קול הרמ"ז מועד ח

ד"ה שופכין מים סרוחים וכו' לאו דוקא דה"ה כל שאינן ראויים לשתייה אלא לרחוץ כוסות וקערות תו' ע"ז ד"ה שופכין:

תי"ט ד"ה כדי וכו' שעור הכלי וכו' ה"ק בע"פ דף ק"ח ומתוך שעור המקוה נפקא לן התם ע"ע:

ד"ה כדי גמיעה וכו' ועיין וכו' זיל התם ומדחי לך הכא שלא פי' שם כלום והערוך גרס הכא והתם בלישנא דקרא עיין ערך גם:

ע"ש שעורו ידוע וכו' אבל התוס' הביא ראיה בר"פ דהוי יותר מגרוגרת וגם הוכיחו דמלא לוגמיו הוא יותר מרביעית ודמאי דאמרינן ביוה"כ מלא לוגמיו היינו כדמפרש התם כדי שיסלקנו לצד ויראה כמלא לוגמיו כך משמע מדבריהם:

ד"ה על הכתית וכו' פי' הכתית וכו' לא כיון לדעת הר"ב דהא אברייתא גופא מיבעיא לן אי הויא על כל הכתית שכל מכה וסלקא בתיקו והוי לחומרא. ד"ה אבר וכו' קאי אאבר וכו' לא פי' הר"ש כן אלא הביא ל' הברייתא דמסקינן כוותיה בגמ' ולא יתכן לפרש שם א' סמוך ומוכרח בפעם אחד אלא ה"פ אבר הקטן שימצא במין האדם והיינו אבר קטן של קטן בן יומו:

ד"ה מים כדי לשוף וכו' והיינו דקתני לשוף בהם לאפוקי שאר משקים דלא מעלי כולי האי לשיפה א"נ משום דאיבעיא לן אי כדי שיפה או כדי שיפה ואחיזה דהיינו מה שנדבק באצבע ולא אפשיטא והא בעיא מיבעיא אברייתא דמייתי החלב של אשה ולובן ביצה לשיפה והתם איכא למיבעי משא"כ במים דאין בהם אחיזה ודבוק באצבע:

ב תי"ט ד"ה והמוציא וכו' איצטריך לאשמועי' וכו' ולעד"נ דהא קמ"ל דאע"ג דנכתב בדוחק שלא היו ב' אותיות מוקפות נייר מכל צד חייב אבל אי כבר נכתב כך בלי שום גליון חייב המוציאו אבל לפי האמת לא צריכים לכלום דהמוציא קשר מוכסין דקתני היינו אפילו אחר שהראהו למוכס ונפסד בו שהרי ראויה היא לעולם וכ"כ הר"מ ז"ל פי"ח מה"ש:

ג תי"ט ד"ה קלף וכו' חולקין וכו' מלאכה שאינה צריכה לגופה דמתני' היא זו דהכא לא גרסי' דוכסוסטוס כמו שיש גורסים והכי משמע בגמ' גבי הא דפרכינן מינה לרב ודייקי קלף אין דוכסוסטוס לא ועיין בתוס' וכיון דל"ג אלא קלף לא צריכין לפרש קלף ודוכסוסטוס דסתם עור שלא נחלק נקרא קלף מפני שהוא קליפת הב"ח וכן תמצא ברוב הפוסקים קוראים קלף אע"פ שלא חלקוהו:

ד"ה שהיה וכו' על מטתו וכו' גם טעמו מספיק לר"ת והרא"ש שכתבו לומר גם פ' והיה אם שמוע משום דכתיב בה ובשכבך ובקומך וכדכתב הטור א''ח סי' רל"ט ונ"ל דתנא לא סגי דלא תני פ"ק שבתפילין למיהב טעמא לחשיבותא ותני תו שהיא שמע ישראל לדיוקא דוקא קלף לתפילין דשמע ישראל נכתב על הקלף הא מזוזה דוכתבה על הדוכסוסטו' צריך דוכסוסטו' כדי לכתוב מזוזה כדתניא בברייתא ופסקה הר"מ פי"ח מה"ש ואי הוה תני פ"ק שבתפילין ולא יותר הו"א שהוא כולל לכל וכלומר כיון שהיא ראוייה לתפילין חשבי ליה אינשי אבל השתא דמוסיף שהיא שמע ישראל משמע דדוקא מה שראוי לתפילין שהו' קלף שפ' שמע לבדה נכתבה בו בפני עצמה אבל דוכסוסטו' שהוא מצוה מן המובחר למזוזה ואינו ראוי כלל לתפילין אין חיובו כי אם כדי לכתוב כל המזוזה ומ"ש בקצת נוסחאות דתני בהדי' דוכסוסטו' במתניתין והא שבוש לכן לא הזכירה התוס' אפי' בדרך ס"א משום דמהגמ' מוכח בהדיא דלא תנן לה דדייקי' ממתני' קלף אין דוכסוסטוס לה והרי דל"ג ליה אלא דאתי מדיוקא:

ד הרע"ב ד''ה פטפוט וכו' למקום מושב וכו' בגמ' מפרשי' לסוד פטפוט פירש"י לסוד בקעי' שלו והוא שעור זוטר מדת"ק דר"י זוטר שיעורי' מדת"ק כדלעיל גבי חבל למדת מנעל וה"ק בגמ':

ד''ה אנדיפי למטה וכו' הא לא קיימא במסקנת הגמ' אלא אנדיפיא אפותא והוא המצח וכ"כ הר"מ:

ה כדי ליתן פי' לערב עם מלא כף של סיד שהחול יפה לסיד הכי מוכח בגמרא ו כדי לזרוק בבהמה פי' שיכה בגוף הבהמה והיא מרגשת בהכאה ומשקלה י' זוזים:

ז תי''ט ד''ה משם ראיה וכו' נראה דר"ל משם ראיה לדבר משום דיותר פשוט בפסוק פי' של ר"י שהוא ל"מ כלי גדול שלא ימצא אלא אפי' הראוי לכלי קטן לא יהא בו ועוד דצריך לפרש אליבא דר"מ לחתות אש מיקידה גדולה מדצריך חרס גדול כדי שלא יהיה נכווה כדאמרי' בגמרא פ''ט מ''א הרע''ב ד"ה חזרם וכו' כזרים וכו' ה"ק בגמרא נכרינהו מינך כזר צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו וטעמא משום דלא שייך לישנא דזרייה בנדה שנמשל לה העכו"ם ואע"פי שאין שורש זר וזרייה שוים מ"מ עניינם שוה שכל דבר הנזרה חשוב כזר לגבי הזורה ומ"ש הכנס אל תאמר לו היינו משום דאי מל' צואה כדפי' המפרשים הו"ל מיקל בטומאתה שלא מצינו טומאה בצואה ולכן פי' אל תכנס וכלומר דאין לה שעת הכושר כנדה שבטהרתה חוזר ומקרבה:

תי"ט ד"ה מנין וכו' שאין נראה וכו' אבל לרב נראה שנראה לו מדכתב (אי נמי) די"ל לקושיא ראשונה דתנא נקטינהו כסדר שנשנו שהתחיל בעכו"ם ולב' י"ל דאי הוי תני לה בפר"א דמילה היה צריך לסמוך להא דאר"ע הכא מרחיצין את המילה דברי ראב"ע דהתם דמתיר דוקא בקטן ולא בסתם מילה כר"ע ולא היה מתרז כל מנין ומנין כדעבד הכא ואתה רואה שכוונת התנא להזכירם דוקא לבדם ומשום הכי לא תני הכא פלוגתא דרבנן עליה בעכו"ם כדתני' בפ"ג דע"ז ג שנאמר היו נכונים וכו' ואע"ג דעדיין לא ניתנה תורה מ"מ הקפידה על טומאה שעתידה להיות אחר מתן תורה וכו' עיין בתוס' והזכרתי זה בכאן לתרץ מה שקשה דלא דמיא האי לשאר בבי דכולהו אסמכתא וזו היא דרשא גמורה דקרא להכי אתא אבל בדתוס' מתורץ דכיון דעדיין לא היתה טומאה לית לן למילף מיניה להלכה אלא אסמכתא היא:

הרע"ב ד"ה לשלשת ימים דהקפיד הכתוב וכו' דוקא עליהם הקפידה ולא על שאר טמאים משום דתורה ניתנה באימה וביראה ברתת ובזיע' וטומאת בעל קרי באה מקלות ראש תו':

תי"ט ד"ה שנאמר וכו' משום דמוכח וכו' לפ"ז עדיף לגרוס טפי פסוק דהיו נכונים מדוהיו נכונים (אף) שהם דברי ה' משום דבפסוק היו נכונים מפרש אל תגשו אל אשה:

ד"ה מנין וכו' הלכה כמי וכו' ולפ"ז א"ש דקרא אסמכתא כמו דב' אחריני משום דדלמא דוקא לגדול וכאיב יום הג' משום דאינו מטהר להרפא כמ"ש בגמר' פי"ט וגם מתלמוד דידן משמע דקתני את הקטן משום דבעי שם בפי"ט הרחצת גופו או הרחצת מילה ואי גרסי' את המילה מאי קמיבעיא ליה ודוחק לומר דהא גופא בעי אי קתני הקטן והוי כל גופו או מילה ומילה גרידא דא"כ הול"ל לפרושי מלתיה למיבעי היכי קתני כדאמרן בכמה דוכתי:

ד''ה ביום הג' כתב הר"מ וכו' אם זה טעות ור"ל הר"ב לא ידעתי מ"ש אח"כ וכן משמע מלשונו דאחר דיש לו סברתו בהדיא מה לנו שוב למשמעותו וכ"ש דלא משמע התם הכי ע"ע ואם ר"ל הר"מ אין בגרסאות שבידנו כן ואדרבה נתן טעם ליום הג' וכ"כ הר"ב המגיד בפ"ב מה"ש והר"ן בפ' ר"א דמילה דהר"מ לא התיר אלא ביום הג':

ע"ש אפ"ה ביום הג' וכו' ומהא דאמור במדרש דקב"ה בא לבקר את אברהם יום ג' למילתו ליכא ראייה דאיכא בלישנא בתרא דיותר מסוכן הוה ואיכא למימר איפכא דדוקא ביום ג' יכול לשבת פתח האהל ורצון ה' הי' להראות לו שם לזכות את ממרא שנתן לו עצה על המילה:

ד ותבא כמים מקיש סיכה לשתיה רש"י ומש"ה קרי ליה זכר משום דאיכא למימר דקרא ברחיצה משתעי כדאמרי' בס"פ בתרא דיומא ע"ו:

ה בגד קטן פשיטא לי דאין מצטרפין לא אלו ולא מיני הצבעונים דאע"ג דתנן לעיל ספ"ז גבי אוכלין דמצטרפין משום דשוו בשיעורייהו שאני התם דראוים לאכילה בצירופייהו אבל הכא לא חזר למילתייהו ובצירוף דא' מעכב על חבירו בערבובו':

הרע"ב ד"ה ביצה וכו' טרופה ונתונה באילפס שכבר הוחם קצת כדפי' הר"ב לעיל פ"ח מ"ח ד''ה על הכתם וכו' סמנים וכו' וגם מי רגלים א' מהם כדתנן בנדה פ"ט מ"ו:

תי"ט ד"ה המוציא וכו' איצטריך לאשמועי' וכו' ומש"ה לא תנייה לעיל בהדי קנה דלא תימא דה"מ עצים דדמו לקנה דלא חזו אלא להיסק אבל הקשים הראויים לשן מפתח אימא לא א"נ משום דבקנה איכא לעשות קולמוס ולא שייכים' ענים בזה ד''ה תבלין וכו' ותמיהני וכו' אינו רואה מקום לתמיהתו כי אה"נ דמתגלין אבל עיקרם אוכל וכי הא דתנינן בפ"ג דנדרים מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים שתקנת עזרא שיאכלו שום בלילי שבת ומצינו ששבחו חכמים אכילת שום ואמרו ו' דברים נאמרו בשום וכו' ועוד ראייה שהרי בערלה הזכיר הר"מ גם יין ושמן בכלל תבלין ואפי' הכי יש להם שעור אחר ר"פ המוציא יין ע"ש שדבר הר"מ וכו' דמי התי"ט כמאן דלא טעים תבשילו דאי מתקנים בינה בקדרה נותנים בה שומים ובצלים:

ע"ש אבל שומים ובצלים וכו' ומכאן תשו' לרב ב"י שכתב בי"ד סי' רי"ז דגבי הא דהביא הטור דהנודר מהתבלין אסור בחיים ומותר במבושלים כתב דהנ"מ דבשומין ובצלים וכו' ע"ש:

ו פלפלת כל שהוא הני שעורי לא דכוותייהו במשכן אלא סברא הוא תוס' ר"פ הבונה ד''ה כל שהוא:

תי"ט ד"ה פלפלת וכו' ונ"ל וכו' אשתמיטתיה מאי דתנן לעיל פ"ו מ"ה והוא בעצמו עמד בו שם ושם כתבתי הכרח לפירש"י והכי מוכח מדברי הר"ח דלעיל כולל פלפלין בכלל תבלין ואע"ג דכאן דבפלפלת לא פי' כלום סמך אמאי