קול הרמ"ז מועד נב

ליחוש כולי האי אי לאו דעינו צרה בצרתו והא דלא תנן הכא מה שמזין עליו כדתנן פ"ג דפרה נראה דהכא תני כל מילי פסוקי וההיא מתני' שנויה במחלוקת ובפלוגתא לא מיירי:

ב כל לאתויי גם יום ג' וז' שמזין אותו ואתיא מתני' אפי' לר"ע דסבר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו ומוקי בגמרא אליביה דעביד עובדא כולי יומא ולפניא מדו עליה וטביל ועביד הערב שמש:

ושאר כל הימים אע"ג דכבר שנויה היא בהדיא בסוף תמיד נראה דנשנית כאן משום סיפא דנוטל חלק בראש דלא תנייה ומינה דז' ימים אם רצה להקריב גם נדרים ונדבות מקריב את הכל והכי איתא בירוש' בכל יום הדין כ"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן ובא ומקריב תמיד של בין הערבים ובא ולן בלשכת פלהדרין א"נ י''ל דתני ושאר כל הימים למיהב טעמא לצריכותו להרגיל ואמר כל הימים משום דשאר כל הימים אפי' י"ט לא היה מחוייב לעבוד:

אם רצה להקריב הא דנקט דוקא להקריב ולא שאר העבודות הנזכר במתני' משום דדוקא בהקרבת האיברים היה שינוי כשנקרבין ע"י כ"ג דהיינו מאי דתנן בסוף תמיד וסמך עליהם וזרקם דמשום כבודו של כ"ג נתקנה סמיכה זו על האיברים וכדאמר ס"פ שתי הלחם וכפירש"י משום יקרא דכ"ג שיהא נראה כמו שהקריב את כולם אבל סתם שאר הסמיכות הם על ב"ח וכ"כ הרמב"ם פ"ה מה' כלי המקדש:

חלק בראש פי' בלא פייס:

תי"ט ד"ה ומקריב וכו' ומקריב איברי וכו' הרמב"ם כתב ומקטיר ונ"ל ששינה מל' המשנה משום דקאי אכל איברים ומתני' דתנן ומקריב היינו דווקא בב' איברין הראשונים שהוא היה מוליכן בעצמו אבל אחר היותו על המזבח היו מושיטין לו השאר והוא סומך עליהם וזרקם משא"כ בשאר הימים שהיו מושיטין לו אפי' האיברים הראשונים כדתנן בשלהי דתמיד ואי לאו דמסתפינא אמינא דאין טעם כל עסק זה להרגילו לבד כמו שפרש"י והרמב"ם אלא טעמא הוי כי הא דאמרי' בגמרא י"ט גבי ב' לשכות שהיו לו לכ"ג אחת בצפון וא' בדרום להטריחו בכך דאי צדוקי הוא לפרוש א"נ שלא תזוח דעתו שלא יתגאה בכתר כהונה אבל לו היו אומרים שדעתם להרגילו ונראה סמך לדבר מדתני סוף משנה ג' כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה משמע דברישא טעם אחר יש בה:

ג אישי כ"ג כתב הראב"ע בפסוק שמענו אדוני שאינו דרך ארץ ליקרא אדון לא' בשם כולם כי אם לשומו אדון לעצמו אבל מ"מ לא היה קוראו אדוני כי לאו אורח ארעא לקרוא לאדם בשם זה בבית אדון העולם ששם איש הוא פחות משם אדון שכן כתיב גדעון בן יואש איש ישראל וא' מן האויבים ולא קראו אדון לפחיתות:

בפיך דייקא כי חיים הם למוצאיהם בפה כדאמר שמואל לרב יהודא:

ד הרע"ב ד"ה לא היו מניחין וכו' ובהכי דייק תנא דלא סיים כדפתח ואמר לשון מניעה לאשמועינן דשאר הימים לא היו מונעים ממנו כל מין מאכל אפי' המביאים לידי חימום אבל בעי"כ ל"מ שהיו מונעין ממנו מאכלים המחממים אלא מהטוב לא הניחוהו לאכול הרבה:

ה מסרוהו כאן תנא מסרוהו מפני שהיה נמסר לחביריו ואינו גנאי לו וגם מפני שהיו מלמדים אותו החפינה ואינו חרפה לו אם לא היה יודעה אבל לעיל תני מסרו לו שלא היה רגיל בהם וגם שלא היו מראין עצמם כמלמדין אלא כבאין לקרות עמו ומפני שעיקר השבועה היה על הקטורת לכן היו מעלין אותו ללשכת בית אבטינס ושם משביעין אותו:

אנו שלוחי ב"ד כלומר אין לך ליטול בלבך כלום עלינו שאנו מצווים ומוכרחים להשביעך:

ד"ה והן פורשין וכו' דאמר מר וכו' הכי איתא בגמרא אבל ק"ל למה יפחדו לה מעון כיון שעשו כן לש"ש ושאני טובא ממשה דמדעתיה אמר כך ועוד דאינהו הו"ל להקדים ולבכות וי"ל דלא היו בוכים מפחד עונש אלא על פרצת הדור בצדוקים שהיא הכריחה אותם לעשות דבר שאינו הגון לעשות וכן אמר בירוש' פורשים ובוכין שצרכו לכך ולא היו בוכין בתחלה דשמא צדוקי הוא ולא יקבל השבועה א"נ שמא יקבלנה כאותו שנתזו תולעים מחוטמו שהוזכר בגמ' אבל כשראוהו בוכה אז איגלאי למפרע דכשר הוה ואז ראוי להם לבכות שהוצרכו לכך לעשות דבר שאינו הגון שהעושהו לוקה בגופו:

הרע"ב ד"ה פ"כ בחורים וכו' והוא מל' המקרה על ימין פרחה יקומו ונכפל למ"ד [הפעל]:

תי"ט ד"ה באצבע וכו' עד אצבע צרדה וכו' וכן בזהר ברעיא מהימנא פרשת פנחס רכ"ח ב' קורא צרדה לאצבע שבו כורכין רצועה לתפילין:

ע"ש לפי שהוא צרה לאחרת וכו' ואי אלים חילי הו"א שהכאה זו היא הנקרא בלשון ספרדי קאשטאנייטא בלעז והוא ממש חיבור האמה לגודל ומכים בכח (ומשמיע) קול יותר הרבה מהכאת האמה על הכף ולפי שזה תלוי באמון יד ובכח המכה אמרינן בגמרא דרב הונא מחוי הכאה דפרתי כהונה ואזל קליה בכוליה בי רב וכן נוהגין העולם לעשות בזמן ההזדרזות ומכין לפניו יותר מדויק ועוד דחסר במשנה המקום שמכין בו שהוא הכף ולפי פי' במלת צרדה רמזו לב' האצבעות ומפני שאין דרך לחבר אצבעות אחרות לענין הכאה לכן די במ"ש צרתא דדא שהוא הידוע אח"כ ראיתי שהרמב"ם סובר ג"כ שכך כתב בפי' מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ועושין בו תנועות עריבות ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול:

ח הרע"ב ד"ה תורמין וכו' בין רב וכו' רש"י הוסיף ובלבד שלא יפחות מקומץ ומשום דמסתמא המחתה היתה מכילה יותר מקומץ לא חש הר"ב לכותבו וגם לא הזכירו הרמב"ם בה' תמידין:

ד"ה ביה"כ וכו' משום חולשה דכ"ג וכו' בתוס' יש ב' סברות וי"א שגם תרומת הדשן היא דווקא בו ור"י סובר דכשרה בא' אלא שהיו מקדימין לתרום ולסלק האיברים שלא נתעכלו כדי שימצא כ"ג הכל מזומן ולישנא דתורמין דקתני הכי משמע וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דעיה"כ וגם הרמב"ן דמייתי התי"ט לקמן סבר הכי אבל רש"י והר"ב נראה דסברי כקמאי ובאמת צריך טעם לסברא אחרת שהרי קי"ל תרומת הדשן תחלת עבודות היום היא:

ד''ה ברגלים דנפישי וכו' הני רגלים אי בליל י"ט הראשון דפסח מיירי תינח שרבים חלבי הפסחים בי"ד אבל עצרת וחג צ"ל דהיינו שלמי שמחה א"נ בליל יום ב' מיירי דמרובין עולות ראייה ושלמי חגיגה וצריכים להקדים הדישון מחמת רוב הדשן ולהכין ליום הב' דמרובים נדרים ונדבות דקי"ל דאינן קריבין בי"ט:

פ"ב מ"א את המזבח תורם בגמרא אמרינן דאחר תקנת הפייס לתה"ד התקינו נמי שהזוכה בה יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים ואפשר שלזה רומזת מתני' במ"ד תורם ב"פ דהו"ל לקצר ולומר כל הרוצה תורם את המזבח אלא דחזר ואמר תורם דלומר דוקא תה"ד וזה קודם תקנה לאפוקי אח"כ דזוכה עוד בב' עבודות:

הרע"ב אבל מעתה כולם וכו' ר"ל כל אותם שהיו רצים ורוצים לתרום:

תי"ט ד"ה בראשונה וכו' לא אתו וכו' ואע"ג דאף הקטר איברים ופדרים עבודת לילה וקנו להו פייסא מעיקרא שאני מיגנא ממיקם גמ' ופירש"י דנוח לאדם לנדד שינה מעיניו כל הלילה להקטר איברים מלקום בהשכמה לדישון:

ד"ה הצביעו וכו' כתב הרד"ק בשורש צבע ששם אצבע הוא מאותו השורש והא' נוספת ומביא ראייה ממתני' דקתני הצביעו בלא א':

ע"ש אבל הרמב"ם וכו' והכי מוכח בירושלמי ששנו שם הממונה היה מגביה מצנפת נראה שלא היתה כ"א הגבהה:

ע"ש וכמ"ש כ"מ וכו' מן הירוש' לא משמע כן שאמרו שם וז"ל הממונה מגביה מצנפתו של א' והם יודעים שממנו היה הפייס וחש לומר שמא לאוהבו או לקרובו עכ"ל ואי איתא דא' היודע המנין אינו יודע ממי נטל המצנפת והנוטל לא ידע המנין איך היה שום חשד שירצה להיטיב לאוהבו כיון שאין בידו טובו וגם מזה משמע שבממונה תליא הזכרת המנין:

ד''ה ואין וכו' והיו דוחקין וכו' לא ידעתי מי דחקו לדחקם שהרי אפשר בשולט בשתי ידיו שהוציא אצבעות שמאלו הסמוכה לימין חבירו שאצלו או איפכא ומ"ש מדאבות שעומדים צפופים ולא הבנתי איך נגע ופגע בענין שלנו כי שם מפני רוב העם היו נדחקים וכדפי' שם הר"ב:

ב תי"ט ד"ה ארבעה וכו' אבל הרמב"ן וכו' יישר חילו שיגע ומצא צד זכות אבל בעלי התוס' הודו ואמרו שמנהגם היה שלא להקפיד לכתוב כהלכתם ע"ע דקאמר במכילתין דף ח' ד"ה דכ"ע:

ע"ש מתברכים וכו' ואת"ל שהם של שחרית ושל בין הערבים שהרי אם בגמ' אמרו שהזוכה בשחר זוכה גם לערב מוקמינן ליה אקרבן אבל הקטורת אמרו דמפיסים ב"פ ל"ק דבירוש' אמרו בהדיא דגם דמחתה מתברך וגרסינן מתברכים בכל פעם:

ע"ש ופייס רביעי וכו' תמיהה לי חדא דאם הם של אמש ודאי לנו בראש המזבח דאל"כ נפסלו בלינה וא"כ אין שייכות לפייס זה בהם ועוד שהרי אתמר בשבת כבר נעשה פייס זה ואותן שזכו בו להם ראוי לעלותן ביום הכפורים ולקושיא הא' צ"ל דסבר כריב"א דף מ"ה דאין לינה מועלת על הכבש או סובב:

ע"ש כר"י דאמר וכו' הא ל"ק דבפלוגתא ל"מ:

ע"ש לשיושיטו האיברים וכו' עליו להביא ראיה שיהיה יוה"כ שוה לשאר הימים בזה שהרי לקמן פ"ו מ"ז תנן בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין קרען והוציא