קול הרמ"ז מועד סט

קבעוהו שכר לכל מפטיר וגם צריך להדחק שכמו דזה בא באחרונה כן באו אביו או רבו ועוד דמאי דוחקיה דתנא לעול מ"ש דבא להודיענו דכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מי' למנקט בענין הפריסה ובחי' פ"ח מה"ת פי' דא' מברך ברכת ק"ש והכל שומעין ועונין אחריו אמן ואין זה חולק על הפי' במשנה שכאן פי' מהו ענין הפריסה ובחי' ביאר התכלית ולעולם מלת פריסה כמשמעה שהוא מציע לפניהם הברכות ולא צרכינן למ"ש הכ"מ שהוא לשון תרגום כי הוא יברך הזבח הוא יפרוס ית נכסתא גם לא מודינא ליה למר מ"ש דהרמב"ם מודה לפי' הראב"ד שהוא של רש"י דא"כ צ"ל שחזר בו מפירושו במשנה ועוד דאדרבא מתני' בין דהכא בין דלעיל מ"ג מוכחי כוותיה ומה שנסתייע הכ"מ מדאמר הרמב"ם ברכת שמע בל' יחידי דמשמע א' אין זה מוכרח דאדרב' בדיוקא קאמר הכי משום דאיירי בעניית אמן ואין זה כ"א אחר ברכת יוצר אבל אחר ברכת אהבה אין להפסיק באמן וכמ"ש הב"י סי' נ"ט משם גדולי עולם והא דנקטיה הרמב"ם לעניין עניית אמן ולא בפשיטות לומר ק"ש וברכותיה היינו מפני כמה טעמים חדא דכבר קדם פ"ז להודיענו דאין קדושת יוצר אלא בי' ועוד דרצה לפרש מלת פריסה כנזכר והא קמ"ל דאע"ג דאסיקנא בשלהי ר"ה דווקא בברכות ר"ה ויה"כ ש"ץ מוציא את הרבים מ"מ היינו דוקא בברכות דתפלה דרחמי נינהו אבל בברכות דק"ש וכיוצא יוצא בשמיעתו מש"ץ וכ"כ הב"י סי' נ"ט והא גופא קמ"ל מתני' והשתא א"ש אפי' למ"ד דיחיד אומר קדושת יוצר ונ"מ בין למי שאינו בקי דיוצא ובין לבקי דאי בעי שחיק ושמע מפי ש"ץ דיוצא אי קים ליה בגוויה דלא יפנה לבו באמצע ועמ"ש הב"י פי' הנ"ל בנדון זה:

ד"ה והוא וכו' לא חשבינן וכו' וא"ת והא בס"ת נמי איתיה אפי' בקטן כדתנן לקמן ובפירקין תניא הכל עולין למנין ז' ואפי' קטן וי"ל דשאני ס"ת דקורין נמי גדולים וכדכתב הר"ן עצמו וז"ל ואפילו קטן פי' עולים להשלים קאמר ולא שיהיו כלם קטנים וכו' ונמצא שהקטן בטל בגדולים ועוד דאין לו מקום מיוחד דפעמים יעלה רביעי ופעמים חמישי אבל ההפטרה אי איתא בקטן הוא לבדו המפטיר ועוד נלע"ד טעם אחר דקריאת התורה תקנת נביאים היא וכדלעיל אבל ההפטרה לא נתקנה אלא מפני גזירת היונים כדכתב התי"ט בפ"ג מ"ד:

ד"ה והוא נושא את כפיו משום וכו' קשה דאם הוא כהן ג"כ אביו עובר ע"י עצמו ותו דאי נקטיה משום סיפא א"כ קשיא דלא תני בסיפא עוברים ונושאין את כפיהם ע"י וי"ל דלא מצי למימריה משום רבו דדילמא אינו כהן אבל מ"ש בא"נ לא ידעתי מאין הוציאו דאם הוא בן י"ג או בחור הוא ביזוי לצבור ואם היה אביו או גדול בתורה עמו איך נתיר לו לקפוץ בראש ודע דבין התוספות ובין הר"ן הקשו במתני' דמשמע דדוקא קטן אינו נושא א"כ הא אם הביא ב' שערות מותר והרי בפ"ק דחולין דף כ"ד אמר דבעינן מלוי זקנו ותירץ דהיינו לקביעות אבל לאקראי בעלמא מותר כשהביא ב' שערות ע"כ ובהא נצריך מה שחזר ותני קטן קורא בתורה אבל אינו פורס דכבר אשמועינן מדתני ואם היה קטן אלא דפורס את שמע ועובר לה"ת אקראי בעלמא אינהו ודכוותיה יהיה נמי נושא א"כ ולדיוקא תנייה דקטן אפי' באקראי לא ישא א"כ הא הביא ב' שערות מותר בכה"ג שוב הקשו התוס' והר"ן דבסוכה דף מ"ב אמר דקטן היודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה בגורן ומשמע דאפי' קטן נושא כפיו ותירצו דהתם להתחנך בין הגדולים ולבסס את הקול ולא שיתחיל הוא כדכתב התי"ט והוי דומיא דצוערי הלויים דספ"ב דערכין ע"כ והשתא ניחא דמש"ה לא תני תנא לעיל ואם היה קטן אביו או רבו עוברין ונושאין על ידו חדא דגם הוא נושא בהדייהו ועוד דאם רבו כהן אינו עובר על ידו אלא ע"י עצמו וה"נ אביו:

ו רבי יהודה אומר התוס' הקשו והוא מן הירוש' דר"י סובר דסומא פטור מכל המצות והכא קאמר דאם לא היה סומא מתחלתו דחייב ותירץ הירוש' דהכא איירי שהוא בבית האפל ולא סומא דוקא ובהכי דייקא מתני' דלא תני רי"א סומא מתחלתו לא ישא א"כ אלא לא ראה מאורות וכלומר שיש לו עינים ולא יוכל לראות מחמת המקום שהוא בו:

הרע"ב ד"ה פוחח וכו' הערוך גורס פוחה וכן בתרגום שמביא הר"ב:

ע"ש וזרועותיו וכו' וגם כתפיו וכ"כ הרי"ף אבל הרמב"ם לא כתב כ"א כתפיו מגולות:

ד"ה סומא וכו' שבני אדם רואים וכו' ומהאי טעמא התרתי לסומא לברך בשחר פוקח עורים ואפילו להרמב"ם דהא הנאה יש לעור במה שרואים פקחים להנחותו ונלע"ד דאפילו דה"ה להר"מ בכל ברכה שתהיה לו הנאה ממנה כגון מתיר אסורים וזוקף וכל כה"ג דאעפ"י שהוא במטה יברכם שיש לו הנאה במה שאחרים קמו ממטתם ויכולים לפקח על צרכיו וזכורני שהיו בבה"כ ג' רבנן קשישי דא"י והסכימו עמי להתיר לסומא ממ"ש הגהות מיימוניות שאין אסורים לברך פוקח עורים משום שהדבר חסר מגופו לא מצאנו לו סבר דמה לחלק בין פוקח עורים ליוצר המאורות ועוד אני מוסיף ט"א שראוי לו לברכה מפני שמורה הבטחתו בהש"י שנאמן לקיים דברו שהבטיחנו אז תפקחנה עיני עורים והו"ל כברכת מחיה מתים שאנו מברכים על כוונה זו ואחד מגדולי הדור רצה לחלק דשאני יוצר המאורות שיש בו הנאה כוללת לכל העולם ואין זו תשובה דהא מסקינן במסכת שבת דף קכ"ח דאפילו ליולדת סומא מדליקין הנר בשבת משום דמיתבא דעתה בכך ואם הוא הנאה כ"כ דעליה מחללין שבת כ"ש דהויא הנאה לברך ואין בכאן טעמא דהנאה כוללת:

תי"ט ד"ה סומא פורס וכו' דכ"ש דעובר לפני התיבה ותני פורס את שמע לאפוקי מדר"י אבל פשיטא דאין קורא בתורה וכ"כ שלטי הגבורים משם הרא"ש וכתב בסוף דיש מי שהורה להתיר ולא כתב שום טעם והב"י דחה סברא זו בסי' קנ"א ע"ע וה"ה נמי דלא ישא א"כ כל שאינו דש בעירו דהא בגמרא פסלינן אפי' סומא באחד מעיניו:

ז תי"ט ד"ה מפני וכו' דקאי וכו' וי"ל שר"ל דר"י קאמר לת"ק דיודה ליה אף בצבוע שהרי הוא הטעם שלו בבעל מום מפני שהעם מסתכלין בו וא"כ גם הצבוע ל"ש וא"ל דטעמא דת"ק משום דברכת כהנים איתקש לשירות דהא משמע בסוף תעניות דף כ"ז דבעל מום מברך ב"כ וכן הוכיחו משם התוס' ע"ש ואף ממתניתין מוכח הכי דא"כ ליתני כהן בעל מום לא ישא א"כ אלא ודאי דמשום הסתכלות מטא בה א"נ י"ל טעמא דת"ק משום יקרא דשכינה השורה ע"י ומש"ה לא תני אלא בידיו ולא חייש לטעם ההסתכלות כיון דאסור להסתכל בכהנים בשעת הברכה ור"י סבר דגזרינן דלמא יסתכל ומינה דאפילו צבועות אסור וכוותיה נקטינן בגמרא וא"ל דאף בצבועות נימא משום כבוד שכינה דכיון דאומנותו בכך מותר אף לעבודה במקדש דלא מקרי חציצה אלא לטבילה:

ע"ש ולא פליגי וכו' ומה בכך אי פליגי כיון דתלמודא שקיל אליביה ח בלבנים לא יעבור הרמב"ם פי' בפ' יו"ד מה' ת"ת דלא יעבור באותה תפלה בלבד וטעמיה מסתבר דכיון דשטות הוא לא חיישינן ליה אלא כשמגלה דעתו ולישנא דמתני' דייקא כוותיה דלא תני אף בלבנים אסור אלא לא יעבור ור"ל באותו הפעם שאומרין לו לעבור:

הרע"ב ד"ה ואין בה מצוה וכו' דאלמלא כך לא הוינן מקפידין אסכנה דשלוחי מצוה אין נזוקין והא דלא תני דרך מינות כדתני בדיד נראה משום דיש סברא דסיד דעגולה כביצה או כעדשה שפיר דמי כדכתב רש"י במכילתין לדיחוי סיועי דהוי בעי למעבד ע"ש ור"ת מפרש סכנה ואין בה מצוה דשעת הסכנה יכול להסתכן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו שנעשה לאלישע בעל כנפים:

ד''ה ציפן וכו' ולא מזהב כ"כ הר"ן אבל רש"י פ' נגמר הדין דף מ"ח כתב דהלכה למשה מסיני הוא והכי מסתבר דאטו זהב אסור לפינו והרי מעשים בכל יום שמזהיבים המאכל בלוחי זהב דקים:

תי"ט ד"ה בסנדל וכו' הא דנקט נמי סנדל משום דכהנים אינם רשאים לעלות בסנדליהם והביא הב"י בשם הר"ר יונתן דאפילו נותן טעם לדבריו דלכבוד ה' מכוין אפ"ה לא יעבור והא קמ"ל תנא דאפילו בסנדל דיש לו טעם יפה דבעי למעבד ככהן אעפ"כ לא יעבור דחיישינן למינות:

ע"ש אינו עובר וכו' התי"ט ז"ל לרוחב דעתו לא פי' החלוק שבין ב' הפי' דהיינו דרך מינין להקפיד שר"ל ולא ישראל דהיינו פירוש הב' שאין דרכן של ישראל להקפיד ור"ל אלא המינין ונראה שהפירוש הא' ה"ק שכיון שהמינין מקפידין על צבועין ל"מ שלא נכריחנו לעבור בהם לבטל הקפדתן אלא אפילו בלבנים לא יעבור דחיישינן שמא מינות נזרקה בו ללבוש לבנים וטעמא דלא נכריחנו הוא מפני שודאי תטרף דעתו בתפלה כיון שעובר בע"כ והפי' הב' איירי אפילו ליכא הקפדת מינין אלא שאין דרכם של ישראל להקפיד וכיון שהוא מקפיד ל"מ כנ"ל לפי דעתו קאמר ל"מ בצבועין דלא יעבור מפני שהוא אינו רוצה אלא אפי' בלבנים שחפץ לא יעבור דחיישינן למינות:

סד"ה דרך וכו' וה"נ בציפהו זהב משום דיש סברא דאם חפן בעור בהמה טהורה ואח"כ צפן זהב דכשר וא"כ אפילו חפן מתחלה זהב לא מין גמור הוא דלא משתמע ליה לחלק:

ט הרע"ב ד"ה יברכוך וכו' לצרף עמהם וכו' גם רש"י כ"כ אבל קשה לי דלמה קורא לזה דרך מינות וי"ל משום דלא מקיים מצוה ואהבת לרעך כמוך דהיינו אפילו לרשע דהא מכאן דרשינן ברור לו מיתה יפה אבל מ"מ דוחק הוא לקראו מין ובירושלמי אמרו יברכוך טובים שתי רשויות ע"ש ודבריו סתומי' ומצאתי שבתוס' כתבו וז"ל יברכוך טובים פי' שמוציא את הפושעים מן הכלל א"נ משום דמחזי כשתי רשויות כלומר אלקים טובים ע"כ ונראה דאין כוונתם בפי' הא' כדפירש"י אלא שמכחיש כמה מאמרי רז"ל המורים שגם קילוסם של רשעים יערב לה' וכעין שאמר הפסוק כל פעל לה' למעניהו וגם רשע וגו' ובפ' עוברי בעמק הבכא וגו' גם ברכות יעטה מורה וכמ"ש על קילוסו של נבוכדנצר וענין זה מורה פרטיות ההשגחה והרחמים וז"ש שמוציא הפושעים מן הכלל פי' כאילו אין ה' מבין בברכותיה'