קול הרמ"ז מועד ו

מטינוף הא אמרן פ"ק (דף יא) דחשיב דרך הוצאה ואסור וכ"כ בהגהה ש"ע סט"ו:

ד"ה שן תותבת וכו' פי' שהוא של אדם ובהא לא פליגי ר' ורבנן ולפ"ז ה"ג ושן תותבת דקאי אדלעיל דמותרי' ואח"כ גרס שן של זהב ר' מתיר וכו' כ"כ רס"י במשנה והרא"ש נראה דלא גרים אלא שן תותבת של זהב דכתב של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין אבל של כסף מותר וכ"ש שן של אדם אחר וכן מוכח מש"ע ש"ג סי"ב והר"ן מקיים הגירס' ומייתי ממשמעות הירושלמי דשן תותבת היא של עץ ומשונה מהאחרות ור' ורבנן פליגי בתרווייהו:

תי"ט ד"ה לחצר וכו' אלא פי' דדינא וכו' וס"ל כר"ת שפסק כן הלכה כדכתבו תוס' והרא"ש:

ד"ה בפילפל וכו' שאינו מצוי ובהכי ניחא מ"ש דגרגיר מלח לחולי שינים ואי האי פלפל הוא שלנו גם הוא מועיל לשיניים וגם דאינו כ"כ בעל ריח טוב שיסיר ריח רע אלא ודאי אחר הוא:

ו בסלע דוקא בה משום דקשה ויש בה לחלוחית היוצא מן הכסף ויש בה צורה וכולהו מעלי למכה גמרא:

ז על האבן מתני' נרא' שהיא זו ואצ"ל זו והיינו אבן ואגוז גם נרא' דהוי' זו אף זו דאבן מיירי שהקצה לכך כדפירש"י בגמ' ואגוז אפי' לא הוקצה דסתמו לאכילה ועוד דאיכא למימר דאשה מערמת ופורפת על האגוז להוציא' לבנה ובעי' הוא בגמרא וסלקא בתיקו וקמ"ל מתני' דאפ"ה פורפת עליו ולא חיישינן:

הרע"ב ד"ה ובלבד וכו' לחודיה וכו' דהא קתני רישא פורפת דמשמע לכתחלה אלא דסיפא אתא למטבע גמרא:

ח טמא זה ל' תוס' פירש הר"ב פור"ת הא דלא קתני ברישא דמתני' טמא מדרס כדקתני בסיפא משום דהוה משמע אבל אם אין לו בית קיבול טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת ולא היא דהא פשוטי כלי עץ הוא ולהכי תנא טמא סתמא דבכה"ג טמא הא אין לו בית קיבול כתותים טהור לגמרי וא"ת ולמה ליה בית קבול כתותי' תיפוק ליה דכל הטמא מדרס טמא טומאת מת וי"ל דבית קיבול כתותין עושים אותו ראוי למדרס עכל"ה ואיברא דלפי' הר"ב דפי' הרב דפי' טומאת מגע אין כ"כ הרגיש דאמאי לא פי' תנא טמא מדרס כבסיפא אבל תמהתי למה לא פי' הר"ב טמא מדרס כסברת רבא דקי"ל כוותיה לגבי אביי וכ"כ הר"מ בפכ"ה דכלים וידוע דדרך הר"ב לפרש המשנה לפי המסקנא וגם על התי"ט תלונתי שעשה לו סמוכות לפי' מדברי אביי ושביק סברת רבא ואי תימא דקשיתיה סברת רבי' ירוחם הא לא קשיא דודאי רבינו ירוחם לא לשבוק דרבא מקמיה דאביי אלא דסבר דלענין שבת אסור משום צורך הלוכו אבל לטומאה דיו במה שנסמך עליו קצת וכעין דכתבו התוס' וסברת רבא גופיה דף ס"ה ב' סוף ד"ה הקיטע יוצא ע"ע:

תי"ט ד"ה ואין יוצאין וכו' דלא קיימא אלא וכו' ומש"ה דייק תנא דלא תני נמי וספסלין אע"ג דגם הם טמאין מדרס משום דעיקרא דמילתיה לאו לענין טומאה אלא לשבת ולעזרה והא דתני בהא לאו לאשמועי' טמאי' מדרס כדכתב התי"ט דפשוט הוא אלא דבעי לגלויי לן באיזה מין קטע הוא מדבר דהיינו באותו שצריך לכסא והיינו שנקוצו גידי שוקיו דזהו אסור לצאת בסמוכותיו:

ד"ה אנקטמין וכו' תמצא פי' ג' וכו' היינו ואנקטמין שפי' הר"ב שהוא כלי נגון עשוי כצורת רגל ואם הוא פי' הג' שבגמרא ורש"י פי' בו אשקצ"ש שהולכי' בהם במקום טיט ואמר שהן פשוטי כלי עץ ואם אנקטמין דכלים הוא אנקטמין דמכילתין קשה דאין שום כלי נגון פשוט אלא חלול ועוד דא"כ תקשי למ"ד ב' פירושים אחריני וגם למה (לא פי' הרב כאן פי' ג') אבל האמת שמה שלא הזכירו כאן הוא משום דרש"י הקשה דלמה יטהר מן המדרס וגם שהתוס' רצו ליישבו לא רצה הר"ב להכניס עצמו בכך כיון דאין צורך ועוד דבגמ' והרי"ף גרסי' הכא לוקטמין והר"ש כתב בפי' בכלים דנקטמין אינו לוקטמין דשבת:

ט בקשרים אע"ג דכבר תנן דמותר לצא' בקמיע וחזר ושנה בקשרים לאשמעי' דברפואה זו לא הותרו כי אם הבנים דוקא היינו הזכרים כדכתב הר"ב:

הרע"ב דבור המתחיל בקשרים וכו' על אביו וכו' ואינו יכול להפרד ממנו רש"י:

תי"ט ד"ה וכל אדם וכו' להתיר לב"מ וכו' כ"כ בפי' המשנ' ונרא' שצ"ל להיתר בני מלכים ודו"ק:

י ובשן שועל צ"ל דאין סגולתו מועלת אלא בהיותו תמיד עליו דאל"כ יתלנו עליו בשע' לינה או עת הקיצו:

הרע"ב ד"ה ובשן וכו' למאן דניים וכו' ז"ל שאין השן מועיל אלא למי שנושאו תמיד עליו דאלת"ה יתלנו בעת הצורך:

פ"ז מ"א הרע"ב ד"ה כ"ג וכו' ואע"ג דמעיקר' וכו' לכאורה נראה דלא דק משום דלכ"ע מתני' איירי בהכיר ולבסוף שכח אלא דלר"י ור"ש מתני' דוקא בהכיר ולבסוף שכח ולרב ושמואל מתני' בהכיר עסיקי' אלא דה"ה תינוק שנשבה לבין העכו"ם וגר שנתגייר בין העכו"ם דלא ידעו כלל מדיני שבת ותני' כוותייהו וכ"כ הר"מ בפ"ז מה' שגגות ובהכי ניחא לי דתנן כל השוכח דמרבה תינוק וגר ואע"ג דתנן השוכח יכול הוא להתפרש גם עליהם וה"ק שהיה שכוח ממנו עקורה של שבת והכי אמרי' מעיקר' בגמרא ע"ש באופן דלישנ' דואע"ג דכתב הר"ב לא דייק' וי"ל דקאי אחיוב' וה"ק ל"מ תינוק וגר דלא ידעי כלל אלא אפי' הכיר ולבסוף שכח דסד"א דלחייב אכל שבת ושבת קמ"ל דאינו חייב אלא חטאת א' ובמאי דכתיבנא דכל אתא לרבויי תינוק וגר נרא' דמתרצהו קושית התוס' סד"ה כי הכיר ולבסוף וכו' ומי קשה דמ"מ ליתני תינוק שנשבה כי היכי דלא נטעי לומר דפטור כר"י ורשב"ל דכיון דכתב כל דוקא בהאי בבא סגיא:

תי"ט ד"ה כלל גדול עיין וכו' ולא סגי לן במ"ש שם שלא הזכיר טעם למתני' דהכא אלא לדהתם והכא היינו טעמא דגדול דשבת הוא לגבי דשביעית דאילו שביעית איסורא במחובר איתא ובתלוש ליתא ושבת בין במחובר בין בתלוש וכ"כ התוס' בפי' הגמרא:

ב אבות מדבור תוס' דף ע"ה ב' המתחיל חסר א' נרא' שהיו גורסים ג"כ ברישא דמתני' אלו אבות מלאכות ע"ע:

הקורע בריש האורג בעי היכי משכחת לה ומשני דעביד כי כיסתא ופירש"י דעבד הבגד ככיסתא הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת ולפרקים משכח לה דנפל ביה דרנא (פירוש תולעת) ונקבה וקורע ליישרו:

והמוחק לא קתני והמוחק ב' אותיות לאשמועי' דאפי' מחק אות גדול שיש במקום המחק לכתוב ב' אותיות ונתכוון לכותבם חייב וזה חומר במוחק מבכותב גמרא:

הרע"ב ד"ה הפוצע מסיר חוטי וכו' הר"ן כתב בשם הרא"ה וז"ל פוצע הוא שכשחוט א' ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהיה נארג וקאמר דכשעשה כן בב' חוטין חייב:

ד"ה המולח וכו' מולח היינו וכו' ואע"ג דגבי זורה ובורר ומרקד מקשים כה"ג ומשנינן מלתא דהויא במשכן אע"ג דדמיא חשיב ליה שאני התם שהם ג' מיני ברירה שונים מהקש וצרורות וסובין אבל הכא הכל עבוד העור:

תי"ט ד"ה אבות וכו' יש לדקדק וכו' ל"נ דרמוז תנא דאיתא מלאכה א' ביניהם ושהיא מלאכה גמורה במשכן ומן הדין היה לו לאחשובה ולהוי מ' ואפ"ה לא אחשב' והיינו הכנסה מרה"ר לרה"י דלא תני אלא המוציא ואע"ג דהוו במשכן כדתני' במה טומנין דף מ"ט הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו הם הורידו ואתם לא תוציאו והרי שבין הכנסה ובין הוצאה הוו במשכן ואפילו הכי לא חשיב תנא הכנסה וטעמא איתיה בריש הזורק דס"ד דלחשבה בהדי אבות ומשני ע"ש ועי"ל דבעי למכלל הושטה מרה"י לרה"י ור"ה באמצע דחייב בפרק הזורק מ"ב ואינה נכללת במוציא מרשות לרשות דתרווייהו רה"י הם ובירושלמי מקשי למה (לא) תניי' במתני' ומשני שכל המלאכות בא' וזו בשנים ולכל המלאכות יש תולדות ולזו אין תולדה ש"מ דאב גמור הוא ולא תולדה דמוציא וא"כ אשכח' לה מ' חטאות ולא שנאה מהנהו טעמי דירוש' אבל רמז להו במנין מ' וע"ע תירוץ אחר במ"ש מסיפא דמתני' גבי המולחו:

ע"ש אלא כשיקשור וכו' אין זה קשר של אומן (דאטו) בעינן לה לקשירה אלא כי היכי דתתקיים התפירה והא אפשר בעניבה א"נ כשאינו קשר אומן או דעשוי להתיר בו ביום למ"ד ועוד דבמתני' לא נזכרו אלא ל"ח דאמרי' בגמרא המולח ומעבד חדא נינהו וא"כ ליכא במתני' אלא ט"ל מלאכות אעפ"י שנחשב הקשירה של התפירה ועוד קשה דלפי שיטתיה טפי הול"ל דאיכא ב' חרישות במתני' קודם הזריעה ואחריה כדקאמרי' בגמרא והזכירו הר''ב לקמן דהני עדיפי דתנא רמיז להו בהקדמה הזורע לחורש אלא ודאי ב' מלאכות שוות לא אסיק אדעתיה:

ע"ש מכוון שכלם וכו' פי' הב' קשירות:

ע"ש וזו ודאי סתירה וכו' סתירתו בנין לדידי דשאני תופר דלא מוכרח לקשר האסור כדכתיבנא לעיל אבל גבי חלתא קשר של אומן מלאכה צריכה היא לגופה:

ד"ה הזורע וכו' על העושה וכו' אדרבה עיקר מספר מ' נאמר על גוף המלאכות לפי תרוצו ונ"ל דנקט להו בשם העושה משום דבעי למתני בקצתן תנאי על המחשבה כגון הקורע על מנת לתפור המוחק ע"מ לכתוב ולהכי תני להו בל' הויה על העושה אותם שאז משעת הפעולה מכוין לתקן תדע שהרי הר"מ ז"ל ששנאם בשמות מלאכתם לא הזכיר ע"מ בשום א' מפני שלא צודק וסמך על מה שמפרש אח"כ ד"ה והאופה וכו' ויהיב הר"ן טעמא וכו' ולעד"נ שר"ל דנקט אפייה משום דבזה תהיינה מסודרות יפה כל היו"ד מלאכות הקודמות דמלאכת אפייה שייכא בהם בעצם משא"כ שם בישול שהוא כולל ג"כ גם על הב"ח ועל המים:

ד"ה והעושה וכו' למה פי' וכו' לעד"נ דטעמא דכל הנהו דפי' תנא שיעורייהו הוי משום דחדא שיעורא לכולהו דהיינו ב' בתי נירין ב' חוטי' וכן כולהו וב' ב' ואין שיעור' תלוי בכמות אורך ורוחב אלא ב' אותיות בין קטנות בין גדולות וכן כולם