קול הרמ"ז מועד נו

דפסיל בסכך כשר לדפנות ומינה דאף מחובר דפסול בסכך כשר לדפנות ונ"ל דכיון דבעי' תשבו כעין תדורו סד"א דלא ליכשר דופן פרוץ שהרוח מנשב קמ"ל ובהכי ניחא אמאי דסמיך ליה שלוחי מצוה פטורים דהיינו אפילו בלילה ולמדנו התנא מלתא בטעמא דכיון דדפנות שרו הכי וכן מסתמא נעשים מדברים שאינם מגינים יפה מן הרוח מש"ה פטורין וכדבעינן למימר לקמן משום דקשה ליישב שם ומפני כך פטורים החולים:

ד"ה שלוחי וכו' משום דכשנחים וכו' ומש"ה הדר למתנייה הכא אע"ג דכבר אשמעי' בברכות גבי חתן דפטור מק"ש אלא דהכא קמ"ל דפטור בשעת החנייה אעפ"י דאינו בטל מן המצוה אלא דבהנאת שינתו במנוחה זריז טפי ונ"ל דאף הר"ן מודה בזה דדוקא היכא דלא נמשך שום ביטול ואיסור למצוה כי היכי דהוה ס"ד בחתן ושושביניו דליכלו בסוכה וליחדו בסוכה אבל אם השינה בבית תניחנו יותר להזדרז למחר יותר גם הר"ן מודה דפטור וראיה ממאי דאמרינן בגמרא דרב נחמן אגנינהו לרבנן בסוכה וכו' וא"ל אנן שלוחי מצוה אנן ופטורים מן הסוכה והא התם דלא הוו טרחי מידי שהכל היה מוכן ואפ"ה אמרו דפטורים הם ולפ"ז לא נ"ל לומר דמרדכי והר"ן חלוקים הם כמ"ש התי"ט וגם הב"י בה' סוכה נוכל למימר דסבר דשוים הם וע"ש:

פ"ג מ"ב ואם מיעטן סד"א כיון דגדלין בפיסול תו לא הוי להו תקנתא קמ"ל תוס' ריש מכילתין ובהכי תירצו נמי אמאי תני תקנתא גבי הדס אינה דהיא דאורייתא:

ה ואם נטל כשר יצא הול"ל ותירץ הרי"א דבין למ"ד דטעמא דמכשירין ובין למ"ד שמפסידה קמ"ל דאם נטלה כשר לפעם אחרת שהרי כבר הוכשר או הופסד ולא (נודע) ליה למי שאכל שום וריחו נודף וכו' ודלמא פעם ראשונה לא הוכשר ולא הופסד ואפי' הופסד חוזר ונפסד יותר והא דלא תני יצא איידי דתנן ברישא פסול תני סיפא כשר:

י מי שהיה עבד ל"מ עבד דלא שייך כלום בהלל דכתיב הללו עבדי ה' אלא אפילו אשה דאיתא בכלל בית ישראל ואפילו קטן דכתיב הקטנים עם הגדולים:

יד שהוציאו ברשות אע"ג דכבר שנה לנו ר' דין זה בפי"ט דשבת מ"ד ופ"ו דפסחים מ"ה מ"מ האי איצטריכא דאי תני תינוקות הו"א שאני (התם) דקיים מצות מילה אעפ"י שאינה בזמנה וכההיא דפסחים עשה מצות שהקרבן כשר כמו שכתב שם הר"ב אבל בכאן דבשעת ההוצאה לא עשה שום מצוה אימא דלא ליפטר קמ"ל ואי תני האי הו"א דסוף סוף עשאה המצוה כתיקונה ואי תני דפסחים משום דטועה הוא דמעלה משוגג כדאמר החם:

פ"ד מ"ב הרע"ב ד"ה ושאר וכו' העמידו חכמים וכו' ואע"ג דאין שבות במקדש וכמ"ש הר"ב גבי שופר רפ"ד דר"ה י"ל דדוקא במה שיש בו שייכות למקדש הוא דאמרינן דאין שבות וכעין השופר שבמקדש היו תוקעים בחצוצרות משא"כ בגבולין אבל לולב דבמקדש הוא כשל גבולין א"נ י"ל כדכתבו התו' רפ"ד דר"ה דלולב איתיה בכל ו' יומי משא"כ בשופר וחיישינן דלמא תשתכח תורת שופר עד דמש"ה התירו לאחר החרבן בכ"מ שיש בו ב"ד אע"ג דאנן ב' יומי עבדינן וכ"ש בזמן המקדש דלא מצינו אלול מעובר ולא הוו עבדי אלא יום א' ואיכא למיחש טפי לשמא תשתכח תורת שופר:

תי"ט ד"ה ושאר וכו' וי"ל דהני וכו' בעל כה"ג בא"ח סי' תקפ"ח כתב וז"ל דבריו תמוהין במאד מאד דכבר אמרו בפ' לולב וערבה דבלולב גזרו משום דלא ידעינן בקביעא דירחא וטעם זה ג"כ יספיק לתת הפרש בין לולב למילה וכו' ע"ע ותמה אני עליו שלא שם אל לבו דאהא דאמרינן בגמרא דלא ידעינן בקביעא דירחא יש ב' פי' הראשון פירש"י דאיירי בזמן הראייה ואנן בבבל וחוצה לארץ לא ידעינן אם עברו אלול אם לאו והפי' הב' הוא תוס' דמיירי אפילו בזמן הזה ואע"ג דאנן השתא בקיאינן בקביעא דירחא כדאמרינן בכמה דוכתי עבוד רבנן כאילו לא בקיאי משום גזרה דזמנין דגזרו גזירה (פי' הנכרים) ואתי לאתקלקולי וכו' והשתא לפי' התוס' יש מקום לתמיהת כה"ג דטעמא דגמרא הוא גם לזמננו אבל לפירש"י אין הטעם אלא לזמן הראייה והר"ן ז"ל כתב בהדיא כרש"י וא"כ לא יש טעם לזמן (הזה) וצריכים לטעמא דהר"ן:

ה תי"ט ד"ה ליה וכו' דהלכתא כרבא וכו' האי לאו תברא דאולי כף נחת ס"ל כרש"ל דכסיה מלתא חדא כדלקמן:

ע"ש ואם בעל נפש אתה וכו' נפשו בטוב תלין ושארי ליה מאריה שטעה טעות גדול שכוונתו על שם יה המיוחד לספי' ולא ידע כי העצמות הפנימי שבתורה שם הויה וכ"ש שלפי דרכו שנראה שהלך בדרכי הפרדס כנ"ל הלא שם אהיה יותר עליון ועל כרחו שרש אהיה הוא היה כי אין בכאן דרך לדרוש דמיונים כדרשת ר"מ בשם הויה הנ"ל:

ט כדי שיהיו שניהם מכאן מוכח בפי' שניסוך המים והיין היו נעשים בזמן א' וכ"כ הר"מ בפ"ק מהלכות ח"מ יהכ"מ אישתמיטתיה משנה זו וכתב דהרמב"ם למד כן מהתוספתא ואינו מוכרח משם ותמיה לי איך לא שת לבו למתניתין:

תי"ט ד"ה שני וכו' ש"מ דצלוחית וכו' בלא דיוקא נמי הכי הוא דמשנה שלימה הוא פ"ג דמעילה המים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין נתנו בצלוחית מועלין בהן וטעמא משום דצלוחית מקודשת:

ע"ש די"ל דספלים וכו' לפ"ז כל הנסכים גם של כל השנה היו נעשים על אלו הספלים ואתי כהראב"ד ודלא כהרמב"ם פ"ב מה' מעה"ק שסובר שלא היו ספלים אלא לניסוך המים בלבד אבל סברת הרמב"ם דחוקה כמ"ש הכ"מ שם:

פ"ה מ"ו מי שהקריב פרים הקשה מוהרש"א נר"ו דע"כ ליום ב' היה חוזר משמר יהויריב ותירץ דמש"ה תנן מי שהקריב פרים היום כלומר דוקא ב' משמורת דהיום לא יחזרו למחר הא משמר א' חוזר ומקריב פר א' למחר אבל לישנא דהקריב לא דייקא דהול"ל מי שהקריבו אלא ר"ל מי שעוסק היום בפרים לא יתעסק בהם למחר וקושיא מעיקרא ליכא דבתר רובא אזלינן דהיינו רובא דמשמרות דיום א' שהם י"ב שלא היו מקריבים למחר וגם רובא דיומי דמיום אחד ואילך מיתוקם שפיר:

מסכת ביצה פ"א מ"א בש"א לא שייך הכא מידי אלא מייתי כאן ג' מילי דקולי ב"ש וחומרי ב"ה תוס' ר"פ דכוונתם דעיקר כוונת התנא למתני הני תלת אהדדי ובהא א"ש מאי דאקדים תנא להו רפ"ד דעדיות ובתרייהו תני הני דפ"ו דפאה אע"ג דאינון קדמי בספר זרעים אלא דתחלה תני הני תלת משום דאף הכא תני להו אהדדי לקבץ שלשתם:

הרע"ב ד''ה ביצה וכו' וסתם ששי וכו' נראה שכיון ליישב מה שהקשה לתוס' למ"ד דאף בי"ט היה יורד המן א"כ איך נשמע מפסוק והכינו דאין י"ט מכין לשבת ותירצו דאם חל י"ט מע"ש לא היה יורד מן ולכן לא נאמר והיה ביום ששי אלא הששי ומשמע הששי המיוחד שהוא ראוי להכנס ולא בששי שהוא י"ט ע"כ ולכן כתב הר"ב וסתם ששי חול כלומר לאפוקי י"ט שחל להיות בע"ש ור"ל דדבר הכתוב בתדיר ולעד"נ דלא צריכים לומר שלא היה יורד בי"ט שחל להיות בע"ש כמ"ש התוס' אלא היה יורד והיו אוכלין אותו כמות שהוא בלי אפייה ובישול וכעין שהיו עושין תמיד החסידים והחכמים וכמ"ש בזהר פרשת בשלח דף ס"ב ב' בפסוק שטו העם ע"ע ולכן כתיב ביום הששי המיוחד כנז"ל אז והכינו ולא ביו"ט שחל בששי ואל תשיבני מהבאה מחוץ לתחום דמתוך שהותרה לצורך אותו היום הותרה שלא לצורך והכי עדיף טפי דאי כתוס' נמצא שבהיות י"ט בע"ש היה צריך לירד להם עי"ט לג' ימים וזה לא נזכר בשום מקום:

תי"ט ד"ה ביצה וכו' בש"ס וכו' איברא דהכי אמרינן מעיקרא אבל בתר הכי דאמרינן דכל יו"ט אסור משום גזרה וכדכתב הר"ב לקמן מתני' עסיקא בכל י"ט:

ע"ש והא דנקט י"ט וכו' אין הרגשו למאי דמוקמי לה בי"ט דודאי מדתנייה הכא ודאי דבי"ט איירי אלא אב"ש וב"ה קבעי דמאי לא איפליגו בשבת אבל מאי דתריץ דהו"א די"ט אחר שבת לא ליתסר דבחול וכו' לא ידענא איך תיסק הכי אדעתיה ונ"ל דבי"ט שכיחא טפי ההנאה מאכילת הביצה יותר מנולדה בשבת דאינו יכול אלא לגומעה חיה וזה אינו שוה לכל נפש ועי"ל דנקט ליה בי"ט לאפוקי מדרב נחמן דמוקי מתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה ופרכינן דא"כ נפלוג בתרנגולת ובביצתה ובהכי אדחיא אוקמתא דר"נ והשתא אי נקט לה בשבת לא הוי מצי למפרך הכי דתרנגולת צריכה שחיטה ובישול דאסירי בשבת וע"כ נקטי' בי"ט:

ז גדי מקולס נ"ל דהוה ס"ל כרבי יוסי הגלילי דאמר נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו ולכן לא היה חושש לנראה כאוכל קדשים בחוץ ורבנן סברי דאפ"ה אסור דהא אפילו בשר שחוט כבר אסור לומר בשר זה לפסח פסחים נ"ב:

ח הרע"ב ד"ה אף וכו' דגזרינן קרצוף וכו' ומש"ה חזר ושנה אין מקרדין להראות שמפני גזרת קרוד נאסר הקרצוף:

פ"ב מ"י תי"ט ד"ה עגלה וכו' וכדבריה' מוכח וכו' אין כאן אפי' ידים מוכיחו שהרי שם סמיכה מיוחדת לטומאת מדרס שכולל ה' דברים שהזב מטמא במדרסו עומד יושב שוכב נתלה ונשען ומה שהוסיף ועוד גם לתו' ליקשי שהרי עין כל רואה שהקטן נסמך עליה אלא דבגמרא מפרש והולך מילי מילי דמתני' וניטלת בשבת דאיכא תורת כלי עליה וגם זה פשיטא דמהיכא תיתי לאסרה דמ"ש מכסא של קטן ובהכי אזלא לה קושיא לתוס' דודאי אורחיה דתנאי למתני מילי טובא אף על גב דאית בהו קצתן פשוטות וראיה ממשנה שקודם זו טמאה משום קבול דפשיט הוא וטובא דכוותיה ואב"א דה"ק אף ע"ג דעגלת קטן טמאה אשות מדרס וכשהיא טמאה ודאי לאי בת טלטול היא מ"מ ניטלת מן הסתם בשבת ולא