קול הרמ"ז מועד סח

דשל חנוכה ופורים חדוש הוא לנו אבל דראש חדש לא יש אחרת בתורה שתדבר בענין ר"ח:

בשני וחמישי בכל הני דלעיל הוא דהפסיק משא"כ באלו ומשום הכי תנינהו בסיפא:

הרע"ב ד"ה שנאמר וכו' אכולה מתני' וכו' פי' מועדי התורה וגם דרבנן דיליף משל סורה ולפי מה שכתב בזוהר פרשת תרומה שלכל פרשה ופרשה יש מלאך קבוע במרום הו"ל נמי כעין מועד שאותו הזמן מועד לאותו מלאך וא"כ אכולה מתני' ממש קאי:

תי"ט ד"ה בנשיאים וכו' והטור וכו' והרמב"ן בפרשת בהעלותך הזכיר טעם יפה מיוסד ע"מ רז"ל שאהרן נצטער מאד על שלא הקריב שבטו בחנוכת הנשיאים ומאז בשרו ה' שעתיד זרעו לחנוכה אחרת ע"ש ועוד נ"ל להוסיף במ"ש הטור מה שמסיים בפסיקתא ובא בילקוט מלכים סי' קפ"ד שמפני שנמשכת הקמת המשכן עד ר"ת ניסן מפני שנולד בו יצחק אמר הקב"ה מעתה הפסיד כסלו ועלי לשלם לו בחנוכת חשמונאים ולכן קורין בו חנוכת המזבח שהיה ראוי לו להעשות בו ולא נמנעו מחנך בו אבל טעם הב' שמצא התי"ט פ"ג טעמיה דאם כן נמצא שגברה ידם על חשמונאים קודם, כ"ה בכסלו שאיך היה אפשר להם להביא ביום א' אבנים לחלכם מן המחצב ולתקנם ולבנות מזבח ל"ב על ל"ב דגם הכבש נסתר וחזר ונבנה וזה נמנע המציאות ואם נצחו קודם כ"ה למה התחילו להדליק בכ"ה אבל אין להקשות דמה שקוץ וטומאה שייכי במזבח והתנן בשילהי חגיגה כל הכלים טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב וכו' וכ"ש ממזבח אבנים הקבוע בקרקע והרי הוא כחומות הבית דלא שייכי בהו שום טומאה אלא דנגעים דשקוץ זה הוא דע"ז והיינו ששקצום בהקטרתם לע"ז:

ד''ה אין מפסיקין וכו' שקשה לו לקרות וכו' כך פירש"י וכתב עוד ובמסכת סופרים יליף לה מסיפיה ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשה קוצין קוצין פסקין פסקין לשון קציצה ע"כ והתוס' הוסיפו וז"ל ואמר רבי יהושע דסכנין אני אמרתי עמו אנכי בצרה ואם כן אין דין שיברכוני בני על הצרות שלהם אלא יקרא א' הכל ויתתיל בדבר אחר ויסיים בד"א ואז יוכל לברך תחלה וסוף ע"כ ונפקא ליה מפסוק דבתריה כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב וגומר ותנא רמיז לתרי מילי אין מפסיקין בקללות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא א' קורא את כולן כדי שיתחיל ויסיים בברכה ואמנם הברכה של הסוף היא נחמה והודעה שנאמנות מכותיו להחזירן למוטב ושיכנע לבבם הערל וישיבו אל ה' והוא הוא הטעם שכתב הר"ב לקריאת התוכחות שיחזרו בתשובה וינצלו מצרתם וכיון שזו הכוונה ולא על הפורענות לכן אין מברכין על הקללות אלא על סופן:

ע"ש והיינו על התחום וכו' והרי הוא יוצא בכי טוב בפסוקי דנחמתא אלא נרא' דאפילו הכי לא ליפתח בקללות דמאי דבריך אכל מה דקרא בריך ובעינן דתהא הפתיחה והחתימה בברכה לפ"ז מתני' איירי אפילו בכל שנה דהפותח גם שפותח בברכה לא יפסיק בקללה ומ"ש באי נמי דר"ל אמרו ונ"מ להאידנא לא נראה דהא סברת ר"ל דתנאי היא כנזכר לעיל מדבור התוספות דרב אחא קאמר הכי:

ד''ה בשני וכו' מקרא דרשינן וכו' היינו ב' וה' כי של מנחה הוא תקנת עזרא אבל מכל מקום כיון דעיקרא משום יושבי קרנות אי קורין ב' וה' הו"ל כעין דאורייתא אבל מ"מ אין הס"ד נדחה בכך דאף על גב שיש להן פסוק לא הזכירו התנא:

ע"ש כדי שלא ישהו וכו' התוס' כתבו דנבחרו ב' וה' משום שהם ימי רצון שבהם עלה משה למרום ע"כ ובהאי ניחא דלא תקנו ביום ד' שהוא יום תענית הצנועים מפני האסכרה שלא תפול בתינוקות:

פ"ד מ"א עומד נראה דאפילו התחיל לקרות מעומד יכול לישב ומש"ה לא תני אפילו יושב ועומד ויושב ר"ל יכול לעמוד או לישב ונקט לה בלשון יחיד להודיע דדוקא ביחיד הוא כך אבל הקורא לצבור חייב לעמוד מפני כבוד הצבור:

יברך ר"ל חייב לברך לא יברך אינו חייב וכ"מ הר"ן:

ב ביה"כ ששה כנגד ששה שיעמדו מימין עזרא וכן ו' משמאלו גמרא הרע"ב ד"ה בי"ט וכו' וכל דטפי ליה וכו' ה"ק הרי"ף ז"ל אבל כלל זה נאמר בגמרא אלא במאי דתנן זה הכלל כי היכי דלא תימא די"ט וחש"מ כי הדדי נינהו וכדהביא התי"ט בסמוך ולכללא בעלמא אבל אינו מספיק לטעם חילוק הקורים דאי הכי מאי קמיבעיא בגמרא הני ג' ד' ה' ו' ז' כנגד מי והרי סגי לן לדעת טעם ג' דמיניה נעלה מדרגה אחר מדרגה ולא ידעתי למה חידש הר"ב טעמיה שלא נמצאו בגמרא ושמא משמע להר"ב דמאי דקבעי בסוגיא הני כנגד מי היינו לפי המנהג שבימי התנאים דלא היו מברכים אלא תחלה וסוף וכיון שכן למה להם לאפושי גברא ואהא יהיב טעמא שהזכרתי בריש פרקין דמעין דבר מלכות אבל הר"ב מחדש טעם מסביר למאי דנהגין השתא דאעפ"י דכל א' מברך לפניה ולאחריה מ"מ לא נהגו פחות מהמנין הנזכר משום יקרא דיומי א"נ יהיב טעמא למאי דמרבינן בגברי בי"ט ושבתות מאחר דאמרינן דממהרין לצאת משום עונג וכתב דמשום חומרא של ימים מטו בה ומה שהתחיל הר"ב בי"ט משום דבו ובשבת צריך ליתן טעם:

תי"ט ד"ה הפותח וחותם וכו' דכל דטפי וכו' ק"ל דכיון דטעמא דאין מברך אלא הפותח והחותם הוי משום דקריאת התורה חשיבא מצוה א' וכדהביא התי"ט לעיל משם הר"ן א"כ מאי רבותא דטיפוי קדושה לרבות בברכות ונ"ל דכונתם ז"ל דס"ד דכי היכי דבתראי תקינו לברך כל א' משום גזרת הנכנסים והיוצאים ה"נ הו"א דדוקא בשני ובחמישי דקריאתם מועטת לא הוו חששי לבימי התנאים אבל היכי דפשו מג' שמא דכבר הוו חיישי לגזרה קמ"ל וכנ"ל לדקדק מדברי הר"ן שכתב וז"ל משום דסד"א דכי סגי בברכות פותח וחותם ה"מ היכא דלא הוו אלא ג' קורין אבל היכא דנפישי שיהיו כולם מברכים לפניה ולאחריה קמ"ל דלא ע"כ והרי שלא תלה הטעם בעדיפות היום בקדושה אלא בריבוי הקורים ועוד נ"ל ליתן טעם אחר במאי דאמרינן בב"ק פ' ב' דקודם עזרא כבר קדמו נביאים ראשונים לתקן לישראל שיקראו בתורה ב' וה' והיינו גברא חד תלתא פסוקי א"נ תלתא גברא תלתא פסוקי ואתא עזרא ותקן ג' גברי וי' פסוקי ע"כ ואפ"ה הו"א דדוקא בב' וה' דתחלתם בגברא חד א"כ ג' פסוקי דהיינו שיעור קורא אף לדידן די בב' ברכות אבל בר"ח וחש"מ דמוסיפין יברך הנוסף ובי"ט ושבתות סד"א דכיון דרשות להוסיף על המנין הקצוב עליהם ליברכו כל א' מהנוספים דהו"ל כנמלך קמ"ל דכיון דמותר להם להוסיף מעיקרא הכי דעתייהו אהוספה:

ג אין פורסין עמ"ש לקמן מ"ה:

ואין נושאין את כפיהם אולי שגם היו נוהגין המונים שאם אין כהן ש"צ אומר ברכת כהנים ולכן תני כפיהם לאתויי ש"צ ואע"ג דאיהו לא פריס ידוי מ"מ עיקר הברכה בנשיאות כפים:

ואין עושין הקדים דיני אבלים לשל חתנים ע"ש טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. ד"ה ואין עוברין וכו' השתא וכו' אין זה הכרח כלל דלדברי האומרים שאין היחיד אומרה ל"ש ליה בין קדושת יוצר לדי"ח וכן מוכח מס' הזוהר שהזכיר הב"י סימן נ"ט דכללא כייל כל קדושה דאי בלשון הקדש יחיד אסור ע"ש. ד"ה ואין נושאין וכו' וכתיב כה תברכו וכו' אין להקשות דתיפוק ליה דאין ברכת כהנים אלא בעמידה וכדאמרינן כל כהן שאין עולה בעבודה שוב אינו עולה ומאי צריכי תו ילפותא אחריתי די"ל דנ"מ להתחיל בה דהא קי"ל התחיל בתפלה בי' והלכו מקצתן גומר וסד"א דהיינו אפילו בברכת כהנים דחשיבא בחלק העמידה קמ"ל דצריך יו"ד להתחיל בה:

ע''ש את בני ישראל וכו' לפי הירוש' ניחא טפי דיליף מבני יעקב שהיו יו"ד וכתיב ויבואו בני ישראל וכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ובזה לא צרכינן לחזור וללמד בג"ש:

ד"ה ואין עושין וכו' וטעם למספד וכו' בי"ד סי' שע"ו ז"ל הגהה וי"א שיושבין ז' פעמים מפני שהרוחות מלוים אותו וכל זמן שיושבים בורחין ממנו (מהרי"ל בתשובה כ"ג בשם י"א) ע"כ:

ד"ה ט' וכהן וכו' קשיא לי אמאי וכו' נלע"ד דטעמא דבעיא יו"ד לאו משום דין הוא דהא דיני ממונות בג' אלא משום יקרא דקדושה מטינן בה ודוקא בקרקעות דכתיב בהו כי לי הארץ וכן באדם כי לי בני ישראל ולכן תני להו תנא הכא בהדי כל אינך וכ"ת דילמא יבואו לידי מחלוקת וצריכי מכריע י"ל כההיא דתנן גבי דיני נפשות ספ"ה דסנהדרין דנין אלו כנגד אלו עד שיראה וכו' כ"ש דפדיון ההקדשות היה צריך הכרזה ועוד דגם דעת לפדות מצטרפת להכריע דמסתמא אין אדם רוצה לגזול מן ההקדש:

ד ג' פרשיות לאו דוקא ג' פרשיות אלא ג' עניינים חלוקים הר"ן וכיון שהם עניינים חלוקים לא יקרא יחד שלשתם:

תי"ט ד"ה עד כדי וכו' אינה כן וכו' נראה דשיעור הראב"ד הוא יותר קטן מדהרמב"ם ור"ל שקודם שיגמור המתרגם כבר יהיה הקורא מוכן לקרות והן הם דברי רש"י:

ה עוברין על ידו וכ"ש פורסין דעובר חשיב טפי שהוא קדושה רבא ויותר כבוד והכי מוכח מפוחח דפורס את שמע ואינו עובר לפני התיבה:

תי"ט ד"ה המפטיר וכו' קודם וכו' אין זה נקרא פריסת שמע כדפי' הר"ב לעיל אלא איירינן ודאי דלא בא בזמן שקראו הצבור ק"ש וברכותיה ונלע"ד דמכאן הוכחה לפי' הרמב"ם ז"ל בפריסת שמע שכתב בפי' וז"ל ופורסין את שמע היא הפריסה וההצעה שהוא קודם ק"ש שר"ל שיסדר אדם אחר יוצר ואהבה ע"כ וא"כ ר"ל ק"ש וברכותיה והשתא א"ש מאי דק"ל לפי' שהזכיר הר"ב והוא מפרש"י חדא דמה כבוד הוא חתיכת שמע ועוד דזה אקראי בעלמא ואיך