קול הרמ"ז מועד נג

אימוריהן אע"ג דכל הפשט וניתוח מותר בזרים וכ"ש בהקרבת האברים דהוי מקבלה ואילך ויותר נכון לומר דאפילו לא יהיה פייס רביעי ביה"כ אגב דתלת קמאי תנייא תנא דע"כ לומר כן במשנה ו' וז' דלא שייכי לכיפור כלל ואגב שארא תנייה הדא וכ"ש דמעיקרא ל"ק על הרמב"ן דדלמא פייסי דהאי פירקא אליבא דרבי ישמעאל נשנו:

ג אע"ג דהרבה משניות מאלו מקומן בתמיד דתמן שייטיהו תני להו הכא שמהן נלמוד כמה גדול טרחו של כ"ג ביוה"כ שהכל היה נעשה ע"י וזה לסברת רש"י וי"א דתוספות והר"ב כנזכר בר"פ אבל לסברות האחרות שייכי נמי הכא:

מי שוחט נראה שהשוחט הוא המפשיט והמנתח דכיון דשלשתם כשרים בזר כדתנן בשלהי פירקינן דיים בא' דלא שייך טעמא ברוב עם הדרת מלך במה שמותר אפילו לזרים:

מזבח הפנימי אע"ג דאין השוחט שוחט עד שנפתח שער הגדול כדתנן בתמיד ומדשני מזבח הפנימי והמנורה היו פותחים אותו מ"מ השחיטה והזריקה היו קודמות לב' הדישונים ולכך קדמו במשנה אבל העלאת האיברים היו אח"כ וצריך זמן טובא להפשט וניתוח:

הראש הא דלא חשיב פדר בהדי ראש משום דא"א להקטיר הראש בלא פדר וזהו דרך כבוד בכלל הראש הוא תוספות ולעד"ן דלא חשיב אלא האיברים של עיקר הניתוח ושהיו עיקריים ולא חשיב הטפלין להם כגון כבד וראיה וזולתם:

העוקץ אע"ג דאין זה דרך הניתוח כדתנן בפ"ד דתמיד מ"ב וג' מ"מ כך היה סדר ההקרבה כמו ששנוי שם בסוף הפרק:

שלשה עשר קמ"ל במניינא דמתחלינן מן הזורק שהרי שחיטה כשרה בזר וקמ"ל דא"א בלא י"ג כהנים זה אחר זה ומש"ה אפשר דהקדים השוחט לזורק אע"ג דזורק קדים כדפי' הר"ב כי היכי דליהוו כל הכהנים תכופים זה לזה:

הרע"ב ד"ה מי שוחט וכו' כתב הריטב"א בחידושיו והביאו הכ"מ בפ"ד מה' תמיד שהזורק הדם הוא המקטיר האברים וגם כתב שדישון מזבח הפנימי היה קודם שחיטה ועל תרווייהו יש להשיב שנראה יותר נכון שהמעלה איברים לכבש הוא היה מקטירם ואילו היה הזורק מקטיר לא הוה שתיק בגמרא מזה כשאמרו שהזורק היה מקבל ועוד יש ראיה לדברי מהא דתנן שילהי תמיד הושיט לו הא' הראש והרגל וכו' הושיט הב' לא' וכו' שבפי' נראה שכשרצה הכה"ג להקטיר לא היה אז משמש מעלה האברים מן הכבש למזבח שהרי תנן הושיט הא' והב' וכו' הרי שהיו האברים ביד המוליכים כדברי הריטב"א למה יתבטל המעלה מן הכבש הרי לדבריו שהזורק הוא המקטיר הרי הוא במקום כ"ג כשרוצה להקטיר אלא ודאי שהמעלה מן הכבש למזבח הוא המקטיר ומש"ה היה מתבטל כשירצה הכ"ג להקטיר גם מ"ש שהדישון קודם לשחיטה ל"נ שהרי שנינו שם בתמיד לא היה השוחט שוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח והוא שער ההיכל משמע שכששמעו קול השער היה שוחט מיד והדישון היה אחר כך:

ע"ש והסמוך לו בשחיטה וכו' כ"כ הר"מ בפי' אבל בחי' פ"ד מה' תמידין סדרם כסדרם במתני' ולא ידעתי מאין בא טעם השינוי:

תי"ט ד"ה והגרה וכו' ולא דק וכו' היטב הדק כי בין בכאן ובין בפ"ג דתמיד לא נחית לפרש אלא מה הם האברים השנוים ופי' שגרה הוא מקום כל הצאור שבו מחוברים ריאה וכבד ולב וכלומר שכיון שבגרה מקום חיבורם לא חש התנא לפרטם אבל בדרך ההקרבה למזבח כבר פי' בפ"ד דתמיד מ"ג וז"ל והכבד היה עם דופן הימני:

ד"ה ותביתין וכו' לכך קרוי חביתין וכו' ועיקר הטעם מפני שבבקר היה מביא עשרון שלם וחוצהו כדתנן ספ"ד דמנחות וקרי ליה חביתין ולא מחביתין לחלק בין דכ"ג לשאר מנחות מחבת:

ד החדשים מסתברא שבב' פייסות הקודמות לא היו מפיסין החדשים מפני שהיו מצפים שמא יזכו לקטורת אבל אחר הפייס הג' שכבר זכה מי שזכה בקטורת אז היו מפיסין גם הם לפייס הרביעי ומש"ה תנן בו חדשים עם ישנים באו והפיסו לאפוקי ב' פייסי קמאי ובהכי ניחא דתני בפייס דקטורת באו והפיסו שהיו צריכין הזמנה חדשה:

תי"ט ד"ה מי מעלה וכו' א' לבד היה מעלה ולא הרבה במעלין לכבש וכן מוכח בהדיא מברייתא שהובא דף כ"ו ב' פייס פעמים בי"ג וכו' ע"ע:

ע"ש משום דהתם וכו' ק' דהא גמ' הזכירה פ' דנהלך ברגש לטעם ד' פייסות ובכלל זה הפייס הד' וא"כ לא מתרץ התי"ט מידי וי"ל שהוצרכו לפסוק זה לר"א דאף איהו סבר דפייסין הוו משום פ' דנהלך ברגש אבל סבר דדיו בג' פייסין דזה לאו אורח ארעא לעוזבם בחצי הכבש ולילך להם ולכך אמרי רבנן דרוב עם עדיף:

ה לא פחות פי' אף שכוחו גדול כבן מרתא דמסכת סוכה נ"ב שהיה נוטל ב' ירכות של שור הגדול בב' ידיו וכו' עד ולא הניחוהו אחיו הכהנים וכו' ופירש"י אלא כמנין המפורש בסדר יומא והיינו לא פחות ולא יותר שלא יזכה א' לחבירו בשום אבר ע"ד שמותר בב' גזירין כדכתב התי"ט בסמוך משם הריטב"א:

הרי כאן עשרה כלומר דמש"ה הפסיק בו בין דשחר לערב משום סדר המנין ט' יו"ד וי"א ועוד יש טעם אחר בגליון דבסמוך:

שני בזיכי של שבת שעברה שנקטרים באותה שבת:

הרע"ב ד"ה עצמו וכו' ששה לאברים וכו' לא חשיב המעלה איברים למזבח וכראב"י רש"י ודוקא חשיב מה שיש חילוק בו בין תמיד לאיל ופר דהיינו באבנים:

תי"ט ד"ה ושנים וכו' בשם הרטב"א וכו' אבל התוספות דף כ"ו העלו דמן הבקר היו מפיסין נמי לב' גזירי עצים דבין הערבים אלא דלא חשיב תנא אלא י"ג דתמיד של שחר ובודאי דכן יסברו בב' בזיכין לשבת ומצלוחית של מים שבחג ומתחילה ס"ד לומר דמדשנים המזבח והמנורה הם יזכו בב' גזירין משום דלא צריכי דישונים בערב ודחו סברא זו באמרם דאין לנו לבדות דבר זה מדעתנו וכ"ש שידחו סברת הריטב"א דודאי דיו לזוכה בגיזרין דשחר שהיה זוכה בג' עבודות וכן בשבת עבודה חדשה וכן דחג לא מסתבר שיהיה בלא פייס ומלישנא דמתניתין נראה כן דתנן הוא עצמו בט' ובחג ביד אחד צלוחית ש"מ הרי כאן עשרה דמדחזר וכלל אותם משמע דשוים הם שכולם בפייס וכ"ש דכיון דעיקר טעם משום דברוב עם הדרת מלך אין זה אלא במיועדין לעבדו מתחלה וכן מוכח בירושלמי דאמרו שם למה גזרו על ב' גזירין של בין הערבים ולא גזרו על של שחרית וכו משמע דתקינו להו פייס דהיינו גזרו:

ז תי"ט ד"ה אם וכו' ק"ל וכו' נראה דביד אותו היחיד לברור לו הכהן שירצה וכיון שכן ליכא למיחש לסכנה והא דתנן אם רצה פי' אם ירצה הוא לטרוח בכל הרשות בידו:

פ"ג מ"א מתתיה ב"ש אומר הרואה אומר האיר וכו' וכיון דמסתמא כשהאיר מזרח כולו היה מגיע האור לחברון אלא דשואלין לו כך להזכיר זכות אבות לכך לא תני תנא א"ל עד שבחברון ובגמרא מפרשינן ליה בד"א שאותו שעל הגג הוא המשיב לעומדין למטה ששאלוהו האיר פני כל המזרח ואמר עד שבחברון ושלמטה אומר הן כלומר כך אני שואל ולא ידעתי למה השמיטו הר"ב כיון דהגמרא אומרת דמשתמע לב' אנפי ואולי ששניהם אמת שפעם היה כך ופעם היה כך שהכל עולה לטעם א' וא"ת להך לישנא בתרא למה לא נפרש דאותן שלמטה שואלין הכל אם האיר עד חברון ושעל הגג משיב הן וי"ל דבשלמא זמן הארת פני מזרח היה יכול לשערו בדעתו אותו ששואל אבל עד שבחברון שהוא זמן קצר אין בידו לשערו ועוד דת"ק אמר שב' הם האומרים הא' הממונה והב' המשיב וב' האמירות נמשכות לדברי מתתיה בן שמואל ועוד מוסיף אמירה ג' והיינו הוא אומר הן והתוס' במנחות דף ק' פי' כמו שהקשינו וז''ל וכשהוא שואל אם הגיע זמן אומר לאותו שעולה על הגג אמור אם האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר לו הן ושמא שאמרו כללות טעם הענין ולא דקדקו במלות:

עד שבחברון לא תני עד חברון אלא עד שבחברון לרמוז לאבות השוכבים בחברון:

תי"ט סד"ה מתתיה וכו' בלאו הכי מן הגמרא מוכח דהלכה כוותיה מדשקלינן וטרינן לפרושי מילתיה ועוד מדתני למה הוצרכו לכך נראה שלא היה די בברקאי אלא עד שידעו בלי ספק שהוא יום וזה כשיתפשט האור ע"פ הארץ שזה סימן לאור היום:

ב שבפעם א' ולא ביה"כ כדפי' הר"ב ובזה ניצול מקושית התוס' שהקשו על מ"ש רש"י שהממונה הוא הסגן שהקשו מדלא חשיב ליה בירושלמי בהדי אינך דסגן משמש שהרי התם קא חשיב אותם הדברים שהיה הסגן משמש לכ"ג וזה היה בכל יום:

שהאיר אמרינן בגמרא שיום (המעונן) היה שאז מאור הלבנה מפציע לכאן ולכאן כדרך החמה בכל יום דאלת"ה היה נבדל של החמה משל הלבנה:

היה במקדש הקשה הריטב"א דמאי איריא המיסך ת"ל דאין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול ותירץ דהכא איירי שכבר טבל ונכנס שם ובזה א"ש דקתני זה הכלל היה במקדש כלומר תמיד אפילו לעומד כבר במקדש והיינו כל המיסך פי' אפילו טבל כבר.:

תי"ט ד"ה לעזרה וכו' גם הר"ב בכאן רמזו דמדקאמר דלעבודה לאו דוקא משמע דלעזרת ישראל קאמר דאי לשל כהנים אין ישראל נכנסין אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה ולתנופה כדתנן פ"ק דכלים:

סד"ה חוץ וכו' ומהאי טעמא נמי י"ל דלא היה מקדש ידיו ורגליו קודם