קול הרמ"ז מועד ע

והפי' נראה שהוא הוא מ"ש מהירושלמי וירצה שזה הוא דרך אותם המינים מכת מאני שהאמינו בב' רשויות א' פועל הטובה וא' פועל הרעה ובאומרו יברכוך טובים ר"ל אותם שאתה עשיתם טובים לאפוקי הרעים שאינם משועבדים לך שאתה אלקים טובים ואח"כ מצאתי ענין כזה להר"ן אבל כד תידוק תמצא שלדבריו לא א"ש שם טובים וגם דהיינו הא דלקמן על טוב יזכר שמך ואין לפרש דברי התוס' דיברכוך מיירי במדבר עם חברו ואומר לו יברכוך טובים דלא דמי ליגיעו רחמיך ועל טוב וכו':

ד''ה ועל טוב יזכר וכו' וכלומר ולא נודה לך על הרע משום דלא ניחא לן ביה:

ד''ה מודים וכו' דמחזי כב' רשויות וכו' ואפ"ה לא מקרי מין משום דחשיב ליה כריבוי הודאות יודו ויברכו ויהללו וכו' אבל משתקין אותו משום דאינו כפל ענין במלות שונות ועיין בספר אהבת עולם דף נ':

תי"ט ד"ה המכנה וכו' בירושלמי המכנה בעריות בערייתא דאבוי ובערייתא דאמיה ע"כ ונראה דאינו מפרש מתני' אלא שמכנה במקום לנוכח לנסתר באומרו ערות אביו וערות אמו וכפי' הרמב"ם בפי' ובאמת לשון כנוי משמע כן וכך הם המשלים שהזכיר רש"י בפירוש במ"ש ואל אראה ברעתי במקום ברעתם וימירו את כבודם במקום כבודי ע"ש והדבר מושכל ומסתבר שזה המכנה דעתו כמדבר בלשון כבוד וכעין שאמר כינה וכההיא דתנן יכה יוסי את יוסי וכן הערוך פירש בהדיא בערך כן ה"ד וממה דתני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו אין הכרח לפירש"י והר"ן והר"ב יותר מלפירוש הרמב"ם והערוך דא"כ הו"ל למימר קלון אביך וקלון אמך ועוד דהו"ל לפרש הענין כיון שהוא משתנה כמו שמפרשו בפסוק ומזרעך ועוד דהוה ליה לאשתוקי בנזיפה כיון שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה כמ"ש הר"ן ומ"ש התי"ט בזה אינו מיושב שהרי גדול עון המגלה פנים ועוד דלכל הפחות הו"ל למערבינהו המכנה בעריות והאומר ומזרעך הואיל ושניהם פירושים שונים בתורה ועל הכל מאי היא סברת המפרש קלון במקום ערוה וכי להתיר עריות הוא בא ואיך יפרש לפ"ז כל אותן הפרשיות בין דאחרי מות בין דפ' קדושים שבפי' נאמר בהרבה מהן ל' שכיבה ומה גם שאיש כזה שוטה גמור הוא ובטלה דעתו אצל כ"א כי התינח האומר ומזרעך לא תתן וכו' יש לו במה להתלות וכדכתב התי"ט בסמוך משתקין אותו בנזיפה באומרו שזהו הפשט האמתי אבל אם אמר שהוא כא' מהדרשות פשיטא דלא משתקינן ליה ואדרבה יש לו פני הראות לדרשתו מדכתביה רחמנא גבי עריות והפסיק בו בין איסור אשת איש לעון ע"ז משמע דבענין ערוה משתעי אלא דאין ספק שעיקרו כמשמעות פשוטו:

ד"ה האומר וכו' ומסיים נמי וכו' וכ"ת ומה בכך וכי בשביל כך יהרגוהו ב"ד תינח מחייבי חטאת דאתי לאתויי חולין לעזרה ונ"ל דקי"ל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו והטעם לפי שאין בו מיתת ב"ד דוגמא דאותם השנוים עמו ספ"ט דסנהדרין ואם כן זה הנותן עליו מיתת ב"ד מונע הפוגע בו מלהרגו ככל שאר העריות:

ע"ש וצ"ע וכו' נראה שהדבר פשוט שהרי זה המכנה סובר דדוקא היכא דלא כתיבא שום מלה המורה על ערוה שם הפי' לשון קלון אבל מפסוק ואשה אל אחותה לא תקח ואילך ס"ל דבעריות משתעי קרא ועלייהו ענש כרת וחטאת אבל בפסוקי קמאי ליכא אלא לאו גרידא ואפילו מלקות לית בהו דהוי דבר שאין בו מעשה ומש"ה נמי לא משאקינן ליה בנזיפה כמ"ש באומר ומזרעך לא תתן וגומר:

ע"ש אלא פי' הכתוב וכו' מכאן תשובה למ"ש התי"ט שר"י אינו עוקר הפסוק ממשמעותו דפירוש הכתוב ר"ל פשוטו וכן מוכח בהדיא מדר"י גופיה דאמר הכתוב מדבר וכ"ש לרש"י דאמר שר"י בא לפרש מתני' וכ"ת וכי ר"י עוקר מצות מן התורה שהוא דמסירה למולך י"ל דס"ל דעיקר מצות המולך היא בפרשת קדושים דשם מוכח בפי' דבע"ז משתעי ולא בעריות כמו שמשמע מכאן וכנ"ל ואולי שגם הר"ב ס"ל כך במ"ש דכ"ע מודו דשל פרשת קדושים איירי בע"ז ומש"ה לא מסיים ברש"י בנתינת מיתה על המזיד כמ"ש התי"ט וס"ל לר"ב דדוקא בפסוק דא"מ שנתון בין פסוקי עריות הוא דמדבר בערוה וכדמוכח מתרגום יב"ע שכאן דרשו כר"י ובקדושים תרגמו כפשוטו ולפ"ז נ"ל פי' דמתני' כבעל הערוך דבארמיותא דוקא משתקים אבל לא בכלל גוי' דר"י ס"ל הכי:

י תי"ט ד''ה מעשה תמר וקשיא חדא וכו' י"ל דמשום דשבח הוא לתמר שלא נתפתתה לדברי אמנון מש"ה נזכרה היא והיינו טעמא דנקרא ומתרגם ומשום דגם הוא מעשה דערוה מפני זה הסמיכה לשל ראובן משא"כ בכל השאר דמתני' ועיין עוד למטה א"נ ה"ק אע"ג דמעשה ראובן לא מתרגם מ"מ מעשה דתמר מתרגם מטעם דכתיבנא ותמהתי על שהתי"ט כחול שוינהו להרמב"ם ולר"ב כאילו לא ראו מאורות יותר ממנו ושנחלפה להם הברייתא למשנה הרי במתני' לא נזכר אמנון בהדי תמר והמקשן הקשה והאמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם ואין להקשות עליהם דאי מעשה תמר היינו דאמנון א"כ אמאי נטר לאקשויי בברייתא ולא במתני' די"ל דאי מהתם הו"מ לדחויי דמעשה דתמר הוא דיהודה ומש"ה המתין עד הברייתא דתני בהדיא אמנון ותמר ונ"ל דטעמא דהר"מ חדא דתנא דידן לא תני אלא מה שהיה בו פגם עון ממש משא"כ ביהודה ותמר שהרי ה' הטה לבבו לדבר ההוא ורוח הקדש הופיע במדרשו ממני היו הדברים ואית מ"ד לא יסף עוד לדעתה לא פסק וכ"ש לפי' הרמב"ן ז"ל שכתב שדרכן של קדמונים היה כו' אפילו האבות ומשום כל הני טעמי לא חש תנא דידן למתנייה אבל תנא ברא תני כולהו אפילו מעשה דלוט ועוד דכיון דתני סיפא מעשה דוד ואמנון שר"ל אמנון בן דוד ע"כ דמעשה דתמר ר"ל אמנון סתם:

(הג"ה ר"ל ע"כ צריך התנא למתני מעשה דאמנון סתם להורות דנקרא ומתרגם:

) דאלת"ה הו"א דאמנון בן דוד לא נקרא ולא מתרגם הא אמנון סתם נקרא ולא מתרגם אלא ודאי אצטריך תנא למתנייה דנקרא ומתרגם ומש"ה תנייה ברישא לאסמוכיה אדעגל הא' דכוותיה:

ד"ה והשני וכו' לא עיין וכו' גם התי"ט אשתמיטתיה מ"ש בירושלמי דמשם מוכח בהדיא דמשום כבודו של אהרן נגעו בה וכמ"ש התוס' והקשו על רש"י שהטעם הוא שבשמוע ההמון ויצא העגל הזה יאמרו שהיה בו ממשות שיצא מאליו וכ"כ הר"ן ונלע"ד דהא והא איתא משום דאי מטעמא דכבודו של אהרן לחוד לא יתרגמו הפסוקים הנוגעים לכבודו אבל פסוק ואומר אליהם למי זהב דאדרבא מוכח דלא עשה מעשה כדכתיב ואשליכהו באש יתרגמוהו ואי משום טעות עמי הארץ לבד לא יתרגמו זה דויצא העגל ואל תאמר דדוקא ענין א' הוא דלא מתרגמינן דלא הוא דהא דדוד באמנון אינו אלא פסוק א' ולא נקרא ולא מתרגם גדולה מזו מצאתי בירושלמי דמתרגמינן קצת מפסוק ויגוף ה' שכך אמרו שם ומחא ה' ית' עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן ולא ידעתי למה לא כתבו זה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש:

ד"ה ברכת וכו' שלחתי יד וכו' אילו עשה כן היה חייב בשליחות יד בבא גמורה דבברייתא תלת בבי תניא נקרא ומתרגמין נקרא ולא מתרגמין לא נקראים ולא מתרגמינן ותמהני איך ס"ד למוחקו:

ע"ש לתת טעם וכו' לא עמד טעמו שהרי מעשה אמנון מותר לתרגמו רק הפסוק שנזכר אמנון בן דוד וכדאמרינן בגמרא בפירוש וכ"כ הר"ב:

ד"ה מעשה דוד ואמנון לכאורה וכו' לא זכיתי לאורה זו דלפי מאי דאמרינן בגמרא פי' מעשה דוד ואמנון ר"ל היכא דהוזכרו אהדדי וכ"כ רש"י בתחלת הברייתא וז"ל לא נקרין ולא מתרגמין מפרש בסיפא מעשה דוד באמנון לא נקרין בהפטרה ע"כ הרי שפירש מעשה דוד ואמנון דוד באמנון ור"ל כשנזכר דוד במעשה אמנון ומה שנתן טעם למה שלא פירש הרמב"ם אינו לשבח כי דוקא ביהודה הוא שבח בהודאתו שחשש לכבוד תמר דאל"כ הו"ל לשתוק ולהצילה מהמות באיזה אמתלא אבל דוד מהו השבח שהודה וכי היה לו להעיז פניו נגד ה' ונגד נביאו חלילה אבל מה שלא פירש הר"מ ז"ל הוא מפני שלא יש מזה רמז בברייתא דמאריך בב' עניינים (ר"ל לפרש מעשה דוד ואמנון לב' עניינים) דזה מפני שפשוט הוא דלא נקרא ולא מתרגם שהרי דהע"ה צווח ככרוכיא לפניו יתברך שלא יכתב סורחנו השתא אפילו אצל אמנון לא נזכירנו בדידיה מיבעיא ודלא כתי"ט דפסק דנקרא ומתרגם שארי ליה מריה והרי הכ"מ לא אמר אלא שהיה מבין במשנה שלא יקרא ולא יתרגם וא"ל דמ"ש דדוד מדעגל ודיועיל לו לכפרה דשאני עגל דבכל פורענות חוזר ונעור כדרז"ל אבל דוד הקים עולה של תשובה וה' בישרו שהעביר חטאתו שלקה וקבל עליו יסורין יותר מדאי:

ד"ה ור"י וכו' לב המשכיל וכו' לב משכיל יסכיל פיהו ותינח במעשה בראשית במה למעלה וכו' אבל במעשה המרכבה הקצור קצרה חכמת חכמי ישראל מהשינה והרי מתני' התירה לדרוש בה לחכם ומבין מדעתו אבל האמת הוא דלא חיישינן משום דאי בר הכי הוא מלמדין אותו ואם אינו ראוי משתקין אותו דדוקא בההיא דאלכסנדרוס חשו רבנן דלמא אתי לשייולי כדאיתא:

מסכת מועד קטן פ"א מ"א תי"ט ד"ה בין השלחין וכו' לא מצאתי וכו' מילת למים הם דברי תוס' ומפרש שמ"ש הכתוב נפש עיפה היינו שצמאה למים:

ב תי"ט ד"ה ומתקנין את המקולקלות וכו' דתקונה וכו' ובזה מיושב מאי דהוה קשה דאמאי צריכי רבנן להתיר תיקון המקולקלות דהא ראב"ע לא אסר אלא עשייה בתחלה אלא דאי לא תני לה רבנן הו"א מה היא דרשא דאסור לתקון וכדס"ד דתי"ט מעיקרא קמ"ל דהכא שרי התיקון משום דלא הוי כתחלה כמ"ש התי"ט:

פרק ב משנה ב הרע"ב ד"ה למודים עיין פרק ה' דמסכת כלים