קול הרמ"ז נשים יג

לא כתבו כך גבי נשאתני אלא דאף אינהו גרסי נשאתי ואין הכרע דיהא קאי אנתגרשה דאף נתארמלה תאמר נשאתי מה שא"כ גבי הוא אומר אלמנה נשאתיך דע"כ איירי בנתגרשה וגם הטור גריס נשאתי בסי' צ"ו:

תי"ט ד"ה כתובתה ק"ק וכו' במקום עדים הוא וכו' קשה דקארי לה אמאי קארי לה אטו כולי עלמא לא ידעי דמגו במקום עדים וי"ל דמשום דאמרינן בסוף פירקין בגדול דנאמן להעיד מה שראה בקטנותו והא קמ"ל דהוי כמגו במקום עדים והר"ן לא ניחא ליה בהאי תירוצא ומש"ה תירץ במאי דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ובזה מתורץ מה שהקשה למוהריב"ל ח"ג סי', כ"ב אמאי לא תירץ הר"ן כתוס' והוא ז"ל השיב באופן אחר ע"ע:

ומודה הא דאפסיק במשנה א' משום דהיא סיומא דלעיל כלומר דדוקא בברי ושמא קאמר ר"ג אבל לא בברי וברי:

הרע"ב ד"ה ומודה רבי יהושע וכו' ק"ל דטעמא דר"י הוא משום דאוקי ממונא אחזקת מאריה וכדכתב תי"ט משנה ו' לעיל וא"כ גם הכא נוקי קרקע ביד המחזיק וי"ל דאין טעם דחזקת ממון אלא לנגד חזקת כשרות דקאמר ר"ג אבל עדיין נשאר המגו:

ע"ש במגו אבל וכו' היה נראה לי לומר שפירושו מפני שהמגו הוא בענין האיסור והתביעה היא בממון כך כתב הרמב"ם אבל הכא מגו הוא בממון וא"כ התי"ט לא דק בהבנת דברי רמב"ם ע"ש אלא דקשה לי דבגמרא אמרינן דומודה אמגו קאי ומעיקרא בעי אהייא אילימא אהא דראוה מדברת הניחא לזעירי דאמר מאי מדברת מתייחדת דיש לה מגו דמצי אמרה נבעלתי לכשר מהימנא וכו' והא הכא דאין שום תביעת ממון ור"י לא מודה במגו גם שהמגו הוא באותו ענין ולכן נראה שהפי' הוא כדמשמע מלשון הר"ב וכמו שהביא התי"ט וכתבתי כ"ז לאפוקי מת"ח שרצה לפרשו כנז"ל:

תי"ט ד"ה ומודה וכו' ומ"מ תמהני וכו' נ"ל דהרמב"ם מפרש שור שחוט לענין איסור שהבהמה בחייה אסורה עד שיודע במה נשחטה וכן כתב המאור פי' שור שחוט אלא דלא פי' כהרמב"ם בכללות הענין ע"ע אבל הרמב"ם מפרש דהתם איכא ספק איסור וכדכתב הר"ב אבל כאן אינו ענין לאיסור:

ע"ש ולא מהמנינן וכו' ומסיים רש"י דדלמא לא אסקה אדעתה א"נ איערומי קא מערמא:

ג אבל אנוסים קמ"ל דלא כר"מ (בדף י"ט) דסבר דעדים יהרגו ואל יחתמו והא קמ"ל דיעברו ולא יהרגו:

קטנים היינו אע"ג דקטנים נכללים בפיסולי העדות תנינהו דאי לא תנינהו הו"א דכאן אינם בכלל פסולי עדות משום דאיתא (בדף י"ט) חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול קמ"ל דאיכא מגו במקום חזקה:

הרע"ב ד"ה אנוסים וכו' אינם נאמנים וכו' אם לקו על עונם או שיש עדים שעשו תשובה נאמנים ח"מ ל"ד ס' כ"ט ואם כן קשה שיוכל להיות בפסולים מחמת עבירה וזהו היינו ע"ד שכתב הר"ן בקרובים מחמת הנשים כדמייתי התוספות יום טוב:

תי"ט ד"ה אנוסים וכו' והקשו וכו' עיקר הקושיא של תוס' הוא מפרק קמא דסנהדרין פלוני רבעני לרצוני או בעל אשתי דאמר פלגינן דבוריה ואגב הזכירו גם ההיא דיבמות אבל אי לא הוה (האי) דיבמות הו"א דקולא היא משום עגונה דאתתא כדאשכחא טובא:

ד''ה יוצא וכו' וכיון שהגיד וכו' מכאן קשה להרמב"ם פ"ג מה' עדות דס"ל דכל עדים בכתב הוי דרבנן דמדאורייתא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם והכ"מ הניחו בצ"ע מפני קושיא אחרת ובעל לחם משנה יישב מ"ש הרמב"ם דהוה אחר מיתת העדים שאין ראוים להעיד בפיהם ואז הוי השטר מדרבנן אבל אם הם בחיים הויא עדותם בשטר מדאורייתא הואיל וראויים להעיד בפיהם ונכון הוא ועיין ש"ך ח"מ סי' כ"ח ס"ק י"ד:

ד זה אומר נראה דבבא זו לרבותא לרבי דסד"א דלא סגי בעדות חבירו דדלמא אינו מכיר חתימתו אלא דראוהו כותב על השטר וסמך ע"ז קמ"ל ובבא ב' לרבותא דרבנן:

כתב ידי צריכים לצרף כתבו התוס' דלרבי אפילו אמר בפי' שעל מנה שבשטר מעידין אינן נאמנים וז"ש צריכים פי' מתקנה אחרת:

הרע"ב ד"ה וחכ"א וכו' דעל מנה שבשטר וכו' התוס' הכריחו דלרבנן אפילו אמרו בהדיא דעל כתב ידם הם מעידים ואמר וזהו (יתור ל') משנה אלא נאמן לומר זה כ"י כלומר וע"ז אני מעיד:

ה שהפה כיון דמשני ממון לאיסור איכפל תנא למתני הפה שאסר וכו' לומר דאף גבי איסורא שייך האי טעמא לאפוקי מס"ד דהו"א הנזכר לקמן בצריכותיה ושמא רמיז נמי תנא דלא צרכינן למילף הפה שאסר וכו' מקרא דאת בתי נתתי כדהוה אסיק אדעתא דרב אסי דסברא הוא דהוא אסר והוא שרי להכי הדר תנא ותנייה לומר דהויא דומיא דהפה שאסר דלעיל ומסברא איתיה ואי לאו דתני הפה שאסר הו"א דטעמא הוי משום חומרא דתצא מזה ומזה:

שהפה שאסר נראה דהדר ותנייה נמי הכא דל"ת דטעם משום קולא דשבויה קמ"ל אף הכא צריכים לטעמא דהפה שאסר:

ו הרע"ב ד"ה שמעידות זא"ז וכו' התי"ט הוקשה לו למה שנו רש"י והר"ב בפי' שמעידות דהכא לשל שמעידין דלקמן ול"נ דלרבותא כתבוהו כן הכא דמיירינן אפילו כל א' שותקת משל עצמה והא ודאי אלא כל א' מעידה על חבירתה ע"כ לא זזו זו מזו וא"כ הו"א כיון דשתקת על עצמה נראה דאינה טהורה ולא נאמין של זו בזו קמ"ל דנאמנות ומש"ה כתב הר"ב דבשבויה הקילו וקשה שהרי גם בכהנים נאמנים זע"ז אלא דזו קולא גדולה אף ששותקות על עצמן ומשום קולא דשבויה אפילו ר"י מודה:

תי"ט ד"ה שנשבו וכו' ומיהו יש לקיים וכו' זה תימא שהרי איתא בגמרא דבנות שאול הצפינו את עדיהן והועילתן המגו וכאן שלא ידעו שיש עדים לא ליהמנו וע"ק דאי הכי אמאי מצריך הא דב' נשים משום סיפא דלא חיישינן לגומלים לימא דהא רבותא קמ"ל ועוד יש לדייק לר"י דל"ג נשביתי אמאי צרכינן אפי' לטהורה אני ליתני ב' נשים שנשבו ומעידות זו א"ז נאמנות ולהא יש לומר דאגב סיפא דב' האנשים תנייה הכי ונ"ל דה"ק ב' נשים שנשבו אע"ג דזאת אומרת וכו' אינם נאמנות על עצמה נאמנות זו על זו ומנא ידענא דטעמא דאין נאמנות על עצמן הוי משום דלא מעידות זו ע"ז ש"מ דכל אחת מסופקת על חברתה:

ז תי"ט ד"ה וכן וכו' דאי תנא מודה וכו' נראה דהו"מ לומר דהתם מודה ר"י משום דליכא שור שחוט לפניך דלא היו עליו עוררים וכדפירש"י אבל בשטר יש עליו עוררים הוא הלוה האומר קיים שטרך ולפי' תוס' דפירשו באומר שדה זו של אביך היתה דמיירי בהלה תובעו ע"פ:

ע"ש אבל איהו וכו' הקשה הבל"א דלשתוק מדשדה ולתני דעדים ואשת איש דאיכא בהו דעלמא ודנפשה ולא תירץ וי"ל במ"ש שם (בדף י"ז) דמיירי שאכלה ב' שנים בחיי אביו וא' בחיי בנו ואפ"ה אם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן וקמ"ל דאין מחזיקין בנכסי קטן וליכא להקשות ואמאי לא מצריך הכי וי"ל דניחא ליה להצריך מן הרישא וסמיך אצריכותא דנשביתי דאמר דמשום סיפא תני לה ומינה דאי נצטרך לצריכותא דסיפא גם בעדים נעבדינהו דכי היכי דבב' מתני' דאיסורא מצרכינן תניינא משום סיפא ה"נ בב' מתני' דממונא אבל איכא למידק אמאי לא הקשה דלתני דנשבית ולשתוק מדא"א דהתם אית איסורא ורבותא דסיפא וי"ל דהוה אמינא בשבויה הקלו:

ח הרע"ב ד"ה רי"א וכו' אפילו היכא וכו' הקשה הבל"א דמנ"ל דר"י מיירי אפי' בדליכא גומלים ועוד קשה דדלמא ר"א מפרש דר"י ולהא א"ל דלא אמרינן בגמרא דאימתי מפרש אלא בר"י (ועיין ד"ה מעלין) אבל ב' הקושיות לא קשיא דאי ר"י איירי בגומלים דוקא מאי האי דקאמר ר"א בדליכא עוררים דמה ענין עוררים אצל גומלים ועוד דא"כ הול"ל רי"א אין נאמנים וכדתנן בסוף פ' ד' אלא דאין מעלין סתם קאמר ר"י אפילו בדליכא גומלים אלא תקשה א"כ מנ"ל הכ"ש שכתב הר"ב דלמא בעלמא לא חייש לגומלים וכדתנן סוף פ"ד דדמאי ולפ"ז קשה דמנ"ל לאקשויי דר"י אדר"י וכדכתב התי"ט שהרי בברייתא תניא אני כהן וחברי כהן רי"א אינו נאמן עד שיהיו ב' מעידין עליו וא"כ אין א' נאמן על חבירו וס"ד דמשום גומלים הוא:

ד"ה עוררין וכו' ואין עירעור פחות וכו' ומש"ה צרכינן לאוקמי פלוגתא דר' אליעזר ורשב"ג בצירוף עדות דאי ערעור הוי בחד הוה (מצי לאפלוגי) דתנא קמא לא חייש לערעור ולגומלים ורשב"ג חייש לעוררים כר"א ולא לגומלים כתנא קמא ור"י סבר דאין עד א' כשר אפילו ליכא ערעור וגומלים ר' אליעזר חייש לערעור וגומלים דבעי דליכא גומלים ועוררים אבל כיון דערעור בב' לית סברא לומר דתנא קמא לא ליחוש לערעור ולא לגומלים וא"ת ומנ"ל למימר הכי ואצטריך לאוקמי דר"ש בן גמליאל במחלוקת אחר דצירוף עד דילמא דערעור בחד ונוקי מחלוקותם בד' החלוקות וי"ל דא"ה מתני' אינה מסודרת דהו"ל למתני דר"י בסיפא דאיהו אתא לטפויי אבל השתא ניחא דתנא קמא חייש לעוררים ולא לגומלים ור"י אפילו ליכא גומנים ולא עוררים ורבי אליעזר חייש לתרווייהו דאי איתא או עוררים או גומלים אין מעלין:

ד"ה מעלין וכו' והיינו וכו' יש מקשים דכיון דודאי גם ת"ק חייש לעוררים דאין סברא דלא ליחוש לב' עדים א"כ לימא ר"א אימתי במקום שיש גומלים דהיינו מאי דבין ר"א לת"ק וי"ל דהא קמ"ל דאין ערעור פחות משנים דעל משנה זו א"ר יוחנן כך כדכתבו התוס':

ע"ש בין ר"א וכו' בב"ב דף ל"א פי' הרשב"ם דרבי אליעזר לפרש דר"י בא ולא לחלוק וזה נגד יבין שמועה כלל תל"ט שכתב שאין אימתי לפרש אלא דוקא בר"י:

תי"ט ד"ה רי"א וכו' בד מאי הקלו וכו' פי' זה תירוץ אביי ולא תירוץ דרבנן