קול הרמ"ז מועד ה

הרע"ב ד"ה במה יוצאה וכו' מצווה וכו' דכתיב למען ינוח שורך ולא מל"ת מלאכה די' הדברות דההוא מקמי במי שהחשיך במחמר אחר בהמתו דכתיב אתה ובהמתך תוס' והגהות הרא"ש ומחמר צ"ל שטעונ' הבהמה אפי' כל דהו כדכתב הר"ב ר"פ מי שהחשיך אבל בלתי טעונה מותר להנהגה כל עוד דהוו במאי דנטירה ולא יותר משום משוי אבל מהר"מ פ"ב נראה דנפקא ליה מלמען ינוח:

ד''ה יוצאים בשיר כרוך וכו' פי' דבכרוך נמי איכא נטירותא שאם תרצה הבהמה לברוח יתפסנה בכריכת השיר אבל אי לא הוי אלא לנוי אסור לכ"ע תוס' נ"ב ד"ה או יוצאים כרוכים אבל הר"ן יישב מ"ש רש"י דכרוכים לנוי וחילוק בין נוי הרגיל אף בחול דשרי לדלא רגיל דאסור:

ד"ה ונמשכין בשיר ואם רצה מושך וכו' (דוק) היטב שייחס ההיתר לאדם דאי משום נטירות דבהמה מק"ו הוא מכרוכים וכ"כ הר"מ וז"ל ונמשכים בשיר כי הוא מותר למושכן ע"כ והוצרך לאשמועינן האי היתרא משום דאסור למשוך אם אינו מגביה החבל דביני ביני טפח כדתניא דברייתא וקמ"ל דלא גזרינן שמא לא יגביה:

תי"ט ד"ה וטובלן במקומן נראה וכו' לא ידענא מאי קאמר חדא דומזין עליהן למאי אצטריך ותו דבהדיא מוקמינן לה בגמרא דדוקא בעומדים בריוח כגון שריתכן ופרש"י הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחב הנקב סביב סביב א"נ כדתני במתני' במחוללין ופירש"י מתחלה נעשו חללים רחבים שיש חלל בדביקתן שנתן בתוך טבעת כמות שהיה רחבה:

ב הרע"ב ד"ה בזמן כו' ובהכי דייקא מתני' דלא תני במרדעת קשורה לו אלא תני בזמן דכיון שצריך שתקשר מע"ש נמצא שיש זמן קדם לה להיות קשורה קודם שעת יציאת החמור משא"כ אי לישתרו בקשורה בשבת דיכול לקשרה ברגע היציאה ותני שהיא לאפוקי אוכף שאסור כדתניא בברייתא:

תי"ט ד"ה בזמן וכו' הכי יהיב טעמא וכו' אבל בתוס' כתבו ג' טעמים לדבר א' לרש"י דבקשורה מע"ש הוי מלבוש ואי לא הוי כמשוי וב' דאינה קשורה מע"ש מחזי כמתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק והוא תי' דנראה דאשתמיט מכולהו ההיא דירוש' ונ"ל דשפיר ידעו ליה אבל הוקשה להם דלפי טעמא דירוש' צריך לאוקומי ברייתא התם כיחידאה ע"ש בהרא"ש ועוד דרב נחמן מייתי סיוע לשמואל דאמר בקשורה מע"ש מדיוקא דמתני' ואי סבירא לתלמודן ההוא טעמא לא הוה צריך להכי אלא נרא' דלא חיישינן להאי חששא דהוי כגזרה לגזרה:

ג הרע"ב ד"ה מטוטלת וכו' קשורה בזנבו וכו' כ"כ הר"מ אבל רש"י במשנה ובגמרא והר"ן במשנה פי' כר מלא מוכין שנותנים תחת זנבו (וי"מ מרדעת):

ד''ה אבל וכו' והוא וכו' דהיינו דיוקא דמכניס ודיוקא דלתוך שר"ל שיהיו מכונסים לתוכה. ד"ה ובלבד וכו' לאו וכו' ומשום הכי לא תני וכן שאר כל הבהמות בסוף הכל:

תי"ט ד"ה לא וכו' ואי משום וכו' והא דלא תני לא ימשוך גמלים קשורים זה בזה משום סיפא אבל מכניס חבלים דהוה משמע דאקשורי' קאי מש"ה הקדים לא יקשור דהשתא אבל מכניס מיירי באינן קשורים:

ד פרתו עיין פ"ב דביצה מ"ח:

הרע"ב ד''ה ולא וכו' שמכה ברציעה וכו' הרי"ף פי' בו פי' ב' כשנבקעה פרסת רגלו קושרים אותה ברציעה כדי שתחלים ובהכי דייק' ברגלו דלפי' הא' הול"ל ברגליו כדתני בסמוך בתרנגולים שברגליהם:

תי"ט ד"ה בזמן וכו' מע"ש וכו' מכאן דייקינן ליה בגמ' דאי בעי לאסור אינה קשורה כלל פשיטא דאסור דלמא נפלה ואתי לאתויי אלא ודאי דאוסר אינה קשורה מע"ש ומדסיפא בדאינה קשורה מע"ש מכלל דרישא בקשורה מע"ש:

ד"ה ולא בזוג וכו וכתבו וכו' ולמאי דכתיבנא לעיל פרקי' דנוי רגיל שרי ה"נ ל"ש:

פ"ו מ"א במה אשה משום דדרך בהמה לצאת יותר בהשכמה לכן קדמו דיני יציאתה לשל האשה ועוד משום דאיסורי יציאת הבהמה הם בר"ה ושל האשה דמתני' אפילו בחצר משום גזרה דכתב הר"ב לקמן (הג"ה ול"נ דנקט סדרא דקרא אחר שנתפרש דיני בהמה ח"וע נתפרש דיני אשה ובזה א"ש דהקדים דיני אשה קודם לאיש:

לא תצא אשה כאן התחיל בדינו האסור לצאת ובבמה בהמה התחיל בדיני ההיתר שמעתי טעם נכון שרמוז התנא דרך ארץ שכל כבודה בת מלך פנימה ודרך בהמה לצאת):

לא בחוטי צמר תו' הכריחו בדף נ"ז ד"ה השתא כו' דחוטי צמר דהוי רך ע"ג קשה לא חייצי כשל פשתן דהוו קשה ע"ג קשה וטעמא דאלו הג' שבראשה הוי משום דלא תטבול בהם עד שתרפם וכדכתב הר"ב וא"כ מתני' היא זו ואצ"ל זו ושמא י"ל דתנא אורחי' דקרא נקט דכתיב צמר ופשתים א"נ י"ל דמשום עד שתרפם נקטיה הכי דל"מ ברך ע"ג דלא חייצי כולי האי דמועיל רפיון אלא אפי' בקשה ע"ג דחייץ טפי מועיל וא"נ כיון דתרווייהו חייצי לא שייך בהו לא זו אף זו ולא זו ואצ"ל זו. הרע"ב ד"ה במה אשה וכו' ומ"ט וכו' הק' בגמרא לתרוצי דטבילה מאן דכר שמה אבל לעיל רפ"ה דתנן וטובלין במקומן ודלא הק' בגמרא מידי כבר תירצו הרז"ה ור"ת דדווקא הכא דאיירי בדיני כלים ותני דין טבילת אשה הוא דקשה אבל לעיל דאיירי בדיני כלים ומייתי אגב דע"ג כלים טבילת הכלים עצמם ל"ק מידי דאורחיה דתנא בהכי דתני כל דיני דבר א' אע"ג דלא שייכי בההוא מתני' כלהו כדלקמן מ"ד בבירית ומ"ח בקב הקיטע ולעד"נ למאי דכתיבנא לעיל בשם הר"ן ליישב פי' רש"י דמתיר בכרוכי' לנוי משום דרגילי בחול מש"ה סיים תנא במזון וטובלין וכלו' דתדיר הם על הבהמה שאפי' במקרה טומאה אין צריך להסירם מעליה לטהרם אלא מותר להזות ולהטבילם במקומם ועי"ל במאי דכתב הר"ן פ"ב דביצה גבי מתני' דחל להיות בשבת וז"ל כלי הנטמא מעי"ט אין מטבילין אותו בי"ט אבל נטמא בי"ט שרי לאטבולי דלא יש למגזור ביה שמא ישהה כו' וה"ה בשבת וא"כ כבר יש מציאות לטבילת כלים בשבת ושייכא שפיר למכילתיה ואגב טבילה תני הזייה:

ד"ה לר"ה וכו' ור"מ וכו' הויא לה גזרה חדא רש"י:

תי"ט ד"ה ולא בקטלא וכו' דאל"כ כו' ולעד"נ דאי משום הא לא איריא חדא דתנ' מסרך סריך בלישנ' דרפ"ט דמקואות דלא תני אלא הני תלת חוטי צמר ודפשתן ורצועות ועוד דשם קטלא כולל גם תכשיטים אחרים כהא דפי"א דכלים קטלא שחוליות שלה של מתכת וכן עיר של מתכת וכן עיר של זהב וכן קטליות נזמי' וטבעות וכאן שנאם באותו הסדר ממש:

ד"ה ולא בנזמים וכו' דטריחא לה וכו' ואע"ג דאמר לקמן הבנות יוצאות בחוטים שבאזניהם ואמרי' בגמ' דשל צבעוני' אסירי דלמא משלפא הואיל ותכשיט נינהו התם יותר קל ליטלם מנזמי האף תו':

ב לא יצא הא דהפסיק בדיני איש בין דיני האשה דלקמן מ"ג אין לומר דמשום דכמה דינים דהאי מתניתין שייכי לאיש והאשה כגון סנדל יחיד וקמיע דמ"מ ליתנינהו בתר לא תצא אשה אלא משום סיפא דלא חייב חטאת תניי' דבעי למיתני כחדא כל הנהו דלית בהו חיוב חטאת:

מן המומחה משמע דאיתמחי גברא והכי דייקי' בגמרא ולפי המסקנ' דה"ה איתמחי קמיעא י"ל כמ"ש התוס' דכל שכן הוא דהמחאת קמיעא עדיפא מדגבר' א"נ י"ל דרצה לרמז למ"ש בירושלמי דנאמן הרופא לומר שהוא מומחה ומש"ה תלייה ברופא דכל זמן שהוא מומחה אפי' בדיבורו מפיו אנו חיים:

תי"ט ד"ה ולא בתפילין וכו' דשקיל ליה מרישיה וכו' וה"ה בשל יד אף על גב דמותר לפנות בהם חיישינן דלמא מיפסקו ואתי לאתויי תוס':

ע"ש שהוציאו דרך מלבוש וכו' ותפס כלישנא בתרא וא"ת מ"ש מטלית שאינה מצויצת דחייב חטאת וי"ל דהתם איכא איסור בלבישתו ולא מיקרי דרך מלבוש אבל בתפילין אין איסור אלא דפטור מלהניחם:

ד תכשיט שנא' חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך שם:

בירית נרא' שגם לאנשי' חזיא בירית להחזיק בתי שוקיהם ומש"ה תניי' קודם יוצאה אשה ובהכי ניחא דהזכיר אח"כ שם אשה רשום דבירית כוללת לזכרים ולנקבות אבל חוטי שער דוקא לאשה ואגב בירית סמך לה כבלים:

הרע"ב ד"ה בירית וכו' מסקינן בגמרא דבירית בשתים פי' בשתי שוקיה והא דתני לה בל' יחיד משום דכל א' עומדות בפני עצמה משא"כ בכבלים שבחי' השלשלת שבין בירית לבירית מתחברות ונעשות ב' א"נ י"ל דתני לה בל' יחיד היינו להתיר לצאת אפילו בא' ברגל א' דלא חיישי' דשלפ' ומחזיא משום דגנאי הוא לה שאין לה אלא א' עיין בתו' דף ס"ג ב' ד"ה בירית:

תי"ט ד"ה וחכמים כו' היינו ת"ק וכו' אפשר דאיכא בינייהו כשהסייף חגור דלת"ק לא מחייב ועליה קאי ר"א לומר דמותר משום דחגור הוא תכשיט כדמייתי ראיה מפסוק חגור חרבך וחכמים סברי דאפ"ה אינו תכשיט וחייב:

ה בין משל חברתה. חברתה דוקא דהיינו דזקנה לזקנה ודילדה לילדה ולא איפכא הכי תניא בגמרא ומש"ה לא תנן משל אחרת:

שבאזנה נ"ל דלא תני במוך באזנה אלא שבאזנה לומר שדוקא כשרגילה בכך מותר אבל להתחיל בו בשבת לא ואמרי' בגמרא והוא שקשור לה באזנה והיינו נמי דיוק של שבאזנה כלו' שלא יפול ממנה וה"ה בסנדלה ודוקא בסנדל בעינן קשור אבל במנעל הסתום לא בעי' קשור ש"ע ש"ג סט"ו ואין ספק שה"ה לאדם אלא תניי' הכי משום מוך שהתקינה לנדתה אבל בכל הדברים האחרי' א' האיש וא' האשה והכי אמרי' בגמרא גבי רבי יוחנן דהוה נפיק במוך וכו':

ובגרגיר מלח רש"י גלגל מלח ופי' שהוא גרגיר:

פ''ה כגון קנמון וזנגביל גמר':

הרע"ב ד"ה לנדתה כו' ולא יטנף וכו' הר"ן פי' בשם הר"י דטעמא הוי משום (שמגין על הדם) שלא יפול על בשרה ומתייבש ומבערה דאי לאצולי