קול הרמ"ז מועד סא

ברייתא אחרינא רבי אומר אני ה' אלקיכם דהוא הוא פ' הנ"ל דר"א ור"ע ואח"כ בא ר"י בן יהודה ויליף לה מקרא דוהיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם מה ת"ל אני ה' אלקיכם זה בנה בנין אב כל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהם ע"כ והשתא ק"ל אמאי שבקו ילפותא דר' דבעלמא הלכתא כוותיה ועוד דמפיק לה מפסוק דר"ע הנ"ל ולפ"ז א"ש מאי דמקדימי' מלכיות ותו דבהא נמי א"ש מתניתין דבפ"ב דתענית מ"ג דתנן ואלו הן זכרונות שופרות ולא תני מלכיות והתי"ט הק' שם דהא הר"ב כתב כר"י בן יהודה דכללא כייל והוצרך לכללא דאין למדין מן הכללות ואילו לדידי א"ש דלא נאמרו מלכיות אלא לשל החדש הנז' ר"ה ויוה"כ אבל בפסוק דעל הצר הצורר אתכם דמיניה ילפי' לתעניות כדלעיל פ"ג מ"ד לא כתיב אלא והרעותם ונזכרתם דהיינו זכרונות ושופרות ועוד אי כר"י בן יהודה קרא אקדים שופרות לזכרונות ומלכיות ואע"ג דבמלכיות נימא טעמא דכתב התי"ט מ"מ שופרות הו"ל לאקדומיה לזכרונות דקדמי בקרא:

ד"ה למה וכו' למה הוא מזכיר וכו' ואע"ג דריב''ן ס"ל אם אמר ג' ג' מכולן יצא מ"מ לכתחילה מודה דיאמרו עשרה וכ"ש דתני בברייתא ושמא בפותח לא יפחות מז' והיינו לכל ברכה וא"כ ע"ז קאי ר"ע והגמרא דקאמר למה מזכיר יו"ד לאו דוקא אלא משום דהכי תנן במתניתין:

ו תי"ט סד"ה אין פוחתין וכו' ואע"ג דקי"ל כר"י דבניסן נברא העולם כבר תירץ ר"ת בדף כ"ז ד"ה כמאן מצלינן ואמר דגם איתא לדר"א והיינו דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן ע"כ:

ד"ה מעשרה וכו' וכדלקמן בסמוך וכו' ר"ל דבגמרא אמרינן דג' ג' דקאמר ריב"ן הם כנגד תנ"ך כדמייתי התי"ט בסמוך אבל יותר הי"ל להביא מרפ"ג דמגילה דמוכח בהדיא דנביאי חשיבי:

ע"ש קדמו לנביאים וכו' ולעד"ן משום דכתובים עדיפי הכא סדרא די' פסוקי אסמכוהו רבנן אי' הילולי ומסתמא מ"ד כנגד יו"ד דברות או יו"ד מאמרות לא פליגי אלא דמוספי טעמא אחרינא דהא טעם דהילולי עדיף טובא דאיירי בשבחות הקב"ה והוי כעין מאי דשבחינן בצלותא דמוסף ובירוש' לא שייך אלא דא בלחוד:

סד"ה אין מזכירין וכו' לא במשנה נזכר כן כ"א בגמרא כשמביא פסוקי דפורענות ול"נ דמקדימים זכרון משום דנפישי טובא דפקדונות הרי הם כזכרונות א"צ לסתומי דלא כריב"ן דסבר דכולל מלכיות עם קדושת היום ולהכי מייתי מלכות תניינא דע"כ לא לדכריה אלא בברכה ב':

ז תי"ט ד"ה השני וכו' אלא ש"ץ וכו' וכן הוא ברוב ק"ק ספרד:

ע"ש ובשעת השמד וכו' ובהכי דייקא מתניתין דהול"ל השני העובר לפני התיבה מתקיע אלא דרצה לרמוז דהיה מתקיע העובר הא':

ד"ה מתקיע וכו' דהתם וכו' דאם מובטח בעצמו שלא יתבלבל רשאי כדפסק הש"ע והכא לא תני ליה משום דהכא רמזיה ברמז לבד אבל בנשיאות כפים דתני בהדיא תני נמי ואם מובטח וכו':

ד''ה ובשעת וכו' מדקתני ובשעת ההלל מכלל דבר"ה ליכא הלל גמרא ופירוש דהול"ל הב' מתקיע והאחד מקרא את ההלל וגם מש"ה לא הקדים לשנות דין ההלל שהרי קודם מוסף הוא אלא דליתיה בר"ה ותחלה תני דין ר"ה דשייכא הכא ואח"כ דהלל:

של ר"ה אע"ג דאפילו מילה דחמירא אין מכשירים דוחין שבת איצטריך תנא לאשמועינן ה"ה בי"ט אעפ"י דקי"ל דשופר חמור דלזכרון עביד מ"מ גזרי רבנן במכשירים:

אין מעבירין בהני ב' קמאי דאיסרייהו מחמת עצמן וכן בחותכין תני אין ובתלת מציעאי דאינהו משום גזרה תני לא לפלוגי בינייהו א"נ משום דמציעאי מצי אתי לאיסורא דאורייתא תני להו בלישנא דאורייתא דהיינו לא תעשה מלאכה:

לא עולין עמ"ש רפ"ד די"ט:

תי"ט ד"ה שופר וכו' וה"ה וכו' ול"נ דאי תני ליה גבי לולב הו"א דטעמא הוי שמא יחתוך א' מד' מיניו קמ"ל גבי שופר וכ"ש בלולב א"נ מתניתין איירי מתחלת תקנת ריב"ז שהתיר התקיעה בר"ה במקום ב"ד ואי תני להני דיני בלולב הו"א דדוקא התם דידע י"ט מתי הוי גזרו אבל הכא דזמנין דמקדשי לתוך היום ולא הוה ידע מעיקרא אימא דלא גזרו ביה משום דהוו להו כאנוס קמ"ל הכא וכ"ש בלולב:

ד''ה אבל וכו' בגמרא מייתי ברייתא דתני מתעסקים ברישא ואין מעכבין בסיפא ומקשינן דיוקא אדיוקא דמתעסקים משמע דלכתחלה אמרינן להו תקעו והדר תני אין מעכבין דמשמע עיכובא הוא דלא אבל תקעו לא אמרינן ומוקי לה כאן בקטן שהגיע לחינוך וכו' אבל במתני' דמתחיל באין מעכבין לא שייך למידק משום דזו א"ז קתני, ל"מ דאין מעכבין אלא אפילו מתעסקים ולישנא דאבל נראה דקאי אעד שילמדו וכלומר דאפילו דהגיעו לחינוך בעינן שיהיו ראויים ללמוד לאפוקי חלוש דאין לו כח לתקוע א"נ דוקא עד שילמדו דאי כבר למדו לא מתעסקים דלא צריכי תו:

ד"ה מתעסקים וכו' ומשתדלין וכו' והכי איתא בגמרא ומש"ה תני סיפא והמתעסק בלישנא דיתיד דלאו בעסק דרישא איירי:

ד"ה והמתעסק וכו' ומתני' דלעיל וכו' אשתמיטתיה מאי דכתב הרי"ן וז"ל והמתעסק לא יצא מוכח בגמרא דאפילו למ"ד תוקע לשיר יצא מתעסק לא יצא וטעמא דמלתא משום דתוקע לשיר מתכוין מיד לעשות תקיעה כהלכתה משא"כ במתעסק עי"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות אינן צריכות כוונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומיא דמאי דאסיקנא בשמעתא קמייתא דזבחים דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה ע"כ והשתא לפי סברא השנית אתיא מתניתין שפיר דבמתעסק קמ"ל שכוונת מצוה אחרת מעכבת ול"מ במתעסק עצמו אלא אפילו בשומע ממנו ומתכוין לצאת ולית ליה כוונה אחרת האי נמי לא יצא א"נ י"ל דאתא לאפוקי מ"ש בירושלמי פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק לא יצא ומייתי לה מהא דלקמן משך בשניה כב' אין בידו אלא א' פי' ואף ע"ג דמאי שהאריך יותר כמתעסק עמ"ש הר"ן על משנה דמשך בשנים כשתים בפי' הירושלמי:

ט שלש לא תני ט' קולות לרמוז לעיקרן של דברים שביובל כתיב תרועה א' והיינו ג' דקתני ושל ג' ג' דהיינו ב' תרועות של ר"ה:

אלא א' פי' א' מן הב' ואי כי"מ שדחה התי"ט הול"ל אין בידו אלא ראשונה תוקע ומריע הא דמאריך תנא הו"ל לקצר ולומר תוקע ואנן ידעינן שר"ל שיתקע כדין ט' קולות וכמ"ש לעיל הב' מתקיע אלא דסד"א דמ"ש אין בידו אלא א' היינו דווקא כדבעי לה לפשוטה ראשונה דזכרונות שקריאת הפ' זכרונות מפסקת אבל היכא דתקע להו תקיעה זו לזו אימא דיעלו לו לב' קמ"ל תוקע ומריע ותוקע ג"פ:

הרע"ב ד"ה של ג' וכו' פשוטה שלאחריה וכו' אף ע"ג דמן הגמרא משמע דגם היו תוקעים מיושב למה תוקעים וחוזרים ותוקעים מ"מ הנהו דמיושב אינן אלא כדי לערבב את השטן ולא מיירי בהו מתני' אלא על דסדר זכרונות שהן עיקר:

תי"ט ד"ה שעור וכו' הקשה הר"ן וכו' הסברא נכונה אבל לישנא דכולהו בבי לא דייק ומ"מ צריך ליתן טעם למה נקט תנא דידן תקיעות דכולהו בבי ובמאי דמייתי הרא"ש והר"ן משם רב האי גאון ניחא דאיהו ז"ל כתב דמעולם נהגו ישראל לעשות את התקיעה או שברים דשתיהן בכלל תרועה הן ולפ"ז צ"ל דג' מנהגי הוו בישראל תשר"ת במקום (א') ותש"ת באחד ותר"ת באחד דאי לא הוו אלא דתש"ת ותר"ת למה נתקן תשר"ת כל עיקר והשתא דייק תנא למתני שעור תקיעות כג' תרועות פי' דתשר"ת יאריך משל תש"ת ודתש"ת משל תר"ת כמ"ש הפוסקים ולפ"ז מ"ד דכולהו בבי ר"ל דתשר"ת ותש"ת ותר"ת והשתא דאתאן להכי נימא מילתא במאי דלא אמרו רבנן קמאי והיינו ליישב דברי הגמ' למ"ש רב האי גאון דבהדיא קאמרינן בגמרא לישנא דמספקא לי אי גנוחי גנח או ילולי יליל ונראה שהוא כמ"ש הר"מ שהיה ספק ממש ובלי ספק הוא תימא איך יצוייר ספק זה מעולם שהרי רבי אבהו תלמיד ר"י הוה ואיך קבל ממנו ועוד שאילו מצינן מציאות כזה צריך שנאמר שהיה שמד כולל שנים רבות בכל העולם כולו עז שנולד ספק זה שאם נשאר אפילו מקום א' שלא היה בו שמד דיו להורות לעולם האמתות ההלכה כאותו מקום ולרב האי ניחא ומ"ד בגמרא דנסתפק רבי אבהו לא שנסתפק בעיקר הדין ובמציאות אלא דיהיב טעמא אמאי הרבה תקיעות דכיון דעוקר המנהג הקודם הו"ל להקל ולכן אמרו בגמרא דעשה כן משום דנסתפק איזו מן הג' יותר פשוטה בפסוק במלת תרועה דאי הוה בריר ליה דחדא יותר פשוטה בלשון תרועה היה מתקן אותה בכל ישראל כדי שלא יראה כחלוקה א"נ הספק הוא שנסתפק שמא לא תקובל תקנתו בכל המקומות שיאמרו שמנהג שלהם יותר פשוט בשם תרועה שבודאי מש"ה אמרו אלו תש"ת ואלו תר"ת כנ"ל ליישב דברי רב האי גאון ודע שלפי המקובלים סברתו ז"ל היא אמיתית דאל"כ לא היה מציאות אל הכוונות שכתבו בענין התקיעות שאין קבלה על מה שהוא ספק ועיין בתומת ישרים חלק תמים דעים סימן קי"ט:

ד"ה שעור וכו' אלא שאפשר וכו' וכן מוכח מל' הר"ב שכתב ג' קולות בעלמא של כ"ש דמלת בעלמא מיותר אלא דר"ל בעלמא בפה ובלי כלי:

ד"ה יבבות וכו' הוא הנקרא שבר וכו' הא לא מודינא ליה דלפי' קמא ג' כחות הוא שעור תקיעה דאם האריך כך בשבר יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה וכן פסק הש"ע תק"ז ובחילוק דהפסקה לשל כח אחד זוטר טפי ואין אדם יוכל לעמוד עליו:

ע''ש אבל הוכחה וכו' ול"נ דיש הוכחה מן הכתוב דהקיש קול ההעברה לשל התרועה לומר דשוים הם בשיעוריהם שהרי הכתוב לא בא לסתום אלא לפרש: