קול הרמ"ז מועד סב

ד"ה ומשך וכו' ועי"ל וכו' קמא קמא עדיף שהרי בדף כ"ח הובאה במשנה זו רק בבא דתקע בראשונה ומשך בשניה ושם פירש"י ומשך בשניה בפשוטה שלאחריה כשתים ונתכוון לצאת בה אף (ידי) פשוטה שלפני תרועת הזכרונות שעתיד עליו לתקוע תכף לזו ושם לא שייך פי' בתרא של התי"ט שכיון שלא הובאה שם בבא דמי שבירך ליכא למימר דקאי עליו:

מסכת תענית פרק א מ"א פתיחה תי"ט ד"ה כשהשלים וכו' אע"ג דאמרינן בגמרא דתנא מר"ה סליק וכדכתב הר"ב אכתי קשה וליתני בברכות פ"ה כמו שהקשו התוס' והביאו התי"ט בסמוך ומשני דאי מהתם הו"א דאין זמן קבוע וכו' והר"מ משני בד"א כשהשלים מועדי התורה שהם זמני ה' דשייכי לסדר מועד חזר לדבר על הזמנים המיועדים לתענית דה"נ אקרו מועד כמ"ש קרא עלי מועד ונ"ל שגם רש"י כיון לטעם זה דגבי מאי דאמרינן תנא מר"ה סליק כתב ששניהם בסדר א' להכי לא מצי למימר מ"ש דשבקיה עד הכא ע"כ ור"ל שר"ה ותענית שניהם שייכי בסדר מועד וכאמור:

ד"ה מאימתי וכו' אלא לעולם וכו' אין להקשות דאי איתיה להאי טעמא אמאי מקשינן בגמרא וליתני התם לישני האי טעמא דאי מהתם הו"א וכו' די"ל דקודם דקאמר דתנא קאי אר"ה דתנן זמן קבוע לא הוה מצי לשנויי הכי דליקשי ליה דאלא היכא ליתנייה אבל אחר שגלה ההיא דראש השנה גלה נמי טעמא דכתבו התוס':

ד"ה מזכירים וכו' להכי מזכירים וכו' כבר כתבתי בפ"ק דברכות מ"ה דדקדוק זה אינו מדוקדק למ"ד דסתם זוכרין הוא במחשבה וע"כ לא אמרו בספרי זכור בפה אלא מיתורא דלא תשכח ואע"ג דלהראב"ע בפ' וישב משמע דפ' ירמיה כ"ג ומשא ה' לא תזכרו עוד הוי כמו תזכירו אין להביא ראיה מן היוצאים מהכלל הכולל ובמקום שיש איזה הכרח לפרש כן וכההיא דספרי וכן זכר את ושתי פי' כמו הזכיר דאי זכר בלבו מנא ידעוהו עבדיו שיעצוהו להפקיד פקודים אבל גם משם אינו מוכח דמצינן לפרש זכר את ושתי ונתעצב וכפירש"י ועבדיו ראוהו פניו זועפים איך שיהיה אין ספק שסתם מזכיר הוא בפה וזוכר בלב ומי יכריחנו לתנא לדבר זרות וכ"ש דלהתי"ט איך מפרש אין מזכירים זכרון מלכות וכו' דלעיל פ"ד ה' מ"ו ושם לא דבר התי"ט כלום:

ב תי"ט ד"ה אין שואלין וכו' וסתמא כר"י וכו' ק"ל דמאי צריכים תו להאי סתמא ותו למה שינה לישנא דסיפא מדרישא וי"ל דרמיז למאי דאמרינן בגמרא דר"א שפיר קאמר לר"י מתחיית המתים וכו' ור"י אמר לו וכו' כדכתב התי"ט לעיל ד"ה משיב הרוח נמצא דטעמא דר"י משום דגשמים בעינן זמן מיוחד והיינו דתנן אין שואלין אלא סמוך לגשמים דמן חג ואילך זמן גשמים הוא כדכתב הר"ב:

ע"ש משעת הנחתו וכו' דוק בגמרא דף ב' וג' ותשכח שפירש"י דהנחתו של לולב הוא ביום ז' ובדף ד' פי' שהוא יום ח' וצ"ל לאורתא דמוצאי שביעי שמניחין בו את הלולב (וכפי') התוס' דף ב' (ד"ה) משעת (נטילת) לולב:

ג כדי שיגיע אחרון וא"ת והלא א"י הוא ת' פרסה על ת' פרסה ומהלך אדם יו"ד פרסאות הוי מ' יום באורך וירושלים מן הירדן שהוא תחום א"י מהלך יום א' כדאיתא בביצה נשאר בצד א' ל"ט יום וי"ל דעם כרמים ויערים היה ת' פרסה אבל מישובים לא היה כ"כ תוס' דב"מ דף כ"ח והתי"ט בקש חשבונות רבים:

הרע"ב ד"ה בג' וכו' וביום ששים עצמו ויום תקופה מתחיל תוס':

תי"ט ד"ה בג' מקום נמוך וכו' ואעפ"י שכל העולם נמוך מא"י מ"מ אינו ענין לכל חוצה לארץ שדוקא בבל הוא נמוך וכדרז"ל שלכן נקט שנער אבל בשאר ארצות יש הרים וגבעות אבל הטעם העצמי הוא מ"ש עוד רש"י דגמרא שכל מנהגינו אחר בני בבל:

ד תי"ט ד"ה היחידים וכו' ותמה אני וכו' אין זו מן התמיהות הקודמות כי שם ת"ח הוא כולל לכל לומדי התורה וכן הוא בכ"מ כגון תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שני תלמידי חכמים שמחדדים זא"ז וטובא דכוותייהו דודאי לא איירי בכ"מ ביחידים דוקא אלא בסתם בעלי תורה א' יחיד וא' תלמיד ולכך להיותו שם כולל לכן קאמר הרא"ש ת"ח שמיוחדים במעשיהם שבפי' ייחד להם תוארם בעצם ויחוד דמשמע ליה דיחידות זו אינה דוקא בתורה וכדחלקו התם בין תלמיד לתלמיד אלא שהם אנשי חיל השונאי בצע וכיוצא מן המעשים הצריכים למי שימנה על הצבור ותמה אני על התי"ט איך לא שת לבו שבפרק אלו קשרים קורא בשם ת"ח לראוי למנותו פרנס וכ"כ הר"מ בפי' המשנה יחידים אלו ת"ח וכ"כ בחיבורו פ"ג דתענית וגם דיוקו מדאמר רב הונא רבנן ל"נ לי דאטו כל שאינן ראויים להמנות לא מקרו רבנן הרי בפ"ב דנדרים דף כ' אמר מאן מלאכי השרת רבנן ושם בפ"ו מ"א מאן חולין רבנן ופי' רש"י והר"ן משום שהתורה מתשת כחן והיינו כל השוקדים על דלתות התורה ובפ"ק דב"ב רבנן לא בעו נטירותא סוף דבר תואר רבנן מורה על ת"ח והיינו ת"ח היינו רבנן אלא שהתואר של רבנן הוא יותר שייך ללשון תלמודא דידן:

ה הרע"ב כל אלה התעניות וכו' ואפ"ה תנן משחשיכה אגב סיפא דתני [מבע"י]:

ו ונועלין את המרחצאות אע"ג דכבר תנן אסור ברחיצה תני ונועלין את המרחצאות לאשמועינן דדוקא בחמין אסור אבל בצונן מותר וגם פניו ידיו ורגליו מותר דאינו אסור אלא מה שנעשה במרחץ דהיינו כל גופו בחמין (ש"ס) והביאו הטור סי' תקע"ה ומיהו טבילת מצוה אע"ג דלא הזכירו הטור נ"ל דמותר והא דלא הזכירו הטור משום דסמך אמאי דכתב בהט"ב סי' תקנ"ד ובה' יוה"כ סי' תרי"ג דתניא כל חייבי טבילה טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ ק"ו בתעניות שעל הגשמים ג"א ומה גרסא זו נראה נכונה כדמשמע מן הגמרא דפריך והא מה אלו קתני וכלו' וליכא שיור דהו"ל כמו [אין] בין וע"ש:

הרע"ב ד"ה שהן וכו' ותעניות דיחידים וכו' ומש"ה תני שהם י"ג דמהו דתימא דכיון דקי"ל דכל הרוצה לעשות עצמו יחיד להתענות עושה א"כ הו"א דאף של היחידים מן המנין:

תי"ט ד"ה ואסורין וכו' מה עצרת אסור וכו' ודוקא ביום ולא בלילה כמ"ש בש"ע א"ח סי' תקע"ה וא"ת ואכילה ושאר דברים למה אסורים בלילה וי"ל כדאמרינן בגמרא דאיסור מלאכה ביום לבד דכתיב קראו עצרה אספו זקנים דומיא דאסיפה דזקנים שהוא ביום שבלילה כל אחד בביתו וכדפרש"י ולכן דוקא העצרה דמלאכה דסמוכה לאסיפת זקנים הוא דאסירה ביום ולא בלילה:

ד"ה מתריעין וכו' אע"ג דגם היו תוקעים תקיעה תני (רק) מתריעין משום דכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כדילפינן בר"ה מפ' והעברת ועיין לקמן ד"ה הריעו בני אהרן בהתי"ט אח"כ מצאתי שכוונתי לדעת רש"י ז"ל שכתב דף י"ד א' ד"ה בשופרות וז"ל ל' התרעה כמו תרועה וסתם תרועה פשוטה לפניה ולאחריה:

ז עד שיצא ניסן אפי' לר"י דקאמר לעיל משנה ב' דאין שואלין הגשמים אלא (עד שיעבור) הפסח מ"מ היחידים מתענים עד שיצא ניסן אבל אחר ניסן דסימן קללה הם לא יתענו א"ח סימן תקע"ח בבל קודם שיצא ניסן מתענין שאעפ"י שאין הגשמים מועילין כמו בזמן הרביעה שלכן לא גוזרים יותר מי"ג תעניות על הצבור מ"מ הנאה קצת מיהא הוי עד יציאת ניסן ולכן חוזרין ומתענין כ"כ הב"י סימן הנ"ל:

הרע"ב ד"ה כל א' וא' שואל הגשמים וכו' פי' בשומע תפלה ולא בברכת השנים גמ' וכ"כ בש"ע א"ח סימן קי"ז:

פ"ב מ"א את שקם בכאן נרמז מאי דתנינא בירושלמי שהיו חוגרין שקים לומר אנו חשובין כבהמה שהשק הוא (מנוצה של) עזים כמו שפירש"י ולכן הזקן אומר שלא נאמר את שקם כלומר אל תחשבו שעיקר התשובה תלוי בשקים אשר אתם לובשים אלא וירא את מעשיהם וגו' וכ"ת ומי יוכל לעשות מעשים שעשו אנשי נינוה שהיו מקעקעים את הבירה להחזיר מריש הגזול דהא שנינו דהוא קנוי לגזלן כדתנן בעדיות וכן התם מצינו שמנעו התינוקות מלינק ומי יעשה כזה לכן הביא פסוק הקבלה וקרעו לבבכם וגו' כלומר דלדידן נצטוו בקבלה דסגי בתשובת הלב באמת דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה דוקא לישראל ולא לעכו"ם ומינה שיש די במה שיתנו לבם לשוב שבזה יענו מן השמים ואע"פ שגם בגמרא אמרו שיוצאים לבה"ק לומר הרי אנו כמתים או שיבקשו המתים רחמים זה עושין אחר תפלה ותנא לא איירי אלא בדברים השייכים בזמן תפלה הרע"ב ד"ה ע"ג וכו' בכל צרתם וכו' האי קרא עדיף ליה משל עמו אנכי בצרה דאקדמיה בגמרא משום דאיכא למימר דאיירי בצדיק כדכתיב ברישא כי בי חשק אבל בכל צרתם משמע בכל זמן אפי' כשאינם צדיקים:

תי"ט ד"ה ובקבלה וכו' ופריך וכו' וא"ש לפי מה דפרישנא דההיא דנינוה כמספר והולך אגב אורחיה ויליף מיניה דהכי הוה דעת הקב"ה בההיא דנינוה כדי שישראל יראו ויקחו מוסר אבל בקבלה הוא אומר ולא תני נאמר וכלומר אומר רוח הקדש כך בדיוק גדול ומצוה על ישראל:

מורידין נראה שהיו מכינים מקום שפל לתיבה כמו שעושים בפולי"ן ע"ש ממעמקים קראתיך ה' ולכן לא תני בלשון העברה כמו ששנינו בברכות ומגילה:

הרע"ב ד"ה ורגיל וכו' א"נ ביתו וכו' לפי פי' ב' ביש לו בנים נרמז גם עני דאילו הוא עשיר מ"ל שיש לו בנים הכסף יענה אבל לפי פי' זה לא נמשך אליו טעם דכדי שיהיה לבו שלם בתפלה:

תי"ט ד"ה ורגיל וכו' שכל חזן הטועה וכו' יש לדקדק דטעם זה דחזן טועה סימן רע לשולחיו אינו תלוי שיהיה רגיל להתפלל שהרי ר' חנינא בן דוסא שהיה אדם גדול ורגיל מאוד היה אומר אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל