קול הרמ"ז מועד י

ו הנוטל צפרניו בשלו דוקא בלא כלי רש"י בגמרא:

וכן שפמו הא דלא יהיב תנא שיעור לגוזז שהוא ב' שערות נראה דמשום דפשיטא ליה דבכמה דברים בעי ב' שערות וסתם שער האמור בנגעים ב' א"נ כיון דתני לעיל וגוזז את הצמר וכו' והאורג שני חוטים אהא קא סמיך דאי חשיבא לאריגה ה"ה לגזיזה:

וחכמים אוסרין (וכו') הא דלא סגי וחכ"א דלא נימא דאפי' בכלי פטרי משום דאין דרך גזיזה אלא בבהמה לכך תני אוסרין משום שבות פי' כדי שלא יבא לעשות בכלי שזהו עקרו של שבות:

ור"ש פוטר נ"ל דדוקא בב' מיני עציץ הוא דפוטר משום דלא חשיבי ליה מחוברי' לקרקע אבל מאן דתליש כשותא מהיזמי והיגי או פטרא מאונא דחצבא מחייב משום דדוקא שם רביתייהו וכדאמרי' בפ' ח' שרצים דף ק"ז ומש"ה תני בזה ובזה לאפוקי הנהו דגידולן בכך:

תי"ט ד"ה ר"א וכו' ותימא וכו' גם הריא"ז הרבה להקשות בזה והעלה דשמא גירסא אחרת היתה לו ונ"ל דס"ל דאע"ג דמעיקרא מקשי' וכי דרך אריגה בכך וכי דרך כתיבה בכך וכו' לא משום דסבר דלא דמי כחולה לכתיבה אלא אגב אחריני מקשי כך ואע"ג דלאידך לישנא אמרינן דכוחלת משום צובעת לאו לאפוקי כותבת אלא לפעמים יש בה משום צובעת ונ"מ דאם צבעה בגדים וגם כחלה עיניה דהכל מעין מלאכה א' ואינה מחייבת אלא א' וכן אם כחלה וכתבה וכדאמרינן דף ע"ג דמרכיב ומבריך חייב משום זורע או נוטע וע"ש בפירש"י ואבע"א סברא דמצינו כתבה על הבשר דחייב פי"ב ולא מצינו כן בצביעה על הבשר ואי בעית אימא גמרא דבתר הכי מייתי ברייתא דלא תעביר סרק ע"פ משום צובעת ונראה מזה דלא אסרינן דכוחל משום צובעת דא"כ לא הוינן צריכים לברייתא דכ"ש הוא ממתני' ועוד דבהדיא אמרינן בירוש' דכוחלת משום כותבת ועיין בכה"ג א"ח סי' ש"ג:

ד"ה וחכ"א וכו' ואין לומר דשער וכו' אשתמיטתיה מ"ש הר"ן וז"ל וכתב ר"ת ז"ל דמדפירשו רבנן טעמא דר"א ש"מ דהלכתא כוותיה ויש מי שחולק ואמר הלכתא כחכמים דאסרי משום שבות ומ"ד כר"א טפי עדיף דאסורא דאורייתא הוא ולחומרא עבדינן עכ"ל ז"ל עכ"ל הר"ן והר"יב פי' דסבר הר"ב כפר"ח וגם הר"מ מעיקרא הכי סבר אבל בחי' פסק כרבנן אבל הר"ב אחז שיטת ר"ח ומשמע ליה דדוקא בצפרנים הוא דמחלק ר"ח בין לו בין לאחר משום דלעצמו יכול לאמן ידו ולתקנו בלי כלי אבל לחבירו לא יכול לאמן את ידו וליטול בלי כלי וכדפירש רש"י בגמרא והאי טעמא לא שייך בשער הראש דאדרבא לחבירו יותר נקל לתקן ביד מלעצמו והמוחש לא יוכחש ומהירוש' מוכח בהדיא דלא מפליג ר"א בין לו לאחרים אלא בצפרנים בלבד דאמר התם במה פליגין בשנטלם הוא אבל אם נטלם אחר מאוסים הם ואין מאיסה אלא בצפרנים ולא ידעתי מאי קושיתיה למוהרי"ק ז"ל על הר"ן כדכתב בב"י סי' ש"מ וז"ל אבל הר"ן כתב שר"ת מסכים לדברי הפוסקים כר"א משום דאיסור דאורייתא הוא ולחומרא עבדינן ולא הבנתי דבריו דכיון דחכמים נמי אסרי מה שייך לומר לחומרא עבדינן ועוד מאי קאמר משום דאיסורא דאורייתא הוא דלא זהו המחלוקת אי מיתסר מדאורייתא או מדרבנן עכ"ל ונלע"ד דהדבר מובן בהבין תחלה דברי רי"ף והוא דבגמרא אר"א ב' מימרות הא' מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב והב' מחלוקת לעצמו אבל לחבירו ד"ה פטור ובשלמא מן המימרא הראשונה נפקא לן לרבנן דמחייבי בכלי אבל מן השני אין הנפקותא אלא לר"א שהרי רבנן פטרי לעולם אבל ר"א מחייב בצפרנים לעצמו ופוטר לחבירו משום טעמא דאמרן כדכתיבנ' וגם הר"ן הזכירו קודם שהביא דברי ר"ת אבל בשער לא פליג בין לו לאחר והשתא מאן דפסק כר"א סבר מדמפרש בגמרא טעמיה דר"א לאשמעינן טעם חלוקו מינה נשמע דהלכה כוותיה וכדאמרי' בכמה דוכתי מדשקיל וטרי תלמודא אליבא דחד תנא קי"ל כוותיה ומ"ד כחכמים סבר דאגב מימרא קמייתא מייתינן תנייא וא"כ הדבר תלוי בספק ואהא מסיק ר"ח (שאינם דברי הר"ן כדכתב הב"י) דכיון דהאי ספיקא אי הלכה כר"א או כרבנן הוי בדבר שעיקרו איסור תורה אזלינן בתר כללין דאיסורא דאורייתא לחומרא ונ"מ דלא מקילין ביה כגון בשבות ל"ת דשבות במקום מצוה וא"נ לדעבד בזדון אי דפסיל מן התורה לעדות ותמיה על הב"י שלא הביא כל דברי הר"ן וכמו שהזכרתי למעלה שמתוכם ילמדו לתרצם וכדכתיבנא דאי ממה שהוא ז"ל הביא רק סיומא דמלתא נראין קושיותיו עצומות:

פי''א מ''א הזורק אחר שפי' דיני ההוצאה מפרש דיני הזריקה ומדלא קאמר בבבא ב' או לחלק או וכן רמיז תנא דמר"הי לרה"ר הוא במקום האב ובבא שנייה הוא תולדה ולא מחייב אתרווייהו אלא אחת דזריקה ילפינן מהוצאה והוצאה הוא מרה"י לרה"ר כדאמרינן בגמרא והכנס' מסברא דמ"ל אפוקי ומה לי עיולי:

הרע"ב ד"ה הזורק וכו' כררמלית הערוך פי' כרמל רך ומלא כלומר בינוני וכן כתבו התו' פ"ק דשבת דף ו' משם הירוש':

ב הרע"ב ד"ה חוליות וכו' מצטרפי וכו' לשויי הבור רה"י ואם הוציא מתוך אוגן חוליי' חשב רה"י:

תי"ט ד"ה כיצד וכו' כדס"ד וכו' מסייע שאין בו ממש דלא מיקרי ס"ד אלא היכא דמעיקרא אסקיה אדעתיה לקושטא אבל הכא בעיא היא ושקולים הצדדים ולא הוה לרש"י להכריח לצד אחד וכ"ש לצד דלא קאי במסקנא וכ"ש שכבר אמרינן במכילתין דף ד' דאפש' לרבא דלמטה מי' פליגי ונלע"ד דמילת כיצד קשיתיה להר"ב ורש"י דמשמע דקאי אדלעיל ולפי המסקנ' דפליגי למטה מי' קשיא וכמו שהקשו התוס' שמהם למד התי"ט קושיות ועוד שהקשה ולא ניחא להו במאי דאמרו בירוש' דא"כ דאיכא ב' נוסחאות צ"ל דרבא דבעי אי פליגי למעלה מי' או למטה מספקא ליה בגירסתו וזה דוחק גדול ומה גם דהו"ל למימריה בבעיא אי גרסינן לה אי לא ולכן ע"כ דגרסינן לה וצריך פי' והוא דכד פשטינן בגמרא בעיא דרב' ודפליג למטה מי' מייתינן ברייתא דתני מרה"י לרה"י ועובר ברה"ר עצמה ומדתני עצמה פשי' דלמטה מי' משא"כ במתני' דתנן ורה"ר באמצע דמשמע בין למעלה בין למטה ובין זו כנגד זו ובין שתיהן בדיוטא א' ומטו בה מטעמא דמשכן דלר"ע אפי' בדיוטא א' לא צריך למילף לה ממשכן בלמטה מי' דאיהו סבר דקלוטה כמי ש"ד וכדכתב הר"י וא"כ לא מצינן למימר דר"ע אמר כיצד משים דקאי ארה"ר באמצע וכדכתיבנא:

ד הרע"ב ד"ה רקק וכו' ע"י הדחק וכו' לא דק דהילוך תניין אתא לאפוקי תשמיש ע"י דחק דלא שמיה תשמיש דודאי דסתם הילוך ברקק הוא ע"י הדחק וא"כ מהילוך קמא ילפינן דהילוך ע"י הדחק שמיה הילוך אבל הב' אתא למימר דווקא הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך אבל לא סתם תשמיש וכפירש"י:

תי"ט ד"ה רקק וכו' דאביי וכו' אבל הרמב"ם פי' באוקמתא דרבא דכפל רקק לימות החמה ולימות הגשמים וצריכי וכו':

ע"ש ואפשר לי לומר וכו' קשה דחריץ היינו אפי' עמוק יותר על ג' ורקק אפי' עד ט' וא"כ אע"ג דרקק משופע ק' יותר הוליכו מבחריץ ג' אלא מחוורתא דחריץ איירי דאין רה"ר מהלכת בו:

ו הרע"ב ד"ה זה הכלל לאתויי וכו' פי' דוקא בדין רבוי דזה כלל אבל עיקר הבבא איצטריך לאשמועינן חזר ושכח וריבוי זה לא הוזכר בגמרא אלא דרבא הוה בעי לאוקמי כל בבא דסיפא במעביר ואיתותב ואפ"ה סבר הרב דכיון דהדין אמת י"ל דכיילה תנא בזה הכלל אבל קשה מה שהוקשה לתו' דהיינו חבורה היינו מעביר דשניהם בידו להחזיר וא"כ מאי צריכים לרבוי הכלל ונ"ל דאשמועי' במעביר דאעפ"י שחזר ושכח בהנחה פטור משום דע"כ לא אמרינן אין ידיעה לחצי שעור אלא באין בידו להחזיר כגון זורק וכפירש"י והזכירו התי"ט לקמן אבל בידו להחזיר הא קמ"ל כרבנן דס"פ דלקמן דיש ידיעה לחצי שעור גבי כתב ב' אותיות בב' העלמות והשתא א"ש ב' בבי דמתני' דאיכפלו בעד שתהא תחילתן וסופן שגגה דקמייתא ר"ל שתהא שגגגה מתחלה ועד סוף ותניינא לשכח וחזר ושכח:

תי"ט ד"ה פטור וכו' אבל דבריהם תמוהי' וכו' איברא דב' תירוצים נינהו ובכל א' מהם מתורצת המשנה אבל נראה דהא דכללוהו הכל בא' הוה ומפני כמה טעמים א' דכיון דשניהם אמת להלכה איך יפרשו ב' פי' שונים ויאמרו ששניהם הלכה ועוד דרב אשי אינו חולק על רבא אלא דלרבא זה הכלל מיותר במשנה ורב אשי למד ממנו דין חדש ועוד דאמרינן בתר הכי בגמרא אמר רבה זרק ונחה בפי הכלב חייב ופרכינן והתנן קלטה הכלב פטור ואי סתם גמרא סבר דקלטה כלב איירי בנזכר כנראה משטחיות דברי רב אשי א"כ מאי מקשי לידחי דאיירי בנזכר ואתיא לדיוקא דדוקא שנזכר פטור הא לא נזכר חייב ולא משמע דסתמא דש"ס מסיק בתרתי בבי נינהו כדרבא ודיוק דהא נחה חייב משמע להר"ם ולר"ב דדייק הכי מדלא קתני ברישא הנחה ולימא הזורק ונזכר ונחה בארץ או לא נזכר וקלטה וכו' משמע דאיכא שום הנחה בנזכר אחר שיצתה מידו והיינו כשחזר ושכח ודוק כנ"ל ליישוב דבריהם ז"ל וכ"ש דלפי האמת מ"ש רב אשי חסורי מחסרא לאו דוקא וכדכתבו התוס' והביאו התי"ט וא"כ מתני' מפרשא שפיר בלא דיוק וזה הכלל בא להשמיענו דין חזר ושכח:

פ"יב מ"א הבונה כמה נלע"ד דמשום דס"ד דבנין שהיה במקדש היתה מלאכה גדולה ולכל הפחות היה מ"ש בירוש' מה בנין היה במקדש שהיו נותנים אדנים ע"ג קרשים לכך תנן בהאי לישנא כמה יבנה ויהיה חייב דלא מסתבר דלא חייב עד שיעשה בנין גדול לאשמעינן דגם במקדש היה בנין כל שהוא דהיינו בהטפת טיפת אבר על נקב קטן וכדמייתי התי"ט:

מתקיימת בשבת נ"ל דיתור מלה זו באה לאשמועי' דדוקא בשבת הוא בעיא שתהיה מלאכתו מתקיימת אבל לענין טומאה שנינו בספי"ז דכלים העושה כלי קבול מ"מ טמא והשתא א"ש דלא תני כל העושה בשבת וכו' אלא שבקיה לבסוף למעוטי טומאה דבהרבה דברים שווין שבת וטומאה והכא אישתנו:

הרע"ב ד"ה ומלאכתו וכו' שאין צריך וכו' פי' שאין צריך לאותה מלאכה להוסיף עליה שיש כיוצא בה שאחרים מקיימים אותה וזהו דיוק ומלאכתו מתקיימת שר"ל מתקיימת במקום אחר ואע"פ שכונתו לחוק בנקב כיון שחקק בו שעור