קול הרמ"ז מועד נז

חיישינן לטומאה אע"ג דתינוק לאו בר דעת הוא לידע אם נטמא אם לאו ודע שבפ"ו דשבת דף ס"ו א' מייתי רבא האי מתני' לדמויי לה קב הקיטע דס"ל דאף טמא מדרס והתם פירש"י דהכי מייתי דכמו דעגלה טמאה מדרס משום דלפעמים יושב התינוק עליה ה"נ הקב זמנין דמסתמיך עליה הקיטע ולפי' התוס' אינו כ"כ מרווח דתחלת עיקר אותה עגלה היא להעמיד התינוק על רגליו וכשהולך וגדל גוררה ולומד דרך ההלוך ותמיד נשען עליה ומה שהביא התי"ט להר"מ אדרבא אי לאו בסתם עגלה אירי הול"ל אופן עשייתה ולאומרו לישנא דנשען כבר אמרתי דשייכא טפי גבי מדרס והיינו סמיך והיינו נשען:

פ"ג מ"ח אבל לא במדה כתבו התוס' במציעא פ"ה אבל לא במדה פי' שלא יזכיר לו שם מדה עיין בא"ח סימן שכ"ג:

פ"ד מ"ד לשתי נרות בגמרא ל"ג לה וכ"נ ממ"ש שם מ"ש בסכין דלא משום דמתקן מנא באור נמי מתקן מנא ומשני חותכה באור בפי ב' נרות וכדפי' הר"ב משמע דמעיקרא ס"ד שהיה חותך הפתילה לבדה לב' חלקים ולכן הקשה מ"ש דאין לומר דמעיקרא סבר דלב' נרות ר"ל כדי שישמשו לב' נרות דמאי צריך למימריה:

פ"ה מ"ב לא עולין גזירה דאין עולין מצויה טפי מדלא רוכבין דכיון דעולה ואוחז בענפים עביד דתליש ובבהמה משכח מקל בביתיה ולא מוכרח לזמורה והא דאין רוכבין יותר צריך לזמורה לרכיבה גופה אבל שטין אפילו היודע דלא ליתו למעבד חבית ש"ש משא"כ הרוכב דאע"ג דאית ליה מקל השתא דלמא לרכס באורחא ולפ"ז מתניתין זא"ז וכמו כן במטפחים צריך יותר לכלי שיר ממספקי' משום דדרך שיר הוא הטפוח ונראה דדעתיה לשורר א"נ איפכא דטפוח שהוא דרך שיר סד"א דלא ליתסר משום דבהאי קלא לא מסתייה ולא לתקן כלי שיר וכן ספוק לגבי רקוד וא"ש כולהו בדרך זא"ז:

תי"ט ד"ה לא דנין וכו' אלא בכתיבה וכו' ותוס' כתבו בפרק הזורק ע"ז ולא תנן אין מגרשין משום דש"מ דתקיף ליה עלמא מותר לגרש בשבת:

ד''ה אין וכו' עמ"ש בפ"ק דמגילה שלפי מ"ש התוס' במכילתין דהכא דף ל"ז ד"ה ורמינהי משילין מתניתין דהכא מיירי לענין שבות ולפ"ז מ"ש התי"ט כל ענין עונשין לא שייך הכא אלא דוקא במגילה דהתם דוקא איירי לענין מילי דאורייתא כדכתבו התוס' ולכן לא כתבו כלום אמתניתין דהכא והתי"ט כדי נסבה חוץ למקומו:

ג תי"ט ד"ה המוסר וכו' בגמרא אוקימנא מתניתין בב' רועים דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה ומש"ה כרגלי הבעלים כדאמר הר"ב ובודאי דבבן גדול איירי כדכתב הרא"ש ורבותא קמל"ן דאע"ג דאחד מן הרועים הוא בנו ומסתמא לו ימסרנה מ"מ כיון דאיכא רועה אחר שיכול למוסרה לו מש"ה כרגלי הבעלים:

ד הרע"ב ד"ה שאין וכו' דמיירי בעיסה וכו' לא דת"ק מיירי דוקא בעבה שהרי אפילו במים אוסר וכ"ש במלח דקה דיהבא טעמא אלא כוונת הר"ב לומר שאינו חולק במלח מפני שיש מין מלח דמודה בה דהיינו גסה אבל בדקה חולק משום ראיה במים ולהכי יהיב טעמא מפני שאין בהם ממש דמינה מוכח דה"ה במלח דקה שאין ניכרת:

ה תי"ט ד''ה כרגלי וכו' וקשי' מ"ש וכו' לע"ד אין זו קושיא שהרי דבר זה כגזרה שאין הצבור יכולין לעמוד בה דאיך ידעו כל בני עיר א' שא' עירב לצד זה:

ו פירותיו כמוהו בגמרא מוקמינן בייחדו לו קרן זוית באותה העיר ואז הוו הפירות כרגלי המפקיד וזהו דיוק פירותיו כמוהו פי' צריך שיהיו פירותיו באופן כאילו היה שם וקנה שביתה שם במקום המצאו ומש"ה לא תני ואם עירב הוא מותר. מסכת ראש השנה פ"א מ''א תי"ט ד"ה כתב הר"מ וכו' ומזל"ן שלפי שר"ה משונה משאר י"ט במה שהוא יומא אריכתא רצה ר' הקדוש שלא לכוללו עם שאר הי"ט:

ארבעה הא דתני מניינא לאשמועינן דארבע הן אליבא דכ"ע כדאמרינן בגמרא והזכירו התי"ט לקמן בד"ה ר"א ור"ש ומש"ה הוסיף מלות הן מאי דלאו הכי בד' אבות נזקים משום דהתם ליכא דפליג בהו אבל הכא דפליגי תני הן וכלומר למר כדאית ליה ד' הן בכל אופן שיהיו הן ד' אבל התוס' כתבו דאורחא דתנא הכי בכמה מקומות לבד מר"פ דבב"ק ויהבי טעמא למילתא ומ"מ היכא דאיכא למידק דייקינן:

למלכים הא דלא הקדים למתני רגלים ונ"מ לקיים מל"ת י"ל משום דהוקשה מלכות ישראל ליציאת מצרים כדאמרינן בגמרא ועוד דאיתא בש"ס דכשאמר השם החדש הזה מיד הודיעם שעתיד לעמוד להם מלכות של חזקיה ועוד דמנין מלכים דבר הווה ואיחור הנדרים לא שכיח כולי האי ועוד דגבי רגלים לא הוויא שנה תמימה כ"א ז' חדשים מפסח ועד סוכות וגבי מלאכים היא שנה שנימה ועוד דאין זמן האיחור מתחיל מא' בניסן אלא מט"ו בו ודמלכים הוא ממש באחד בניסן:

לשנים איידי דהתחיל ברישא במלכי ישראל הקדים נמי במלכי א''ה:

לנטיעה לא תני לערלה משום דר"ה לנטיעה ר"ל דעד תשרי נחשבת שנה א' ומ"ד יום שקדמו מסתמא לא יש בנטיעה שום דבר מן הדברים האסורים בערלה וכ"ש דשנה ראשונה האילן נקרא נטיעה כשמה כדתנן ספ"א דשביעית והכי הילכתא ועיין שם:

הרע"ב ד"ה למלכים וכו' משום שלום וכו' האי טעמא דוקא למלכי א"ה תוס' לאפוקי מפירש"י:

ע''ש וכתב לו וכו' פי' למלוה (ומיירי) שנודע שהיתה ההלואה אחר י"ג חדש דאלת"ה אימא דבניסן ראשון נכתב דהו"ל שנייה ממש אבל מ"מ נראה שלא ביאר הר"ב כל הצורך שלא פי' לנו אלא בענין פרטי במקום שהיל"ל צורך קביעות יום אחד לכל המלכים אך האמת שיפה כיון לפרש מאי נ"מ שרש"י ז"ל פי' שאם לא יקבאו יום קבוע אולי ישכחו יום עמידת המלך ולא ידעו קדימות ואיחורי השטרות והתוספת הקשו עליו מאד וכתבו נפקותא אחרת ע"ש והר"ב בחר לו בנפקותא זו והיא של הרז"ה אלא שהרז"ה כתבה בניסן שאחר אדר ושכתב שנה ראשונה והיא היא מה שממעט התי"ט דליכא למיחש למידי והרז"ה לא דק בהכי:

ד''ה ולרגלים ה"ק וכו' ואפ"ה י"ל דדייק תנא משום דאחרון שבא"י צריך ט"ו יום לבא לירוש' כדתנן בפ"ק דתעניות מ"ג וא"כ צריך שיתחיל ליסע מר"ח ניסן:

ד"ה לשנים וכו' וקרי ליה שנים סתם משום שמנין מלכי האומות היה לשנים מלכות של זה עמדה נ"ב ושל זה ק"פ א"נ לפי ששנות האנשים מנויין מתשרי כדפי' רש"י בפרשת כי תשא לכך תני לשנים כלומר למנין שמונים שני בני אדם ומש"ה קבעוהו לשנים דמלכי א"ה וזה שכתב הר"מ בפירוש לשנים רוצה בו למנין היצירה והתועלת וכו' וטעמא יהיב:

ד"ה לשמיטין וכו' אסור לחרוש וכו' היינו דוקא אחר החורבן אבל בזמן המקדש אסור ל' יום קודם הלכה למשה מסיני כמ"ש הר"מ בפ"ג מה' שמטה אך לא ידעתי מי הכריחו לר"ב לפירוש זה ואדרבא בגמרא מוכח דאין זה פירוש המשנה דפרכינן יובל ביו"ד הוא ומוקי לה כר"י בן ברוקה דמר"ה עבדים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ואי ס"ד כפי' הר"ב מאי פריך ולמה לא פי' כאוקומתא דגמרא וכן פי' הר"מ:

תי"ט ד"ה למעשר וכו' ואין אנו צריכים וכו' לא ידעתי טעם תלונותיו על התוס' דאטו לא ידעי קרא דחג האסיף דלצטריכו למ"ש רש"י שכל ימות החמה וכו' אלא דהוקשה להם דפסיק וקאמר דדוקא בר"ה זמן מעשר וע"ז הקשו שהרי זמן רב קודם יש חיוב מעשר ותירצו שאין דרך ללקטם עד שיגמרו ואז מניחים אותם להתייבש גם מ"ש על הדבור שאחר זה א"נ דאיירי דוקא במעשר ירק כמ"ש בהדיא וז"ל מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי כדתנן פ"ק ולירקות דהיינו למעשר וכו' ולזה כתבו דהרי מג"ש למדין לעשר מעשר ירק שנה זו על של זו דהירקות נקצרים ונאכלים או נמכרים מיד ולא שייך בהו טעמא דתבואה המונחת להחייבש עד ר"ה ור"ל דאי מטעמא דרש"י אין הירק בכלל אלא ודאי צ"ל דאתי מג"ש דאע"ג דירק מדרבנן כל הירקות כעין דאורייתא תקון. ד"ה ולירקות וכו' משום דתרי וכו' והתוס' (בדף י"ב) כתבו דה"ה דהו"ל למידק נמי בשמיטין והיובלות דלתני בלשון יחיד אלא במה שיכול למצוא טעם מפרש ועמ"ש רפ"ו דברכות:

ב בפסח בגמרא מקשי הי תבואה וכו' ומסיק ב' דיני מתדנא א' קודם זריעתה והוא מפסח דאשתקד וא' סמוך לקצירה והוא בפסח דשנה זו שלא תלקה בברד וכיוצא:

בעצרת עיין ריש שביעית:

כבני מרון היינו דבר בעתו כדתנן בפ"ג דשקלים מ"א דזמן מעשר בהמה היה לו ליקבע בר"ה אלמלא שהוא י"ט ולכך הקדימוהו בכ"ט באלול ובחג נדונין תני בלשון רבים משום דמים צריכים לשדות ולאדם לכל צרכיהם א"נ משום דבגשמים יש פרטיות השגחה כדכתב חלקה א' אמטר וגו' וגם כדאמרינן פ"ק דתעניות על פ' ה' עושה חזיזים:

תי"ט ד"ה בפסח וכו' מפני שהפסח וכו' ופירש"י זמן שהתבואה נדונת בו ור"ל שלא תארענה תקלה דשדפון וכוצא דתרי דיני מתדנא כנ"ל והתוס' הקשו בענין זה מהנהו ב' רוחות שהיו מספרות זו עם זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה א' ברד מלקה אותו ומשמע דבר"ה נגזר על התבואה ותירצו דשמא בשמים מזכירים בר"ה דין הנגזר בפסח וכו' וק"ל דאם מזכירים אותו כבר נגזר דאל"כ מנא הוו ידעי הרוחות וי"ל דמקומן של נפשות ישראל