבנן הקילו בכמה דברים בשבויה מטעם דאמרינן בקדושין דף י"ב דבשבויה מנוולה נפשה באפי שבאי ומש"ה חיישינן דיורה היתר לעצמו להחזיקה לטהורה:

הרע"ב ד"ה ע"י נפשות וכו' אפילו לבעלה וכו' הא דלא כהרמב"ם ז"ל פי"ח מהא"ב ויש לי להביא ראיה לדבריו דאמר בפרק נערה כל שתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת לבעלה משום דיצר אלבשה וכן כתב הרמב"ם פכ"ד מה"א והשתא ק"ו לאונס פחד המיתה:

ע"ש ודוקא כשיד וכו' ואין להקשות דא"כ לפלוג בדידה ע"י ממון דבמה דתני לעיל דיני דשבויה כבר אשמועינן דכשידם תקיפה אסורה מ"מ:

ד"ה שנחבשה וכו' הרמב"ם וכו' להרמב"ם ניחא דמשוי לה לשבויה אבל לר"ב דמחמיר אפשר דלא סגי עד א':

תי"ט סד"ה ע"י וכו' ובגמרא דאמרינן כגון נשי דגנבי או דרוצחים ופרש"י שדרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהם צ"ל דמופקרות גם למיתה:

ד"ה אפילו וכו' כההיא דגיטין וכו' והא דלא תני לה הכא כדתני התם נ"ל משום דאיכא מ"ד בגמרא דתנאי היא הכא אי מהימנה שפחתה אי לא כדמשמע הב' ברייתות ומש"ה לא תני לה הכא דבפלוגתא לא מיירי:

ד"ה המעון הזה וכו' ונ"ל שאין זה וכו' הכי מסתבר לי נמי דאי שבועה איך נשבע ר"ג שלא ילין עד שיעמדו הקינים בדינרים שהרי דבר תלוי בדעת אחרים וגם בבא בן בוטא למה לו להשבע ללא צורך:

ושהיה איש פלוני בגמרא מקשינן ודילמא עבד (כהן) הוא (ומסיק דאסור לאדם שילמד את עבדו תורה) והקשה מהרש"ל (אמאי לא אוקי) כגון דמוחזק לן באבוה דכהן (הוי) ונפק עליה קלא (דב"ג או בן חלוצה וכו') וכמ"ש הר"ב לעיל מ"ח והניחו בצ"ע ואני אומר דלא ידענא מנ"ל למהרש"ל דהאי עד אלים לבטל הקול:

שהיה חולק כתבו התוס' דאיהו מעיד בתרומה דאורייתא אבל לא נאמן אלא להאכילו בדרבנן ובהאי ניחא דלא מקדים בבא דחולק לבבא דטובל דהא מעיקרא חולק ובתר טביל ואכיל אבל להר"ן דפירש דמעיד בדאורייתא ומהימן משום צירוף הגדול שיש עמו ק' הסדר ועוד דהוה ליה לחבר יחד בבות הצריכות צירוף ודו"ק:

דרך היה הא דלא ערבינהו דרך ומעמד ומושב היה לפלוני במקום הזה נראה דמשום דיש דרך שאינו צריך לעדות כגון אדם א' מקיפו מד' כוחותיו כדלקמן פ"יג מ' ז' דממ"נ צריך ליתן לו דרך:

הרע"ב ד"ה זה וכו' השטר ע"פ וכו' לאו ע"פ לחודיה דבגמרא אמרינן דצריך גדול עמו ונראה דאשמועינן דלא יצטרפו ב' להעיד מה שראו בקטנן והשתא ניחא דלא אקשינן בגמרא פשיטא שהרי אין קיום שטרות אלא בב' ולא ידעתי למה לא הזכירו הר"ב ולא התי"ט ומתניתין דייקא נאמן אדם כלומר אחד ולא ב' ע"ש שקיום שטרות וכו' ואפ"ה אין נאמנים להעיד בקטנן ואע"ג דבבדיקת חמץ נאמנים משום דבדיקה מדרבנן שאני התם משום דבדיקת חמץ היא בידו כן כתבו התוס' דהואיל ובידו לבדוק נאמן לומר בדוק הוא ול"נ דכיון שתקנו קיום שטרות משום חשש הזייפנים לכן לא ראו להאמין הקטן בקטנו דבקל יוכלו לפתותו שיאמר שהוא מכיר החתימה אבל בגדול דנתחייב במצות והוא בר עונשין לא יעיד שקר וכן הוא בעדים מתים ועי"ל דבכל הני חב לאחרים דבתרומה ממעט לאחרים ובבית הפרס אם היה כהן מונעו מליכנס שם ובתחומים שלא יעברו משם אבל לפי דכל הני לקולא לא א"ש תירוץ זה:

ד''ה ושהיה וכו' שאינו נקוב וכו' זה אליבא דהרמב"ם דסבר דמן התורה כל הפירות חייבין בתרומה אבל רש"י פי' בתרומת פירות או דחוצה לארץ:

תי"ט ד"ה זה וכו' והלכיך אין זה וכו' אין אלו דברי רש"י כי כמה פעמים העמידו דבריהם במקום תורה:

ע"ש וכתבו התוס' תימא וכו' דבור זה קבעוהו התוס' אמאי דאמרינן הכא קיום שטרות מדרבנן וק"ל למה לא קבעוהו לעיל במכילתא דף י"ח אהא דקאמר ר"ל עדים החתומים על השטר וכו' שכוונתם להקשות לכאן דכיון דעל דין התורה חששו רבותינו ז"ל שכל אדם יזייף וכו' משום דאחסור דר"י א"כ למה ראו להקל בעדות קטן ולפ"ז אין תירוץ רש"י דגיטין כלום ולפי סברת התי"ט ז"ל דאשתמיטתיה לתוס' דברי רש"י וזה דוחק גדול וכ"ש דאין שום חדוש כמשפרש"י דלא חציף אינש לזיופי דאיהו ז"ל כתב הטעם הפשוט למאי דלא הצריכה תורה לקיים השטר דאיהו משום דשארית ישראל לא יעשו עולה אבל אח"כ רבו הפריצים בעו"ה:

ע"ש ויכתוב ויחתום וכו' ולהרמב"ם ניחא דלא אמרינן כמי שנחקרה עדותם בב"ד אלא בעדים שעדיין חיים וכנז"ל סוף מ' ג' וא"כ לא חיישינן לזיוף דעבידא לגלויי:

סד"ה וזה וכו' ויש להקשות דא"כ אמאי עבדינן צריכותא דילמא דתנן דוקא הני למעוטי אחרים:

ד"ה דיוצא וכו' ועכשיו שנשתחרר וכו' כ"כ התוס' וק' דלפ"ז הוקשה להם למ"ד ביבמות דאין חולקים תרומה לעבד (דלא) ליסיק ליוחסין ואמאי לא אמרינן דלמא נשתחרר וכו' ותירצו דלא שכיחא כולי האי שישאל תרומה אחר שנשתחרר וכו' וק"ל א"כ אמאי ניחוש לכך כיון דלא שכיחא טפי הול"ל דילמא עבד הוא ויוחזק לכהן ויבא לחלוק על הגורן ובהא הוה ניחא ההיא דיבמות ועוד דהכא משמע מדאמרינן ודלמא עבד הוא ולפי' תוס' הול"ל עבד הוה:

סד"ה ושהמקום וכו' צריך להוסיף מ"ש הר"ן דכל הבקעה בספק טומאה ופירושו מקברות הרבה דאי לא הוה אלא קבר אחד הלא אין לו אלא מאה אמה לכל רוח ומהו זה שמיקל זה אבל מ"מ לישנא דהמקום הזה לא דייקא דהול"ל וע"כ בית הפרס אבל הראב"ד פי' דר"ל טומאה קלה שכבר נידש ונופח והוא טהור לעושי פסח וגמרא דייקא כוותיה דאמרינן בית הפרס דרבנן דקשה וכי יש ב"ה דאורייתא אלא ר"ל בית הפרס שכבר נתקן כתיקון רבנן דהיינו שנידש ונופת:

פרק ג מ"א הבא על הממזרת הקשה מהרנ"ח דהול"ל אלו נערות וכו' ממזרת ונתינה וכו' ותירץ במ"ש דתני הבא על הגיורת וכו' והבא על אחותו וכו' לחלק בין חייבי לאוין ובין כשרות ובין חייבי כרת ומש"ה תני הבא:

הבא על הגיורת משום דאמרינן בסנהדרין בתולה ולא בעולה סד"א דשני