קול הרמ"ז מועד סה

אבל התם מתנינן לה מענין שבות וכדכתבו שם התוס' ומפני כך לא אמרי' הת דלא אתיא כר"י אבל הכא איירי בדאורייתא ותנא נקט לישנא דקרא דכתיב אשר יאכל לכל נפש וכשם דלב"ה נכללו בו כל מה שהתירה התורה לצורך להיות מותר אף שלא לצורך א"נ במתני' דתנן אוכל נפש אקרא קאי ואע"ג דתני אוכל נפש בלבד אין זה קשה דהא איכא נמי מילי אחריני וכדכתב הר"ב עצמו והשתא א"ש מ"ש התוס' ורש"י אמתני' דיש בין שבת לי"ט חילוק העונשין ואי הוו סברי כפי' הר"ב הו"ל לאפלוגי ביניהם בהנך דאפליג הר"ב אמשילין פירות אלא דסברי דהכא בדאורייתא קיימינן ומתני' אתיא אפילו כב"ה ומש"ה לא כתבו בביצה כלום ע"ז המשנה:

ו תי"ט ד"ה אלא וכו' תירצו וכו' ועי"ל דלא תני תנא אלא דבר השוה לכל אדם משא"כ במעשר דכמה בני אדם הם שאין להם כרמים ושדות:

אין בין מצורע מוסגר בין בפ"ק דכלים ובין בפ"ח דנגעים כייל תנא לכל הני ד' מילי בטהור מתוך הסגר דתנן התם הטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים והכא מפליג להו משום דבעי לאשמועינן במה שוין זה לזה דמוסגר ומוחלט הושוו בשלוח וטומאה והטהורים דסיפא שוים למקוה ונ"ל דמשום האי טעמא תני תנא כל הני מתני' אף על גב דיש מהם שנשנו ממקומם אלא דבעי לאשמועינן דדוקא בהני מילי חלוקים אבל במילי אחריני שוים ומפני כך לא דייקינן בגמרא בדוכתייהו דהני מתני' הא בזה שוים משום דדוקא הכא נחית תנא להכי ולומר דאין בין דוקא ולא שייר כלום:

למצורע מוחלט לא קצר ואמר למוחלט כמ"ש לעיל לרואה משום דמוחלט יש שאין לו פריעה ופרימה והוא ששנינו רפ"ח דנגעים מ"י מי שהיה מוחלט והלכו להם וכו' משום הכי תני מצורע דהיינו מי שכבר קנה שם מצורע שהחליטו הכהן:

אלא פריעה אע"ג דפרימה קדמא בקרא נ"ל דתנא הקדים הפריעה לרמוז כמ"ש בת"כ דאף כ"ג דכתיב ביה את ראשו לא יפרע וגומר טעון פריעה ופרימה אם יהיה מנוגע ולהכי הקדים פריעה ללמדנו שאפילו אותה שאסורה בו פריעה ופרימה חייב בהן בימי חלוטו ואין לומר דתנא קאי למאי דסליק קרא דהא סיפא דקרא טמא טמא יקרא ולא הזכיר התנא וגם דעל שפם יעטה דכולא איתנייהו ביה כדכתב התי"ט בסמוך:

ה תי"ט ד"ה אלא שהספרים וכו' הא לתופרן וכו' שכל ספריהן עשויין בגליון והלכה למשה מסיני הוא בתפילין ומזוזות שיהיו תפורין בגידין ובספר תורה נחלקו במסכת מכות בס"ת שתפרה בפשתן השתא אשמועינן דהלכה כמאן דפסל רש"י:

ט הרע"ב ד"ה פר וכו' ועשה כהוראתו וכו' אבל פר העלם דבר של צבור אע"ג דכתיב ביה הכהן המשיח יחטא מרבינן בת"כ דאפי' כהן הדיוט יכול להביאו וכ"ש מרובה בגדים תוספ':

בבמה לא שייך כאן למיפרך מאי דהוה הוה דנ"מ לכעין מאי דשנינו פי"ג דמנחות מ"י הרי עלי עולה יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא וכו' וה"ה לבמת יחיד אחר החורבן וא"נ שייך למיפרך ל' דתנייה למסבר קרא דויעשו את הפסח בגלגול דקרא ביה פשיטא ומתרצים דקמ"ל לשאר חובות וכמ"ש התי"ט בסמוך וה"נ מתני' י"א דכמה עניני אסברינן ביה בקרא:

תי"ט ד"ה במה וכו' אף עפ"י וכו' ר"ל שמזבח הנחשת היה קטן אפ"ה קרי ליה במה גדולה כלישנא דקרא וגדולה דכתיבא היינו במעלה ולא בכמות וכ"כ הרד"ק:

ד"ה אלא וכו' בסוף זבחים וכו' ועי"ל דלרבותא נקטיה דפסחים דקרבן יחיד נינהו קרבים בגדולה דוקא וכ"ש קרבנות צבור כתמידין ומוספין:

יא נאכלים תני נאכלים ולא אוכלים כדתני ברישא לכלול גם אכילת מזבח דכתיב אשר תאכל האש:

קדושת שילה כדדרשינן אל המנוחה זו שילה ואל הנחלה זו ירושלים דנחלה אין אחריה הפסק:

פ"ב מ"א אבל קורין לא תני אבל ללועזות קורין אלא קורין ללועזות לרבותא דאפילו הקורין יודעין אשורית מותרין לקרות ללועז בלעז ועוד חדוש אחר שאע"פ שזה לועז שומע ולא קורא מ"מ צריך שתהיה כתובה באותו לשון ומשו"ה דייק ותני בלעז ולא תני בלשונם לאשמועינן דבעינן כתיבא בלעז ומכאן סיוע להר"מ והרמב"ן במאי דסברי דכל שיודע לשה"ק ובלעז לא נפיק בלעז דדייק תנא קורין ללועזות דוקא פי' שאינם מבינים כ"א לעז אף שיודעים לקרות לשה"ק אלא שאינן מבינים והשתא מתני' דייקא ולא נצטרך להדחק כמ"ש הר"ן דלועזות אורחיה דמלתא נקט דמי שבקי בלשה"ק למה יקרא בלעז דדלמא דידע אבל אינו מבין דקרוב אני לומר שאף הקורא עצמו בכה"ג מותר בא' מהם ואף הר"מ אית ליה טעמא דידיעה הו"ל עדיף משום פרסומי ניסא כמ"ש הר"ן בשמו ועוד דבירושלמי שהוא יסוד סברת הרמב"ן בעי יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוצא וכו' ומשמע דיודע שתיהן בשוה דאז חייב באשורית:

למפרע פי' בפ"ב דברכות מ"ג:

לא יצא כל א' מהני תלת בבי אית לה טעמא בפני עצמה ולהכי לא ערבינהו:

הרע"ב ד"ה אבל וכו' ויונית הרי הוא וכו' דלא תימה דיונית לא הותרה בשאר ספרים אבל במגילה דכתיב ככתבם וכלשונם אימא לא קמ"ל וכה"ג אמרי' בגמרא לרב ושמואל דאמר יונית לכל כשר ולא אמרו הלכה כרשב"ג והא דסתם תנא ולא כתב אלא אשורית י"ל כמ"ש הר"ן והביאו התי"ט דלא מעייל תנא נפשיה בפלוגתא ותני אשורית דלכ"ע א"נ משום דבזמן רבינו הקדוש היו בקיאים יותר ביונית מבלשון הקודש ומש"ה איכפל הר"ב וחזר ואמר בכאן וכ"ר אבד אותו לשון וכלומר שבזמן התנא היה שגור בפי הכל מה שאינו עתה:

תי"ט סד"ה קראה וכו' דכל היכא דאיכא לאוקומי ליה בב' מילי חלוקים לא אמרינן דאתי לעשה ולא תעשה:

ד"ה תרגום וכו' וזו וכו' ונלע"ד דה"ק קראה התרגום בכל לשון פי' דיש מיני לשון תרגום הרבה כדחזינן תרגום אונקלוס ודיונתן ודירושלמי שמשונים הרבה זה מזה ובגמרא דחלק הכתוב כבוד ללשון תרגום ואמרינן דתרגום אונקלוס מקובל הוא מסיני והיינו דתנן קראה תרגום בכל לשון שיהיה התרגום אפילו בדאונקלוס לא יצא וכ"ש שאר לשונות ודייקא נמי דלא תני תנא או לחלק או בו' קראה תרגום (ו) בכל לשון:

ד''ה ללועזות וכו' נקרא לעז וכו' נוטריקון לשון ע"ז:

ד"ה והלועז וכו' ששמע אשורית וכו' מלישנא דמתני' משמע דללועזות בלעז עדיף מלה"ק דבלעז תני אבל קורין ובאשורית תני יצא והרב ב"י פסק בקצר דיש למחות ביד הקורא לנשים בלעז וכסברת הריב"ש וי"ל דדוקא בימי התנא הוה עדיף דודאי היה בקיאים בלעז הכל משא"כ עתה דלא בקיאין כדאמרינן גבי האחשתרני' ואע"ג דבתרי לישני נמי שפיר דמי מ"מ צריך שיהיה ב' הלשונות כתובים ולא שכיחי הוא א"נ דלעולם לשון הקודש עדיף ומ"ש קורים ללועזות פי' מותר לקרות ובהכי דייקא למתני דתני בבא דאשורית בסיפא ולכאורה נראה דהו"ל למתני באמצעית קראה תרגום בכל לשון לא יצא אם אינו מבין וכדכתב הר"ב אבל אשורית יצא שגם שלא יבין ועוד שמלת הלועז יתירה דהו"ל ואם שמע אשורית יצא דקאי אלועז אלא ה"ק אבל מותר לקרות ללועזות בלעז אבל סתם לועז ששמע אשורית ואינו מבין יצא וא"כ דייקא מינה דאשורית עדיף ואי הוי תני ואם שמע הו"א דהיינו דיעבד:

ב קראה משום מתנמנם נקט קראה דבשמיעה לא יצא משום דכיון דנתנמנם לא שמעה כולה וכמ"ש הב"י משם רב שמחה אבל בסירוגין בשמיעה נמי יצא והוא פשוט דלא עדיף מתקיעת שופר דאמרינן שמע ס' תקיעות בט' שעות יצא:

היה כותבה כולהו לרבותא דכותבה אינו מכוין למשמעות הדברים אלא לתיקון הכתיבה ודורשה מפסיק בדברים רבים להסכים דרשתו ובמגיה אשמועינן דלא חיישינן שיהיה דקורא להגיה שמשנה ביטוי הנקודות כנודע:

לא יצא עד שתהא. פסולה הו"ל למימר ואיידי דתני לעיל יצא ולא יצא תני ה"נ לא יצא:

תי"ט ד"ה דורשה וכו' או וכו' ומש"ה לא מחוור מלת דורשה בו' האיכות להורות דמילתא בפ"ע היא:

ד''ה עד וכו' במסקנא ההיא וכו' אין מכל זה הכרח דכיון דאפשר לפרשו לפי המסקנא בלשון אשורית מש"ה לא כתבו רש"י אבל מעיקרא הוצרך לפרשו משום דהתם תניא תחלה וכתב עברי דהיינו דעבר הנהר ומפני כך נצטרך לפרש אשורית הוא כתב שלנו דלא תימא דאיהו מבני אשור ככתב עברי ובשביל זה לא פירש"י כלום במתניתין דאין מקום לטעות ועוד דדוקא התם בעינן כתיבה אשורית דאיירי בטומאת ידים וכעין דכתבו התוס' בפרק כל כתבי דף קט"ו לענין הצלה מן הדליקה דתני רב אשי אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכ"ל ומגילה עד שתהא כתובה אשורית וכו' וכתבו התוספות דדוקא לענין הצלה איירי ע"ש ובודאי שלא ידעתי טעם למאי דס"ד התי"ט דקפדינן טפי אכתב מלשון דכיון דהותרה קריאה בכל לשון שהוא שומע א"כ איך יחמירו בכתב שתהיה דוקא אשורית דכמה עמי הארץ איכא בשוקא דלא ידעי לקרות כתב אשורית דקרא משוי להו אהדדי דכתיב ככתבם וכלשונם גם מה שהליץ בעד הב"י ל"נ דהכא קימינן בכתיבה ולא בלישנא ונ"ל דמאי דחנן עד שתהא כתובה אשורית קאמר כדלעיל מ"י גבי פסחים כ"ש בעין וכו' וה"נ לענין היקף האותיות ותיקונן ושרטוט וכיוצא דאשורית דאמרינן בפ"ק דסנהדרין מאושרת בכתיבה:

ע"ש וי"ל וכו' להאי תירוצא נראה להוסיף דתנא נקט סירכיה דמסכת ידים