קול הרמ"ז מועד ס

עצמו וכעין זה אמרינן בגמרא כ"ט גבי תוקע לעצמו דמפיק רישיה ושופר בבור וקא מערבב קלא:

וכן מי שהיה לכאורה נראה דכל האי בבא ייתור נפיש דהא ברישא הו"מ למתני אם קול שופר שמע וכיון לבו יצא ואם קול הברה לא יצא אעפ"י דכיון לבו וי"ל דלא עירבינהו מתרי טעמי חדא דלעיל איירי אפילו בתוקע עצמו כנ"ל דלא שייך למיתני וכיון ותו דבעי לאשמועינן דדוקא בבה"כ לא בעינן כוונת משמיע לאותו שומע דש"ץ תוקע לאפוקי השומע מיחיד בעלמא:

זה כיון לבו נ"ל דבהא קמ"ל דמאי דתנן אם כיון לבו במכוין לצאת איירי ולא במכוין לשמוע שהוא קול שופר ולא קול חמור כדדחינן בגמרא וז"ש אעפ"י שזה שמע וזה שמע פי' שידעו שהוא קול שופר זה כיון וזה לא כיון לצאת ח ידיו של משה אין קושיא זו כפשוטה דכמה ניסים עשה מרע"ה בנטית ידו אלא ה"ק דאי ביה תליא מילתא למה היה מניח ידו להגביר את האויב וז"ש וכי תעלה ע"ד שבכאן היה ידיו מעלות או מורידות א"כ למה לא עשה כיהושע שלא השיב ידו בכידון עד גבר ישראל אלא ודאי דלא הוה בידו וטעמא איכא בדבר ונראה שבשביל כך היה ידי משה כבדים וכן אמרו במכילתא יקר חטא על ידיו של משה באותה שעה ולא היה יכול לעמוד בו ולכן כל עוד שישראל היו מסתכלים כלפי מעלה היו מתגברים ואז היה כח במשה להרים ידיו וכשהיו מתרפין היו נופלים וידיו כבדים וצריך להניחם וקרא ה"ק כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל פי' היה האות שישראל היה גובר ר"ל באותו רגע עצמו וזהו סמיכות וי"ו של וגבר ואילו כתב כאשר גבר ישראל ירים משה ידו הוה משמע שעושה כן משמחתו ולזרזם ברדיפת הנצוח אבל בכונה הקדים המסובב לסיבה להודיע תכיפות ב' הענינים הגבורהי וההרצה הא למה דומה למש"ה גבי לבן וירץ לבן אל האיש וכתיב בתריה ויהי כראות את הנזם וכשמעו את דברי רבקה ויבא אל האיש שאיחר את הקודם לרמוז אל מהירות המרוצה שלו להיותו להוט אחר הממון ואילו היה כאשר פי' התי"ט היל"ל כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ועוד דקשה למה מניחם ליאש את לבם ולהכניס את ישראל בסכנה דשמא בעוד גבר עמלק יהרוג קצת מהם או יכם ועוד דמ"ל תו הא דנחש שלפי' התי"ט הוא כפל הענין ולדידי ניחא דבההיא דעמלק קמ"ל דשלוחו של אדם כמותו ומה שהיה משתנה כוחו של משה בזכותן של ישראל ובההיא דנחש אשמעינן דשינויים של משה הכל לפי הזכות:

פ"ד מ"א אלא ביבנה הר"ב כתב דה"ה שאר מקומות שגלתה סנהדרין אבל הר"מ לא הזכירו בפירוש ואי סבר דביבנה דוקא נראה דטעמיה משום שהוא היתה הנסיעה הא' שנסעו אליה מירושלים ומפני כבודו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה נשיא האחרון שנהג נשיאותו בזמן ב"ה אבל ת"ק וא"ל ס"ל שלא יהיה רבן יוחנן בן זכאי חולק כבוד לעצמו:

הרע"ב ד"ה אבל וכו' ולא בגבולין וכו' התוס' הקשו דמ"ש מלולב שהיה ניטל בגבולין יום א' בזמן בה"מ ותירצו דאין בלולב אלא טלטול (וכלומר דליכא למגזר כ"כ שמא יעבירנו) אבל תקיעה חכמה (ואיכא למגזר דלאו כ"ע ידעי לתקוע):

ד"ה בכ"מ שיש בו ב"ד וכו' פי' ב"ד של כ"ג כ"כ הרא"ש משם רש"י והכי מוכח ממה שפירש הר"ב סד"ה אלא ביבנה אבל לא בב"ד של כ"ג משמע דת"ק סבר דדוקא בו תוקעין אבל הר"מ בפ"ב מה"ש לא כתב אלא ב"ד סמוך בא"י ושקידשו את החדש וגדולה מזה סבר הרי"ף דה"ה ב"ד מובהק ולפירש"י קשה דא"כ אמאי מחלקינן בגמרא בין ת"ק לא"ל בהא דב"ד של אקראי יותר הוה מסתבר לפלוגי בינייהו בב"ד דכ"ג דת"ק דוקא דכ"ג וא"ל סברי כל ב"ד סמוך וי"ל דדומיא דיבנה קאמר ור"ל שיהיו ראוים גם לדיני נפשות ועוד דא"כ הו"ל מחלוקת רחוקה בין ר''א לא"ל:

ב אלא בב"ד מדלא תני אלא בה בלבד הכא רמיז המעלה האחרת דלא תנייה תנא דבדיבנה דוקא ב"ד דהיינו בפניהם מכלל דבירושלים אפילו שלא בפניהם וגם דמש"ה היו תוקעין סביבות ירושלים דהיינו שלא בפני ב"ד שלהם דאל"כ מאי רבותייהו מכל שאר המקומות כיבנה וחברותיה:

תי"ט ד"ה ועוד וכו' פי' במשנה וכו' באמת קושיא זו גדולה הוא על התוספות שרצו לישב את רש"י דאיך לא ראו שהוא כתב בבניינה ודוחק לומר דלא היה זה לפניהם ונראה דמ"ש רש"י בעודה בבניינה היינו אחר גלות סנהדרין כמ"ש בפרקין דף ל"א שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים ומירושלים ליבנה וכו' ויתרון ירושלים היה קודם גלותם ליבנה שעדיין היתה בבניינה והתוס' שכתבו והא דקתני שכל עיר שהיא רואה וכו' והיינו לאחר החורבן קאי אסיפא דמתני' וביבנה לא היו תוקעין וכו' שאז תיקן ריב"ז לגרוע כח יבנה משל ירושלים ובמאי דכתיבנא יש טעם לחלוק בין ירושלים ליבנה מפני שעדיין היה בה"מ קיים והיו תוקעין בו וסברא זו יותר מרווחת משל הראב"ד שכתב שאפילו אחר חורבן היתה ירושלים יתירה על יבנה ולדידיה י"ל שכל זמן שהיה בה"מ בנוי ראוי ליתן לו כבוד זה שיתקעו דוקא בו ק"ו מלולב שהיה ניטל בגבולין בזמן בה"מ כדתנן בפ"ג דסוכה עי"ג ואפ"ה בירושלים היו מוליכים כל העם לולבוהן (מע"ש) כדתנן להר הבית וכ"ש שופר שהיה אסור במדינה ואחר החורבן ראו ליתן כבוד לירושלים שבהיות בה ב"ד יתקעו בכל תחומה וע"כ לומר דמשום כבוד נגעו בה דאי דוקא משום דב"ד מזהירין כנראה מדברי הר"מ א"כ לדידיה למה הותרו את ירושלים אפי' בבניינה על יבנה אחר החרבן אלא ודאי דהתקינו בכך משום כבודה של ירושלים ומ"ש התי"ט משום ידיעת קביעות החודש ל"נ חדא דא"כ למה אסרו היושבת בנחל ובראש ההר אעפ"י שהם קרובים ויכולין לבא ועוד דמסתמא היתה מתפשטת ידיעת הקביעות למקומות הרבה ע"י עירובי תחומין ועוד שנדחק הרבה בפירש"י לומר דמ"ש אבל לא במדינה לאו כללא הוא ועוד דיגיד עליו ריעו משנה ג' דהתם מקדש דוקא אבל בירושלים הוא כמדינה יום א' ועוד שיסודו על דאין איסור שבות במקדש ורש"י לא הזכיר זה אלא הר"ב גם ק"ל על פי' הר"מ שפי' במקדש היינו כל ירושלים א"כ אמאי מחסרינן מתניתין דועוד זאת דקאמר בגמרא מאי ועוד זאת אלימא כדקתני זאת מבעי ליה ומש"ה מחסרינן מתניתין וכדכתב הר"ב והניחא לרש"י דמקדש דוקא אבל להר"מ ועוד א"ש על דהיתה ירושלים יתירה גם בזאת וי"ל ודוחק דבבא דר"פ לא הזכירה ירושלים ועוד דלא היה יתרונה על יבנה כ"א על כל המדינה:

ג זכר למקדש בגמרא אמרינן ציון דורש אין לה מכאן דעבדינן זכר למקדש ומתני' ה"ק ז' באופן שיהי' זכר למקדש והזכר הוא במה שאינו ניטל בשבת דאילו היה דוחה שבת לא תעלה ציון על לבם אבל מדקא חזו דניטל ו' ולא ז' והתורה אמרה ושמחתם לפני ה' ז' ימים מיד יתנו על לב לזכור את ציון וגם בתקנת איסור יום הנף יש זכר למקדש שבזמן קיומו היה עומר מתיר וכדתנן פ"י דמנחות אבל לא תני ביה זכר למקדש משום דטעם האיסור היה משום במהרה יבנה בה"מ וכו' א"נ משום דכתיב עד עצם היום הזה כדאמרינן בגמ' אבל ממילא איתי' לזכר ומש"ה תנייה בהדיא כאן ובסוכה שוב מצאתי בירוש' שיש תנא בברייתא דסבר דושמחתם לפני ה' איירי בשמחת שלמים ולדידי' גם במקדש אינו מן התורה כ"א יום א' ולאפוקי האי סבר' תני בלולב זכר למקדש לאשמועי' דמן התור' ניטל כל ז':

תי"ט ד"ה במדינ' וכו' אבל לולב וכו' ובהכי אשכחנא צריכות' להאי מתני' שכבר נשנית בסוכה אלא דבמאי קאמרה דבמדינה ז' יהבה טעם למאי דלא יחלל שבת לולב כשופר משום דלולב איתי' ו' ימים ואגבי' תני סיפא והר"ן ז"ל תירץ בע"א הביאו התי"ט פ"ג דסוכ' מי"ב ונ"ל שיש רמז בפסוק למה שהלולב הי' דוח' שבת ביום א' בזמן המקדש ולא אח"כ דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ושמחתם וגו' דלא שייך למקרי ראשון אלא לגבי ב' וג' דבתריה וכעין שכתבו המפרש במרז"ל וכי יום א' הוא והלא ט"ו הוא דכתבו דהול"ל ולקחתם לכם ביום ט"ו עיין בדבריהם באופן דא' משותף לב' וה"ק קרא כשיום ט"ו יהיה נקרא ראשון והיינו שישראל יטלו במקדש ז' ימים אז תקחוהו בגבולין לאפוקי כשאין בה"מ קיים דלא מקרי אחד לגבי לולב:

ע"ש ולתירוץ הא' וכו' אינה כ"כ ראייה דשופר במקדש הוו בהדיה חצוצרות ולא שייך למתני זכר למקדש אבל לולב בד' מיניו שוה במקדש כבמדינה:

ד נשתהו אנוסים היו ע"י ישמעאלים שעכבום:

בכ"מ פי' אפי' לא יהיה רחוק ממקום הועד הרע"ב ד"ה שאפילו וכו' מ"מ לא יהיו צריכים וכו' דא"כ נמצאת מכשילן לעתיד לבא גמרא והטעם שלא ירצו לטרוח כ"כ:

תי"ט ד"ה ונתקלקלו וכו' אבל הר"מ וכו' מדלא השיגו הראב"ד נראה דדברים בגו ואפשר לומר דמשום דאמרינן בערכין ד' י"א דלרבנן אין השיר מעכב הוקש' להר"מ דא"כ למה גזרו שלא לקבל העדים כשלא נתקדש בזמנו דעדיף טובא ולמה ידחה הגדול מפני הקטן ועוד דהוקשה לו דלחשוב קלקול בקרבן כמו שהקשו התו' ומה שמתרצי' הם לא ס"ל להר"מ שהרי כתב וא"א שיקריבו מוסף אחר תמיד שב"ה ומה שתירצו ז"ל ק' דסוף סוף אותו הקרבן מה היה דתמיד של בין הערבים למה לא אמרו שירתו למ"ד שלא אמרוה כלל וכ"כ הוא ז"ל שעיקר הקלקול היה בקרבן וזה שכשהגיע זמן תמיד שב"ה עשו עולה סתם לשם עולה ולא החליטוה לשם עולת בין הערבים משום דא"א למוסף אחריה וגם הלוים לא אמרו שירה עליה כל עיקר מהאי טעמא (דאין אומרים שירה אלא על קרבנות חובה של צבור כדאמרינן פ"ב דערכין והר"מ פ"ו דה' תמידין) ונמצא קלקול של הקרבן לא יגלה ולא יתפרסם אלא מפני שלא אמרו שירה ומש"ה חשיב תנא מאי דאוושא ומאי דאתפרסם אבל לעולם שעיקר התקנה היתה מחמת קלקול קרבן כנלע"ד ליישב סברת הר"מ ה אבות הזכיר ג' ראשונות וג' אחרונות להורות שלא נתקן בהם שום תוספת הר"ן:

תי"ט ד"ה וכולל וכו' אע"ג דבקרא וכו' גם הר"מ כ"כ אבל תמהתי שהרי בגמרא מייתי תחילה לזכרונות ולשופרות מברייתא דבין ר"א ובין ר"ע ילפי להו מפסוק שבתון זכרון תרועה דפרשת אמור והדר בעי מנין שאומרים מלכיות ומייתי