קול הרמ"ז מועד ט

דכתב לעיל גבי בפלפל וכגרגיר מלח וע"ע בסמוך:

ד"ה מיני וכו' כמו לתבל וכו' אין כמו לתבל בנעימות ל' זה דהכי הול"ל להריח יותר מלתבל דאלת"ה אלא דחזו טפי לתבל הא תני לה וכו' (הג"ה ול"נ לשון טוב ונעים הוא דאפי' שוי' אזלינן לחומרא במאי דשכיחא ושכיחא וק"ל) אבל לאו להכי אתינא אלא שלא הבנתי מ"ש לעיל גבי פלפל והשיג על הש"ר ז"ל חדא דכאן ס"ל דאזלינן בתר מאי דעביד טפי כמ"ש דהנהו דהזכיר הר"מ לעיל עבידי טפי לתיבול מלהריח א"כ ה"נ נימא גבי פלפל דודאי עביד לתבל טפי מלהריח הפה וא"כ שפיר קאמר הש"ר דתקשה רישא דבכלל תבלין נכלל הפלפל וזה דבר לא יכחישנו אדם וא"כ איך תני פלפלת כל שהוא אלא ודאי מין אחר הוא ותו תימה לי טובא במאי דנסתייע מדבש דשכיח' רפואתו דסיוע שאין בו ממש הוא משום דאין פי' שכיחא ולא שכיחא כנראה ממשמעות הל' וכמו שהבין התי"ט אלא ה"פ דמילתא דשכיחא דאזלי' בתריה אינו משום דרובו עביד לכך אלא גם שהרוב משתמשים בו לצורך א' כדבש דשכיחא אכילתו וסתמיה להכי מ"מ אמרי' דשכיח' רפואתו לכתית [כדתנן ריש המוציא יין] משום דאין משקה אחר ראוי לכתית אלא הוא וכ"כ רש"י בהדיא דף ע"ח א' ויין וחלב אע"ג דראויים גם לשוף בהם את הקילור מקרו לא שכיחי להכי משום דאפשר לישוף במים והוו להו שכיחי לשתייה וכפירש"י שם וא"כ אם פלפלת דמתני' הוא פלפל שלנו מ"ש מיין וחלב שהרי לריח הפה יש כמה דברים וכמ"ש הר"מ ז"ל גבי בפלפל ובגרגיר מלח דתנינן בפ' במה אשה אלא ודאי שאינו פלפל שלנו ועיקרו להכי עביד ובשמים דמתני' הם מה שנוהגים בני אדם להתבשם בהם או לגמור או ריח טוב דוקא כדכתב הר"ב לאפוקי פלפל וזנגביל ודכוותייהו:

ז זרע קשואין דוקא אלו הג' מינים משום שמתפזרים ומסתעפים הרבה:

הרע"ב ד"ה זרע וכו' חשיב משאר וכו' אבל פחות מב' לא חשבי אינשי ואע"ג דתנן לעיל זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דמשמע דחשיב אפילו א' שאני התם דכבר נזרע ולכן נחשב אבל כשאינו זרוע לא מתחשב פחות מב' גמ':

ד"ה ציפורת כרמים הרי"א הרגיש דאם היא בין הדקלים למה נקרא צפורת כרמים:

פ"י מ"א המצניע לזרע ל"מ לזרע דכשזרע כבר מצינו שחשבוהו ועוד דמצוי להצניעו בצירוף אחר אלא אפילו לדוגמא דלא שוה לכל אדם ואפי' לרפואה דהשתא מיהא לא צריך ליה:

אלא כשיעורו לא מצי לפסוק למתני' חזר והכניסו פטור דאי אפקי' לזריעה ונמלך עליה לדוגמא או לרפואה פשיט שהוא ישער אותו במחשבתו שאם שעורו לד"א חייב ואם לא חשב עליו מחשבה אחרת פטור:

הרע"ב חייב עליו בכ"ש וכו' ומש"ה תנן המצניע לזרע וכו' ולא תני המוציא לזרע דאשמועינן דכיון שהצניעו מתחלה לכך אע"ג דבתר הכי שכח למה הצניע והוציאו סתם חייב גמ':

תי"ט ד"ה וכל אדם וכו' תימא לר"י וכו' תימא לי לתמיהתו דהא בדף ע"ה ד"ה הא דלא כר"ש ר"י גופיה מיישב פירש"י בדברי ר"ש דרפ"ח דס"ל דבשעור שרוב בני אדם מצניעים חייבים עליו סתם בני אדם אפילו לא הצניעו הוא ואח"כ כתבו וז"ל ומהתם נמי יש לדקדק דלר"ש סתם בני אדם שרגילין להצניעו מחייבי אפי' לא הצניעו מדקתני המצניע לזרע וכו' וכל אדם אין חייבי' עליו אלא כשעורו משמע דלא הצניע וכר"ש ואדרבא תמיהתו של ר"י ז"ל היא ראייה טובה למ"ש ר"י התם דהאי מתני' אתיא כר"ש מדלא קאמר בגמרא דלא אתיא כוותיה כמ"ש דלא אתיא כרשב"א והשתא ניחא טפי דבהכי לא מיתרא מתני' דקמ"ל מילתיה דר"ש ובהכי א"ש למאי דהקשה התם רשב"א דכמו דאמרי' דממתני' ג' דפ"ז כל הכשר להצניע אינה כר"ש מדקתני חייב סתמא ה"נ נימא במתני' דהכא ותירצו וכו' ולדידי ניחא דאי לא אתי' כוותיה אמאי איצטריך תו למתניי' ודו"ק:

ד"ה חזר וכו' וכתב המגיד וכו' אגב שיטפיה לא דק דדוקא התם בהר"מ כתב המגיד כן משום דקדם ואמר זרק זה לתוך האוצר וכו' ואח"כ חזר והכניסו אינו חייב וכו' דההיא הכנסה הוצאה היא דכבר היה בתוך האוצר אבל במתני' הכנסה גמורה היא:

ב שרוב הפירות פי' הר"ב דבפירות ארוכים איירי ובהכי מדוייק דתנן רוב הפירות ולא תני שרובה שהחדוש (היא) אעפ"י שרוב גוף הפירות מבחוץ:

הרע"ב שהוא כרמלית וכו' ואע"ג דפשיט דפטור דמתני' לדיוקא דטעמא דפטור הרע''ב משום דנח במקום פטור הא לא נח אלא דהוציאו מרה"י לרה"ר דרך כרמלית חייב ולאפוקי מבן עזאי דפוטר גמ'. תי"ט ד"ה עד וכו' ידיעה בנתיים וכו' פי' בשעת ההוצאה כשהוציא חציה או קצתה:

ג כלאחר ידו לפי דברי התוס' דלגרס' זו הוי ברגלו פי' כלאחר ידו צ"ל טעם למה נקט כלל כלאחר ידו ונ"ל דרצה לכלול בו עוד כמה אופנים אחרים שהרי תנא ושייר על ראשו דמסקינן בגמרא דפטור וכן תחת אציליו והרבה זולתם שלא הוציאו מכאן מוכח כפי' הר"ב והוא כפירש"י לעיל דדוקא על כתיפו נפקא ליה מקרא ותלתא אחריני אורח ארעא ומש"ה תנן בהנך שלא הוציא כדרך המוציאים לאפוקי הנהו דרישא שדרכן בכך:

הרע"ב ד"ה שכן וכו' בכתף ישאו וכו' כתב רש"י בגמרא שמפורש בירוש' ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה א' בימין וא' בשמאל והקטורת בחיקו והחביתים בכתף ע"כ ויש לדקדק דא"כ אמאי תנן שכן משא בני קהת ת"ל הכל מדאלעזר וי"ל דאפ"ה אצטריך למילף מבני קהת לענין מעביר למעלה מי"ט כדילפי' לה בגמרא שמשא ב"ק היה גבוה יותר מי"ט וז"ש הר"מ פי"ב שכן משא ב"ק למעלה מי' שנאמר בכתף ישאו וכל המלאכות ממשכן לומדים ע"כ וקשה דמה ראה ז"ל להזכיר דבר זה דוקא בכאן אלא משום דלא לענין הוצאה על הכתף למדנו מכאן אלא גם לענין סתם מעביר למעלה מי' ולפי שאין דבר זה אלא לרמז כדיליף בגמ' מנשיאת המזבח או מן (הארון) שהיו גבוהים מן הארץ יותר מי' וע"ש לכן האריך הר"ם ז"ל בדבריו ומה שהוסיף בפי' וקראה הש"י עבודה נ"ל שרצה להסביר טעם לאיסור הוצאת גרוגרת וכיוצא על הכתף שהרי אין דרך הוצאה דבר קל על הכתף והוה לן לאפלוגי בין דבר כבד לדבר קל כשם שנחלוק במשא על ראשו כדכתב הר"מ פי"ב ולכן הוסיף טעם דשם עבודה וכלו' דכיון שנקרא עבודה אין לנו לחלק וטעם נכון הוא שהרי עיקר עבודת הקודש דב"ק היה משא הארון וקי"ל דארון נושא את נושאיו ונמצא שהיה יותר משעור קטן שלא היו מרגישים כלל במשוי ואפ"ה נקרא עבודה ובהכי דייקי דבריו שכתב וז"ל הוצאת ב"ק לארון היתה בכתף וכו' דאעפ"י שגם שאר כלים שלחן ומנורה היו נושאים בכתף אלא דמשום ארון מטא בה כאמור:

ד הרע"ב ד"ה סינר וכו' לצניעות וכו' והוא מי' תקנות שתקן עזרא כדאיתא בב"ק דף פ"ב ומסיים בה בירוש' במגילה פ' הקורא עומד משום מעשה באשה שבעלה קוף כדרכה ושלא כדרכה:

תי"ט ד"ה רי"א וכו' כולי האי וכו' אי אפשר לומר כן בדברי התוס' שהרי כתבו תחילה ואותם כיסים חוזרים פעמים לפניהם ופעמים לאחוריהם והוי ממש דומיא דסינר דלעיל שהוא חוזר ות"ק דר"י לא חשיב ליה חוזר וכו' והרי מוכח שהמציאות הוא דחוזר ממש כמו הסינר ונ"ל דטעמא דת"ק כיון דהורמנא דמלכא הוא לא ניחא להו בחזרת הכיסים לאחוריהם וגם דכבוד הוא להם להודיע שהם של המלך ור"י לא פליג:

ה לא יכול א' פי' שלא יש א' מהם שיכול להוציאו דאז הו"ל זה אינו יכול וזה אינו יכול וחייבים אבל א' יכול וא' אינו יכול ד"ה חייב ולכן תני לא יכול א' שר"ל שום אחד ולא תני לא יכול להוציאו דהוה משמע הוא אינו יכול והב' יכול:

הרע"ב ד"ה את החי וכו' וה"מ וכו' צריך ליישב ענין זה עמ"ש הר"ב ברפ"ו דפסחים ע"ע:

תי"ט ד"ה את וכו' שהתחשי' וכו' וכל זה פי' בטרחא וזוטר בשעורא שתירוץ זה לא תירץ התוס' אלא לרבינתן דסבר דבין אדם בין בעלי חיים חיין פטור משום דהחי נושא את עצמו אבל רבנן סברי דב"ח אפי' חיין משרבטי נפשייהו שמכבידים את עצמם להשמט מיד הנושאן וא"כ לדידהו לא צריכים להאי דכתבו התוס' שהתחשי' והאילים היו הולכים ברגליהם ודי להם במה שודאי לא הוצרך למלאכת המשכן שאדם ישא אדם אבל בב"ח חייב הנושאן וכ"פ הר"מ בפי"ט דה"ש ומש"ה תנן את החי במטה ללמד שאיירי בחי שדרכו להנשא במטה דהיינו בן אדם ולא בהמה:

ד"ה וכן וכו' ולכאורה וכו' ל"נ דעכו"ם לא מטמאה אלא שלימה וכזית דאבר אפי' גדול אינו מטמא דאין עכו"ם מטמא לאברים כדאמרינן דף פ"ב ופ"ג דמכילתין ופסקו הר"מ פ"ו מה' שאר אבות הטומאה א"כ דוקא כשהוא בכזית ודומי' דמת דמטמאה מחייב המוציא שחשובה לו הוצאתה להציל עצמן מן הטומאה אבל כל שהוא דאמר ר"י לעיל ודאי דלא מודו ליה רבנן אלא אי היא עכו"ם שלימה וכזית אי משמשיה אפי' שבר כלי בכזית כי בזה חמירי משמשיה מעכו"ם גופא כדכתב הר"מ ז"ל בה' שא"ה דלעיל:

ע"ש דנבלה ושרץ וכו' אוי לו לכלב אוי לחתול שבעליו מצניעו להם כעדשה מן השרץ:

ד"ה ור"ש וכו' בר"ה וכו' לא כיון היטב דמשמע דדוקא להוציאו לרה"ר הוא דהויא מלאכה שאצ"ל הא לקוברו לא ואינו כן דבהדיא אמרי' בגמ' דר"ש פוטר אף במוציא לקברו ולפ"ז אף דברי הר"ב לא דייקי במ"ש דכל שאינו אלא לסלקו מעליו הויא משאצ"ל דאפי' לצורך המת נמי אלא כל שאינו לצורך חשמיש המוציא שאינו צריך לאותה הוצאה: