קול הרמ"ז נשים יא

שהתנא לא תני אלא מאי דשייך לבתולה דהיינו טענת בתולים ולא חש למתני שקדו דשוו בה בתולה ואלמנה:

תי"ט ד"ה בתולה וכו' תני נמי אלמנה וכו' מה יאמר באלמנה נזונת דלית טעמא דאגב ועוד דהתנן בשלהי תענית בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרו' תנו עיניכם וכו' וא"כ היו ידועות בקרב עמם:

ע"ש משא"כ האשה כו' פי' האשה נקנית כדהרגישו התוס' ולפי דרך תי"ט שכוללת גם אלמנה שהיא ידועה לכן תנא האשה:

ד"ה שפעמים בשבת אבתולה קאי וכו' נראה דדוקא לרש"י לא מסיק כל מילי דבתולה מילתא בטעמא ואח"כ ליתני ואלמנה ליום ה' וע"ד בפ"ז משנה ב' ותירץ שטעם שפעמים בשבת קאי אבתולה ומינה דגם אלמנה מן האירוסין תנשא בד':

ע"ש טעמא דשקדו וכו' מ"מ נ"ל דתנא רמיז להא דתני ליום הד' כלומר יעשו הכנה ליום הד' שתנשא בו ומשום הכי לא תני ביום:

ע"ש משום דטריחא להו וכו' אם ר"ל דטריחה להו ההוצאות קשה דהר"ן גופי' כתב אח"כ דקיימינן להו למטרא וי"ל דפירושו כי הא דאמרינן בגמרא דכשב"ד קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום ומקשינן הא בעינן שקדו ומתרצי' דטריח ליה פי' שכבר טרח לפני השבת ותיקן צרכי סעודה ובהא מיירי הר"ן וטעמו משום מאן דחזי וכו' ולעיקר הקושיא נ"ל דמתני' לא תני אלא הטעם שנתחדש אחרי תיקון עזרא בקביעות ב"ד בב' וה' אבל טעם דשקדו אפי' קודם תקנת עזרא היה יכול להיות ואפשר שזו היא כונת רש"י במשנה וז"ל תקנת חכמים היא וכו' כלומר זוהי תקנה שחידשו מחמת הטעם האמורה במשנה:

ד"ה שאם וכו' ושמא זנתה וכו' ומאי דאמרי' בפ"ב דגיטין דזנות לא שכיח פי' תוס' דזנות בעדים והתראה לא שכיח:

ע"ש אלא חד ספקא וכו' אבל פי' זה י"ל דמשום הכי לא תני טעמא דשקדו משום דטעמא דבתולים לא שייך אלא בהני תרי נשי וטעמא דשקדו כולל לכל הנשים:

ע"ש דאיכא ס"ס ספק תחתיו ספק ברצון:

ע"ש ובפחותה מבת ג' תקנו וכו' ונראה דבזה יצדק אומרו בתולה בלא ה' הידיעה וכלומר בתולה ואילו תני הברולה הוה מוקים לה בפרטות להני תרי דליכא אלא חד ספיקא:

ע"ש שזנתה ברצון ואם לא יבואו תהיה מותרת:

ע"ש וה"ק מצד תקנה זו וכו' פי' דמיירי כשיש ב"ד מינה נפקא לן כשאין ב"ד:

מה שהקשו תוס' לפרש"י הוא משום דקשה לפי' מדאמרינן בגמרא טוען פתח פתוח נאמן לאוסרה עליו ואביי מסייעו ממתני' והקשו התוס' דלרש"י אע"ג דלא נאמן לאוסרה ישכים לב"ד שמא יבואו עדים וכו' ולכן פי' מה שפי' ולדידי ל"ק לרש"י כלל דמ"ד רש"י נאמן לאוסרה עד שיראה אם יבואו עדים אח"כ מצאתי כעין זה להר"ן והר"ב ודאי לא סבר כתוס' דסתם כתב והרי היא אסורה אבל לא ידעתי למה לא הביא לשון רש"י כמנהגו:

ב כתובתה למ"ד כתובה מדרבנן מפרש פסוק כמוהר הבתולות סבלונות ודורונות כן פירש הרמב"ן בפי' התורה:

גרושה לא מיבעיא אלמנה שאין לה גריעות אלא אפי' גרושה דמסתמא יש לה איזה פגם ואפילו חלוצה:

הגיורת כל אלה הג' (בסיפא) סתמן חשודות ולכך לא ערבינהו עם הג' הראשונות:

תי"ט ד''ה חלוצה וכו' דכנשואה דמיא וכו' והר"ן כתב וקמ"ל ואע"ג דנתאלמנה ונחלצה כתובתה מאתים ונראה דר"ל אע"ג דאית בה תרי לגריעותא וגם מה שקראה משוחררת ומתני' קראה שפחה הוא דמפני שקדם ואמר הנושא ולא שייך לומר הנושא שפחה אבל קשה למה אמר שבויה דהוה ליה למימר פדויה שהרי כשנשאה לא היתה שבויה וי"ל דאפי' בהיותה שבוי' בקטנותה היתה יכולה להתקדש לו ע"י אביה:

ד"ה הגיורת וכו' שמעתי טעם ששונה וכו' ולא התחיל בשבוי' שלא להתחיל בפורענות:

ג שבא על הגדולה כתבו התוס' בלא השיר בתוליה דאי בהשיר למה יש לה להיות פחותה ממוכח עץ ע"כ ונראה דה"פ למה תהיה טענה זו לגבי בעל פחותה משל מוכח עץ שהיא מנה וזו יש לה ק"ק:

הרע"ב ד"ה וחכ"א הוי מקח טעות אין להקשו' דא"כ היינו מ' ז' דהקדים כאן הר"ב ללמדינו דטענתייהו במ' ז' במנה ולא כלום פי' היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מנה והוא אומר דרוסת איש את ואין לך כלום הא דא"ל טען דרוסת איש אלא (לא) הכרתי בך כתובתה מנה. ד בתולה וכו' כתובתה מנה הא קמ"ל דאפי' היו לה עדים שלא נסתרה עם בעלה או שלא שהתה כדי בעילה מ"מ אין לה אלא ק' ובבא דגיורת נקטה משום רבותא דשבויה דכתבו התוס' בפ' אלו נערות במתני' דאין להם קנס לשבוי' אינה בחזקת בעולם וכו' וכדהביאה התי"ט בסמוך פ' ג' מ' ב' ומהאי טעמא גופיה הוצרך לשנות בכאן דכתובתה מנה ואגבה תני ב' אחריתי ועוד משום מאי דכתב התי"ט לקמן ד"ה ואין להם טענת בתולים משם רש"י דבכולהו לא מצי למימר מקחי מקח טעות שלא בעדים שיעידו שלא נתייחדו:

ה אינו יכול לטעון ויש לדקדק למ"ד חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה למה לא יהיה נאמן וי"ל דשמא אחר שבא עליה באירוסין נזכר שנתחייב בכתובתה יעשה סעודה להפסידה וא"ת א"כ גם בלא אירוסין נחוש שמא יעשה סעודה לבוא עליה ולהפסידה אח"כ בטענת בתולים דיש לומר דיחוש שמא היא תטעון משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני תחתיך ולא יועיל ברמאותו ויפסיד סעודתו אבל הכא דכבר נתחייב בכתובתה שמא יעשה הסעודה להפסידה כתובתה:

ולא מיחו בידם חכמים דס"ד אמינא דלמחו משום כבודן של שאר בתולות ישראל:

ב"ד של כהנים כתבו התוס' דאפי' לא כתב לה כתובה גובה ת' בתנאי ב"ד ונ"ל דנפקא לתוס' מדלא תני כהנים היו גובין אלא ב"ד ועוד אמרינן בגמרא דגם משפחות מיוחסות שבישראל אם רצו עושין כן:

הרע"ב ד"ה האוכל וכו' ביהודה היו נוהגים וכו' מדברי ה"ה פ' י' מהלכות אישות משמע שביהודה לבד נגזרה גזרה איסור בעילת הארוסה ונ"ל שטעם הדבר היה משום מ"ש בירושלמי בפרקין שמסורת היתה ביד בני עשו שיהודה הרג עשו וגזרו שיהיה איסטרטות בועל תחלה ולכן התקינו שיהיה בעלה בא עליה בבית אביה ומסיק דאעפ"י שבטל השמד לא בטל המנהג:

תי"ט ד"ה האוכל וכו' דלא אכיל ש"ס כצ"ל:

ע"ש דלא נהיגי ליחד יכול לטעון פרש"י כצ"ל קשה לי חדא דפשיטא דאפילו מתני' תני דוקא שלא בעדים ועוד רש"י בגמרא כדתניא וכו' פי' דיש מקומות ביהודה דנהגו ליחד ויש מקומות דנהגו למשמש את החתן ואת הכלה קודם בעילה אותה שלא תביא דם מבחוץ ואותו שלא יאבד המפה שיש בה דם הבתולה ושם בודאי דיכול לטעון דאל"כ למשמש מאי בעי וא"כ זו היא כונת התנא לומר דמקומות שונים הם ולכך תני האוכל ולא נחית לנפקותא דדינא וי"ל בדקדוקנו בגמרא דמעיקרא אמרינן מכלל וכו' כדמייתי התי"ט (ו(בתר הכי אמר אביי שמע מינה ביהודה נמי מקומות יש כדתניא וכו' ואהא דאביי כתב רש"י ונ"מ וכו' משום דק''ל מאי הוסיף אביי לכך פירש דאביי אמר הכי לנפקותא דדינא וקמ"ל דלא תימא דמאי דתניא שהיו מקומות דנהגו במשמוש היה משום תוספת טובה ולכבוד הבתולות ולעולם אימא לך דאינו יכול לטעון קמ"ל דאיהו יכול לטעון דאלת"ה למה לי למתני האוכל וכו' לתני ביהודה אינו יכול לטעון וכו':

ע"ש לאו דוקא וכו' ממאי דפי' רש"י ונפקא מינה וכו' י"ל דאף מש"ה תני האוכל לאשמועי' דלאו דוקא:

ו לא מפיה תלמידי האר"י ז"ל כתבו בשמו דנקט האי לישנא משום דא' מג' עמודי עולם הוא האמת ומפי זו אין לנו חיים והעמדה שחזקה שמשקרת בחזקת בעולה וכלומר אבדה חזקתה ואוקי ממונא בחזקת מניה:

והטעתו פי' ואפילו מנה אין לה ומש"ה לא תני והטעתו גבי מוכת עץ לאוקמי אפילו לר"מ ודו"ק:

הרע"ב ד"ה נאמנת דחזקה אין אדם וכו' כך היא למ"ד דכתובה דרבנן אבל לתוס' דס"ל דכתובה דאורייתא לא אמרינן האי חזקה תוס' דף יו"ד א' ד"ה א"ר נחמן:

תי"ט ד"ה לא כי וכו' כתבו תוס' דאע"ג דבסוף המניח דייקי מדקתני לא כי דמיירי בברי הכא דליכא למטעי תני לא כי אע"ג דאיירי בשמא:

ד"ה מקח טעות וכו' אפילו מנה וכו' ויש ליתן טעם למה לא דמי למוכת עץ דבגמרא מסקינן מוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מנה אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ונראה דבאנוסה יש החרפה מפי שנאנסה שאולי יקניט את בעלה מה שאין כן במ"ע דמקרה הוא:

ד"ה נאמנת וכו' דהכא דוקא וכו' קשה לי דא"כ ל"ל טענה משנשאתני נאנסתי דאית לה תרתי למעליותא חדא שלא תורע חזקת בית אביה ועוד שלא יקראנה רמאית במה שלא גלתה לו שהיתה אנוסה קודם שנשאה:

ע"ש רגלים לדבר וכו' כתב ההגהה סי' ט"ו ד' דמהרי"ק כתב דאף במקום שאינו חייב שבועה יכול הדיין להשביע כדי לברר האמת ע"כ ונ"ל דיש רגלים לדבר שלא לחשוד שיש' אנס ארוסה:

ע"ש דאין להקשות וכו' נ"ל דאי לאו חזקה דאין אדם טורח הו"א דעדיפא חזקת גופה דהיא בתולה מחזקה דממונא וכדאמרי' דאוקי אשה אחזקתה:

ע"ש הרי היא קלה וכו' דעליה לפקוח עין ולשמור דם בתוליה ועוד דאי לא תוכל לברוריה תטעון משארסתני או מ"ע אני תחתיך ד"ה עד וכו' הו"ל למתני וכו' מתני' מדויקת שהרי בזמן שנפלו נכסים או נאנסה עדיין היתה עתידה להארס וע"ד שפי' רש"י פ' ויגש פ' הבאים מצרימה