קול הרמ"ז מועד נ

וחזרת או ירקות וגופו של פסח ולכן נסדר זה אחר זה והוא סדר סתם אכילתם תחלה הלחם ואחריו הירקות ואחריהם הבשר והם דברים מצוים וגם מן התורה ואח"כ שואל על הטיבולים שהם מדרבנן:

אביו מלמדו וכאמור בהגדה את פתח לו:

תי"ט ד"ה וכאן וכו' כתב הר"ן וז"ל שעכשיו באים לעקור השלחן נותן לב הבן לשאול מה נשתנה ע"כ וק"ל דמה ענין כל אלו השאלות לראיית עקירת השלחן שמתוך כך נותן לב לשאול ונ"ל שחז"ל תיקנו השינויים ההם להעיר דעת הקטנים שישאלו מה זאת וכאביי ורבא דהוי קיימי קמי רבה וכשראו עקירת השלחן אמרו אכתי לא אכלינן דקא מגבהיתו פתורא ואמר רבה פטרתן מלומר מה נשתנה ולכך כיון שבשעת עקירת השלחן שואלים הקטנים התקינו רז"ל שגם הגדולים ששואלין מה נשתנה וכו' ישאלו באותה שעה וזה שפירש"י יהיה הבן שואל פי' אז הוא חייב לשאול וזהו ג"כ מ"ש הר"ב ודין הוא ולא שיהיה נמשך מה נשתנה מעקירת השלחן ולשון הר"ב באומרו ודין הוא ירצה מכוון הדבר לתקן בכאן מה נשתנה שעכשיו מתחילין סדר הגדה בכוס ב':

ד''ה שבכל וכו' אין אנו וכו' אין אנו מטבילים בכל הלילות תמיד אלא כשנרצה לעשותו והא דלא פריך ברישא דשאר ירקות י"ל משום דמסתמא אוכלין כמה מיני ירקות מבושלות בין בשמן או עם הבשר:

ה מרור וכו' אם מרור הוא מורה על שום המרירות היל"ל להקדימו אל המצה ולקרא נמי קשה ונ"ל כמ"ש בזהר בפרשת בשלח דף מ"ה ע"א וז"ל ב"נ כד איהו שביק פולחנא כדין ידע חבירו דגרמוי חבירו דרוחיה ע"כ ולכן אחר הגאולה שנרמזה במצה מיד הרגישו בעבודה שהוא המרור:

לראות וכו' בגמרא א"ר צריך שיאמר ואותנו הוציא משם ופרשב"ם הטעם משום שצריך להראות את עצמו וכו' ואע"ג דאומר בעבור זה עשה ה' לי דמשמע דמדבר על עצמו מ"מ לא סגי ליה דלא לימא ואותנו הוציא משם משום דדלמא פסוק זה לא בא אלא להוציא את הרשע מן הכלל לי ולא לו כדתניא בהגדה:

הרע"ב ד"ה כל וכו' שלא פי' וכו' ולזה לא קתני כל מי שלא אמר פסח מצה ומרור לא יצא י"ח אלא ג' דברים כלומר עניינים:

(הג"ה נ"ל דכוונת הרמ"ז נמי לדיוק על שלא אמר כל מי רק כל שלא דפי' כאילו אמר אעפ"י שאמרן רק כל זמן שלא פי' טעמן):

תי"ט ד"ה לא יצא וכו' ודכוותה וכו' מכאן שאין ראיית הר"ן דלקמן דומה לנדון שכאן כתיב בהדיא ואמרתם זבח פסח וגו' ומנ"ל שזו אסמכתא היא ועוד דלכמה רבוותא ראיה זו לע"ד אינה דהא התם מוקמינן דפליגי ב"ש וב"ה בתרתי חדא בגדולה ואהא קתני ב"ש לא יצא וחדא באינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו דב"ש אמרי פסולה ולפי אותם הפוסקים שהזכיר הר"ן שם אין ב' החלוקות מחדא טעמא:

ד"ה מצה וכו' להתמהמה וכו' פי' כל אותו היום שלא יוכלו להתמהמה עד ליל י"ו שהיו מחמיצין וע"כ לפרש כך לפי' הר"ן שהרי בודאי סמוך לעלות השחר לשו הבצק ולא מקודם שא"כ הי"ל שהות להחמיץ וא"ת לא יכלו להתמהמה אפי' שיעור להחמיץ ומש"ה לא החמיץ ושאלמלא כך היו מחמיצין דהא דתנן חמוצה כל היום ירצה לומר איסור אכילת חמץ אבל לא דבל ימצא א"כ תמה על עצמך למה לא הניחוהו להחמיץ אחר צאתם ולמה אפו אותו מצות אך ק"ל דאין דיוק הפסוק כדברי הר"ן שהרי אם היו צריכים לאכול כל אותו היום למה יחמיצוהו ואם לא היו צריכין למה לשוהו והכתיב וגם צדה לא עשו ואם ר"ל נפקותא דדינא אצלו התמהמהו עד הלילה מקמ"ל הא כתיב כבר לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים ללמד שלא נאסרו בחמץ אלא אותו היום בלבד וכדאמר בגמרא ול"נ שכוונת הכתוב ליתן טעם איך אפשר שלא נתחמץ עד בואם לסוכות דאמר שגורשו במהרה בחפזון דמצרים ולא יכלו להתמהמה בחפזון דשכינה שקלטם בענני כבוד והפריחם עד סוכות והשתא א"ש שלזכר אותו הנס שה' הפריחם עד שלא הספיק בצקם להחמיץ נצטוו לאכול מצה וזהו ג"כ דיוק דברי ההגדה וכגירסת הרא"ש במתני' וגאלם מיד שבמהירות מופלא יצאו מתחום מצרים:

ע"ש דאי לראות חמץ וכו' דאם אותו שהיו מחמיצין אם יתמהמהו היינו להשהותו מאי איריא דלמחר הלא גם אפילו בליל ראשון מותר להם להשהותו עד מתי שירצו ואם לאוכלו מיד דומיא דמלאכה הלא אסור אפילו ביום ט"ו ה"ה בלילו לאכול וכל עיקר קושית התי"ט הוא משום דהשוה חמץ למלאכה דמשמע דט"ו משונה מן י"ו בשניהם:

ד"ה להודות להלל וכו' י"ל לקיים וכו' אין קיומו קיים שרז"ל הם שאמרו ז' רקיעים הם והז' הוא ערבות וגם בזה טעה התי"ט כי אמר שהוא הט' וגם הר"מ שתי"ט נשען עליו לא הזכיר אלא ז' בסדר הגדה וכמו בסדר נשמת לא יש אלא ז':

מן הזבחים זו הוא הנוסחא המדוייקת מפני שחגיגה קודמת לפסח כמו שכתבו (קול הרמ"ז ח"ב) הראשונים ואפילו כשחל ע"פ בשבת דאין חגיגה דוחה שבת אין לשנות כ"כ כנסת הגדולה סי' תע"ג ודלא כמהר"י ויי"ל הרע"ב ד"ה וחותם וכו' מידי דהוה אברכת הפירות וכו' נ"ל דר"ט לא היה אומר כן יגיענו דא"כ לא הוי דומיא דברכות הפירות והמצות וכן משמע ממ"ש הר"ב בדר"ע לפי שמוסיף אלא דק"ל דאי טעמא דר"ע משום התוס' א"כ הו"ל לחתום גואל ישראל דהוי לשון בקשה וכדאמרינן בגמרא דצלותא גואל ישראל וי"ל דמ"מ חשיב עיקר תחילת הברכה דאשר גאלנו:

תי"ט ד"ה בש"א וכו' רק מזמור א' וכו' וגם דכתיב ביה מקימי מעפר דל שהוא ענין גאולת מצרים ראיתי את עני ועוד דאמר הללו עבדי ה' ולא דפרעה כדאמרינן במסכת מגילה וטעם התי"ט ל"נ דעיקר ההקפדה בתינוקות שלא ישנו הוא בהגדה משום השאלה אבל אח"כ לית לן בה איברא די"מ חוטפין מצה ואוכלין מהר אבל לי"מ חוטפין מגביהין את הקערה מאי איכא למימר. ז מברך על מזונו לשון המשנה מדוייקת לפי מ"ש בגמרא דעיקר תקנתא דכוס ג' הוא משום חירות כאחריני אלא דכיון דאיתיה למזון מברך עליו ומש"ה לא קתני מברך בה"מ:

ישתה משמע אפילו הרבה ומכאן סייעתא למ"ש הטור דמותר לשתות הן רב הן מעט ועיין ב"ח ונחלת צבי:

תי"ט סד"ה בין וכו' כתבו הר"מ והר"ן גבי כל כוס וכוס מצוה בפני עצמו דאם כבר מזג כוס הב' לומר ההגדה דשוב אסור לו לשתות וכ"ש משהתחיל ההלל ולא ראיתי סברא זו לשום פוסק אחר והב"י לא הזכיר זה כלל ועוד ק"ל דא"כ לפלוג בדידה:

סד"ה בין ג' וכו' גם הרשב"ם הוא דפי' מ"ש התי"ט לעיל בין ב' ראשונים לב' אחרונים וברש"י לא מצאתי ודברי הרשב"ם צריכים עיון דנראה דקשה מדידיה אדידיה:

ח הרע"ב ורבותי פי' וכו' ה"פ רש"י ורשב"ם לשון מפטירין:

אפיקומן המוסף הערוך פי' שמלת אפיקומן בלשון יוני הוא פירות ומגדים הנאכלים בקינוח סעודה ולפ"ז מפטירין לא הוא לשון יפטירו כיון שאינו אלא שם דבר בשלמא אם הוא מורכב ור"ל אפיקו מין או (מנא) יכון לומר אין אומרים הוציאו מן ודו"ק אלא הוא לשון נפטר כפירש"י ולא נצטרך להוסיף ב' כדפי' הר"ב אלא הוא יוצא לב' פעולים דוגמת מפקידים שר"ל שהם סבה שפלוני יהיה נפקד וכן בכאן לא יגרמו שאפיקומן יהיה הנפטר במסתיים:

ע"ש יעקור מחבורה וכו' הר"ב אזיל לטעמיה דכתב בשילהי מ"ז דב' חבורות ההופכות שניהם כב' בתים דמו ועמ"ש שם:

ע''ש שלא יאבד טעם וכו' ומסיים בהרשב"ם וז"ל ולפי שדינו ליאכל על השובע וכן כל קרבנות כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שמלכים אוכלים ע"כ ופי' שהמלכים שבעים ולכן צריכים לאכול הקרבנות על השובע לכך אמרו במנחות כ"א ונמצא שזה תלוי בזה דלפי שדינו ליאכל על השובע לכך בעינן שישאר טעמו בפיו שלא יאכל דבר אחר אחריו:

ע"ש וכשם שאין וכו' ומתני' הכי קאמר ל"מ מצה דלא נפיש טעמא אלא אפי' הפסח דנפיש טעמיה ואית למימר שלא יעבור טעמו קמ"ל:

ד"ה רי"א וכו' ארישא קאי פי' שלא תאמר דאסיפא קאי כולן לא יאכלו ודר"י אמר דאפילו כולם אם נתנמנמו יאכלו אלא ארישא קאי והכי מוכח בגמרא דאביי יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה מנמנם א"ל מינם קא נאים מר וא''ל מינומי קא מנמנם אלמא מתני' מיירי אפי' בא' שנרדם דלא יחזור לאכול שנראה דטעמא דלא קאי אסיפא משום דכיון דאיירי בכולן מאן יוכיח אם נרדמו או נתנמנמו וא"ל דקאי ר"י ארישא ואסיפא וה"ק נתנמנמו כולן יאכלו נרדמו מקצתן לא יאכלו דא"כ הויא מחלוקת רחוקה דפליג עליה בתרתי ט בירך ברכת הפסח אע"ג דאכילת הזבח קודם וכדכתיב לעיל ספ"ו מ"מ הקדים פסח לזבח משום דפסח הוא בכל שנה משא"כ בחגיגה כדתנן לעיל פ"ז מ"ג א"נ משום דחגיגה דבזריקה הוא בכלל הפסח שבשפיכה וכמ"ש החי"ט לקמן:

ד"ה הפגול וכו' שלא יפגלוהו וכו' בפ"ז דף פ"ה כתב רש"י שיפגלוהו משום איבה גזרו עליו טומאה כדי שיהא זה צריך להטביל הידים קודם בקדש ויטריחוהו ע"כ ועי"ל שיהיה לו לחרפה כשיראוהו מטביל ידיו שיחשדוהו לנוטר ונוקם וכתבו שם תוס' וז"ל וא"ת כמו כן לא יחושו לעשות בטומאה וי"ל דאף לרשעים חמירא להם טומאה וכו' וקושיתם צריכה ביאור דאי כוונתם להפסיד הבעלים א"כ ודאי יודיעום שנתפגל קרבנם להצריכם קרבן אחר דהיינו הפסדם וא"כ לא יעשו קרבן אחר בטומאה:

ד"ה וברך וכו' דודאי דברחוק וכו' סברא זו דידיה הוא ולא מטעם התוספות שהרי תוספות כתבו מ"ל זריקה מ"ל שפיכה אלא דלא כתבו כך אלא למ"ש