קול הרמ"ז מועד ז

חוץ מאורג דגם בו שיעור אורך כדלקמן פי"ג מ"ד וי"ל דהיא הנותנת דהכא תני דין התופר בהדי הנהו דתלו בתופר ולקמן תני שיעור רוחב הסיט בהדי הנהו דכוותיה:

ד"ה הצד וכו' משום דשכיח' וכו' י"ל דמשום הפשט ועבוד נקטי' דטפי שכיחא צידת עוף ועי"ל דנקטיה משום דבעי למתני בשילהי פ"ג צבי שנכנס לבית שנצוד בעמידה על הפתח אבל עוף יוכל לפרוח דרך נקב:

ד"ה המולחו וכו' מענייני הכותב ר"ל שהשרטוט הוא אחת ממלאכות הכתיבה וכן הזכירה הר"מ ז"ל בדיני כותב פי"א מה"ש וגם בפ"ז כתבה אחר המחיקה ומ"ש ושם אותה רצה להטעים קצת טעם איך השמיטו התנא ואמר דסמך על ענין הכתיבה דסתמא צריך שרטוט וכאילו מובן מעצמו שהרי גבי ס"ת מלאכה חשובה ומעכבת ולפי מ"ש הר"מ דזכר המולחו ללמד שהמליחה עיבוד נראה דהא דאמרינן אפיק חד לא מפקינן ליה ממתני' אלא ה"ק אפיק חד ממנין הט"ל ובזה נוכל לומר עוד תירוץ לדשנינו מ' חסר א' דלפי האמת דשרטוט חדא מינייהו נמצאים מ' אבל הם חסר א' דמליחה לאו ממניינא הוא:

ד"ה המכבה וכו' ולכן נראה בעיני וכו' ר"ל ל"מ המכבה אלא אפילו המבעיר אבל לא מחוור דאטו לר"י לית ליה ט"ל מלאכות הא כדאיתא והא כדאיתא ואיך מיעט התנא סברתו אי הוה תני מעיקרא בהו חיוב חטאת הוה ניחא אלא נראה חדא דכבר קדים תנא המכבה בפ"ב ועוד דכיבוי מצוי מהבערה דכל ישראל יש להם נר שבת:

ד"ה הרי וכו' ועוד דבש"ס וכו' קושטא הכי אלא י"ל דאי לאו מאי דאמרינן אמניינא דרישא דהיינו דאתא לחילוק חטאות לא הוי מצי למימר דאלו אתא לאפוקי אב ותולדה דלא חייב אלא א' ולפ"ז מאי דקאמר הר"ב ומניינא דרישא וכו' ר"ל דממניינא דרישא מטאן להאי ומש"ה נטר ליה הר"ב עד הכא לאשמועי' בקיצור א' שהן ב' דהיינו דאפי' בהעלם א' איכא חילוק חטאות משא"כ בשאר איסורים דהאוכל חלב וחלב בהעלם א' אינו חייב אלא א' ועוד קמ"ל דאין חייב אתולדה במקום אב וא"כ הר"ב לא חש לפרש מילתא מילתא באתרה אלא עיקר ב' הדברים בכללות:

ע"ש לאפוקי מדר"י וכתבו התוס' דממניינא דרישא לא שמעי' לאפוקי מדר"י דאיכא למימר דלא חשיב אלא מלאכות חשובות אבל שובט ומדקדק אע"ג דמלאכות הן לא קתני להו משום דאינם כ"כ מבוררות ומש"ה תני מ' חסר א' לאשמועי' דליכא תו אבות ודשובט ומדקדק תולדות מיסך ואורג הן והשתא ק"ל דמדמפיק לר"י שמעי' שפיר דלא מחייב אאב ותולדה וא"כ אלו ל"ל לאפוקי מדר"א דמחייב אתולדה במקום אב דאי לאפוקי ב' תולדות מאב א' הא שמעינן לה מרישא העושה מלאכה א' וכדהוקשו התוס' עצמן ונ"ל דאי מרישא הו"א דהיינו ב' אבות בנוטע וזורע ואופה ומבשל דאבות נינהו ואי נטע וזרע בהעלם א' אינו חייב אלא א' וכדאמרי' בגמרא ע"ג ב' אימא אף משום זורע ע"ש וה"ה אופה ומבשל וקוצר וגודר ומסיק ואורה דהם אבות ולא חייב על כולן אלא אחד והו"א דדוקא הני משום דאינהו ממש מלאכה אחד אלא ששמותיהן שונים אבל אב ותולדה שהם מחולפים במלאכתן כשובט ומיסך ואורג ומדקדק הו"א דליחייב ב' ואי מהא הו"א דדוקא כשצריכין זה לזה אבל שאר אבות ותולדות אימא לא קמ"ל אלו לאפוקי כל אבות עם תולדות ומ"ש התי"ט לתרץ קושיא דתו' ל"נ חדא דמנ"ל דהעושה מלאכות הרבה מיירי ביודע כל ענין שבת לאו וכרת וכי בידע ליה בלאו לא מיקרי יודע שהוא שבת ועוד דאשתמיטתיה מ"ש התוספות דף ס"ט א' ד"ה דידע לה בתחומין דכתבו שם תימא לר"י דאמאי לא קאמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב וביום השביעי תשבות ובשלמא לקושיתי' איכא למימר דבעי לאשכוחי חיוב כרת ומש"ה נקט תחומין לר"ע אבל הא מיהא ידיעת עשה שמה ידיעה וא"כ אפי' שגג מלאו ובכרת ידע לה בעשה וכ"ש דדלמא בתחומין וכר"ע כדמשני הגמרא וכמ"ש התו' דאי מרישא הו"א דלא חשי' אלא מלאכות חשובות יש לי עוד תשוב' אהא דכתיבנא ריש מתני' (גבי המולח) כדתנן מ' ספר א' והוא דכתב הליכות עולם פ"ב דאע"ג דתנא נחית למניינא איכא למימר תנא ושייר ע"ע וא"כ אי תני מלאכות ט"ל הו"א דשייר עוד כמה מלאכות חשובות מש"ה איכפל ותני מ' חסר א' דאי היו להו יותר מט"ל הוה מחזי שקרא במאי דקאמר ט' חסר א' שהרי לא חסרו שיש יותר אבל אי הוה תני ט"ל אין זה מכחיש שלא יהיו יותר דתנא ומשייר וכך נימא בסיפא לגבי מלאכות שאינן חשובות וק"ל הרי ד' תירוצים לדבר זה ואחרון אחרון חביב ג אינו חייב אמרינן בגמרא דמפיק מדרשב"א דאמר אם הצניעו זה והוציאו זה חייב המוציא במחשבתו של ראשון ומש"ה לא תני והצניעו והוציא לרמוז דאם הוציאו מי שלא הצניעו (דאינו) חייב (אלא) המצניעו אם הוא הוציאו:

הרע"ב ד"ה כל הכשר וכו' בגמרא אמרי' דפליגי ב' אמוראי חד אמר לאפוקי עצי אשרה וחד אמר לאפוקי דם נדה וכ"ש עצי אשרה והיינו דתנן הכשר להצניעו למעוטי הני דאי לאו הכי הוי סגי דליתני כל שמצניעין כמוהו דכיון דתני מצניעין אסתם בני אדם קאי וסתמם דאינם מצניעין אלא הכשר להצניע אלא תני ליה למעוטי:

(הג"ה הואיל דאתא לידי שמתי פני שוחקות הדק היטב לעמק הלכה שהביא הרמ"ז והניח מקום להתגדר ולתרץ מאי דקשה הכא ומהכא על פרש"י בפ"ט מ"ו וז"ל בד"ה מאומד אלמא אחשבי' קרא לאיסורא (ובהרע"ב מוסיף ותקון גדול הוא עושה כשמוציא עכו"ם מביתו) והא דתנן כל שאינו כשר להצניע ואוקימנא למעוטי ע"א דלא כר"י עכ"ל רש"י ז"ל. משמע דהמיעוט נלמד מסיפא ולא כן הוא גירסת הש"ס דהכי תנא כל הכשר לאפוקי מאי הגם שהדין דין אמת עם רש"י דל"ל ללמוד מדיוקא דרישא מאחר שמפורש בסיפא וכל שאינו כשר. א"כ התימא על הגמרא ועל רש"י דנקט משא"כ בגמרא:

ויותר מזה קשה לפרש"י משמע מ"ד לאפוקי ע"א הוא דלא כר"י הא אפי' למ"ד לאפוקי דם נדה סבר דכ"ש הוא ע"א ובתוס' שם בד"ה לאפוקי ע"א וכו' מקשה להפוך לסברת רש"י מנ"ל דכ"ש ע"ש ולענ"ד יותר יש להקשות על רש"י איך הוא נגד הש"ס אבל באמת יש להקשות על הגמרא דל"ל לתרץ כולי האי על מה שלא הקשה המקשן תירוץ א' לאפוקי דם נדה הי' מספיק ואף אם אומר טובים שני' מא' ל"ל לסיומא מ"ד דם נדה כ"ש ע"א א"כ דכ"ש דאצ"ל גם בפי' רש"י בד"ה מ"ד ד"נ אינו כשר להצניע כ"ש ע"א דאסירי הנאה ומאיסי וצריך לאבדן ובודאי אם לא היה איזה הכרח לא היה מן הצורך לפירש"י במאי דמוסיף אינו כשר להצניעו רק היל"ל למה דכ"ש הוא בקיצור דאסירי בהנאה ולא להאריך בסיום ומאיסי וצריך לאבדן ונ"ל דגם מעיקרא דדינא יש פירכא כל הכשר לאפוקי מאי הלא כלל גדול דכל בכ"מ לאתויי הוא דאתו ולא למעוטי אלא באמת שהמקשן הרגיש בלשון המשנה דיש כאן רבוי דכל וגם יש מעיט בסיפא כל שאינו כשר וכו' גם ס"ד שדם נדה כשר להצניע הוא ולא צריך לרבויי כ"א ע"א הוא דאינו כשר להצניע דאסירי בהנאה. ולפי הוצעה זו פריך מדאמר כל הכשר וכל לאתויי אתי ע"א א"כ תו ליכא מידי דאינו כשר להצניעו וא"כ הא דתנן בסיפא וכל שאינו כשר להצניעו לאפוקי מאי וע"ז השיב לו על ראשון ראשון רפ"א שהסיפא למעוטי דם נדה לא כמו שאתה סובר שד"נ כשר להצניע הוא אלא אפי' מרבוי לא אתי ועל אחרון אחרון לפי סברתך שכל המרבה ע"א לא כן סבר מ"ע דאמר למעוטי ע"א ומפרש ואזיל א"כ לר"פ דסבר לאפוקי ד"נ א"כ כלל דרישא לאתויי מאי לזה אמר מ"ד ד"נ כ"ש ע"א אבל לא לפי סברת העולם שהוא להיפך לכן הוכרח רש"י לפרש שלא תאמר מ"ד ד"נ אינו חייב עליו כ"ש ע"א רק ה"פ מ"ד דם נדה אינו כשר להצניעו כ"ש ע"א דאינו כשר להצניע דאסירי הנאה ומאיסי וצריך לאבדן א"כ תיקון גדול הוא כשמוציאין מביתו ור"ל בשביל דכ"ש הוא שאינו כשר לכן חייב עליו כן הוא דרכי חכמים בחדותם. ודוק היטב:

ד מפני ששוו נפקא לן מהאי טעמא דעמיר כפי טלה דהיינו כגרוגרת כדאמר בגמרא דחדא שיעורא הוא מצטרף לעלי שום ובצלים לחים וכן חמור דזוטר שעורא מצטרף לקל דנפיש בשיעורא וכגון תבן לעצה והוא ק"ו מן השוים כ"ש חמור לקל וכ"כ התוס' ע"ו א':

הרע"ב ד"ה פי טלה וכו' אבל עשבים וכו' ומש"ה לא תני טל דהנפיש בתר גדי דזוטר כדתני גבי פרה וגמל לאשמועינן דעשבים קאי גם אטלה ודחייב אפילו כמלא פי גדי והא דמעיקרא לא החל בגדול שהוא דגמל משום דא"כ הו"א דה"ה עצה כמלא פי פרה לפרה ותנא דבר בהווה מש"ה שינה הסדר לאשמועינן דדוקא לגמל חייב בעצה:

ד"ה שמתבשלות עמהן לאפוקי וכו' וכ"כ רש"י אבל הרמב"ם כתב לפי שהוא מתבשל שלם בקליפ' ויאכל עמו וכמו כן סברתו בפולין הרטובים וכו' נראה שמפרש שמתבשלות עמהן נתינת טעם ובהכי א"ש דלא תני נמי פולין משום דמטעמיה משתמע ונקט עדשים דאפי' עתיקי מצטרפי אבל לפירש"י ליכא לפרושי הכי ותו דאמאי צריך לאפוקי הנושרות דפשיט הוא:

פ"ח מ"א כדי מזיגת הכוס כתבו התו' בד"ה אף וכו' דלא קתני בהדיא כדי רביעית לאשמועינן אגב אורחיה דכוס של ברכה ברביעית ודמהאי טעמא דחזי לכוס ש"ב חשיב להוצאת שבת ונ"ל דמתני הכוס בה' הידיעה הוא דאשמעי' כוס ברכה ועוד מדתני כדי מזיגה דאי בסתם כוס ששותים בני אדם אין המזיגה מוכחת דקי"ל כרבנן דספ"ז דברכות דמברכין על היין אעפ"י שלא יתנו בו מים אבל בכוס דברכה תניא התם דף נ"ב דמודים חכמים לר"א דאין מברכין עד שיתן לתוכו מים:

חלב אמרינן בגמ' דהני תרי להכי עבידי ולא לרפואה משא"כ תלתא אחריני דעבידי נמי לרפואה ומש"ה דייק תנא דבבא הא' הזכיר שם תשמישם סתם דסתמא להכי אבל בג' אחריני ייחס הפעולה לאדם שהוא המכוין לכך א"נ ב' הראשונים נפעלים והאחרונים פועלים א"נ ב' הראשונים תשמישייהו שלהם הווה ובתרה מעותדים לכך בבוא זמן צרכם לכך ותנן מלת כדי לאשמועי' דאע"ג דלא צריך ליה ולהכי מחייב בהאי שעורא דאי תנא דבש ליתן וכו' הו"א דמוציאו לכך:

דבש כל המאוחר מחבירו מרובה בתשמישיו והיינו זא"ז ודו"ק:

הרע"ב ד"ה כדי גמיעה וכו' כדי לכחול וכו' הכי איתא בירוש' והוצרך, הר"ב להזכיר זה כדי להסביר טעם דסתים תנא בכדי גמיעה דלא ידיע שעורא בדיוק אלא לאשמועינן דבטהורה איירי דחזי לגמיעה: