קול הרמ"ז מועד מט

הענין מובן כדמתני' שהרי השותק ולא אמר כלום הוא חכמה אפילו לחכמים שבזה יש תקנה לב' הפסחים וק"ו לטפשים שמלבד הממון יש להם עוד תועלת גדול שנחשבים לחכמים וזהו ענין הפסוק שיש מציאות לאויל להחשב חכם במה שישתוק ולא יאמר כלום שאולי הוא שתק מפני שלא היה יודע הדין מהו כשאומרים זה לזה והרואה יחשיבנו לחכם באופן שמ"ש הק"ו לטפשים הוא בענין כגון זה ששתיקה בו היא חכמה ויש תועלת ממון ג"כ שאז יש לטפש ב' ההנאות משא"כ לחכם כי אין לו אלא דממון שהרי ניכר לחכם (ע"י דבורו) וז"ש הפסוק ל"מ החכם המחריש שודאי ידעו שעשאו בחכמה אלא גם אפילו האויל שיש צד לומר ששותק מפני סכלו גם הוא יחשב לחכם ולכן ק"ו שיותר יפה לטפש השתיקה ודוק (הגה' ונ"ל ליתן טעם לשבח ודבר רמז חיבה לדברי הגאון הרמ"ז במה שלא הביא הש"ס תיבת גם דמורה ל"מ אם חכם מחריש אלא עיקר כוונת הגמרא לומר מכאן אמרו על ק"ו לטפשים דמרויח תרין חד דממון נשמע מכאן ולחד דחכם יחשב צריך להביא ראיה מקרא אויל מחריש וגו' ולעד"נ שרש"י ז"ל שמר את הדבר שהקשה הגאון בפירושו מכאן וכו' מפני דבר כזה אמרו וכו' ר"ל בפסוק גם אויל מחריש וגו' משמע ל"מ חכם והלא מדבורו של אדם ניכר אם חכם הוא או טפש ובשביל כן נקראו החכמים סופרים שמספרים כבוד אל וראשי המדברים בכ"מ וכבוד חכמים ינחלו זו בעלי הגדה ונראה דקושיא זו היה באמת קשה לבעלי הש"ס וכאן מצאו מנוח לקושיתם ואמרו מכאן וכפירש"י מפני דבר כזה אמרו יפה שתיקה לחכמים שגם בשתיקה כזאת מראה חכמה ויפה אמר שלמה גם אויל וגו' ל"מ חכם שמראה חכמה וכפי' הגאון הנ"ל. וע"ד זה י"ל סי' יפה מה שארז"ל מלה בסלע ושתיקותא בתרין די"ל דהכי הול"ל מלה בסלע ושתיקותא בסלעין או מלה בחד ושתיקותא בתרין ולפי' הנ"ל ניחא דה"פ מלה ר"ל החכם אשר לו נאה הדיבור משתכר רק בסלע דמי הפסח והכסיל אשר לו נאה השתיקה משתכר בתרין בסלע וגם חכם יחשב. או יש לומר דתלמידי חכמים נקראים סלעים טינרין ע"ש שמגינים על דורם כסלעים שנאמר כי מראש צורים וגו' ולהם לבד יפה הדיבור אבל השתיקה יפה לטפשים בכל זמן ולפעמים ג"כ לחכמים וז"ש מלה רק בסלע היינו רק לת"ח ולא לטפשים אבל השתיקה לתרין דגם לחכמים עתים לטובה לחשות וק"ל) י וכן חמש וכו' מכאן דייק רב אשי דמתני' אתיא נמי כר"י דסבר דצריך שישאר א' מבני חבורה הראשונה עליו ולכך תני של חמשה לאפוקי של חמשה וארבעה וכדכתב התי"ט לקמן ועיין מה שכתבתי ביני שיטי גבי ולא אמרינן ימשכו דכתב הר"ב. הרע"ב ד"ה אם שלך וכו' ויהיה לבני חבורה וכו' נראה דדי באמירה זו להקנות פסח זו לזו ואין צורך לשום קנין אחר דאל"כ מה מועיל המנוי דזו על של זו אלא שאני הכא דאמר קרא במכסת נפשות תכוסו ודי בו:

ע"ש ולא אמרינן ימשכו ונראה לפי מ"ש פ"ח מ"א משם הר"מ גבי יתום גדול שנעשה כממנה עצמו על ב' פסחים וכן משמע ממתני' דלעיל גבי חבורה שאבדה א"כ דמשמע דמותר להמנות על ב' פסחים ימנו אלו הב' חבורות על שניהם ואח"כ תמשך כל חבורה מאחד ותשאר על א' וי"ל דאפשר דלא יהיה בפסח א' די לב' חבורות ויאסר להן להמנות על שניהן שהדין הוא שיאכל מהראשון שנשחט וכיון דא"א להם לאכול כולן מהנשחט ראשון לא יוכלו מתחלה להמנות על שניהן ובזה יהיה צריכות לייתור המשנה וכן חמש חבורות וכו' דכתיבנא דאתא לאפוקי של ה' וד' ועכשיו אומר דשל עשרה עשרה איצטריך לדיוק זה ולא של יוד וט' ושל ה' ה' אתא לאשמועינן דאע"ג דבשל ה' ה' כזית לכל א' בכל פסח מ"מ מושכין להם א' ולא ימנו על ב' פסחים דלא פלוג ואע"ג דרב אשי דייק משל ה' ה' אין בכך כלום דמצינן נמי לדיוקיה משל יו"ד יו"ד:

ע"ש וכן הוא וכו' א"כ למה כתב הר"ב תחלה שהד' אומרות ידי ארבעתנו מסולקות מד' פסחינו ועוד דנראה שהרב לא כתב ג"כ שכל א' יתנה ג"כ אם שלי וכו':

יא הרע"ב ד"ה ב' וכו' אם שלך הוא וכו' אם הר"ב החליף בכוונה הסדר של המשנה שמתחלת בשלי והוא התחיל בשלך י"ל דעבד כן משום דהלכה כר"י דלא מצריך שישאר דוקא א' מבני חבורה ולכן התחיל בשלך וכלומר שאתה נשאר על פסחי אעפ"י שאין אתה מהחבורה הראשונה ובהכי דייק ל' הר"ב שכתב ליהודה הנשאר על פסח שמשך לו שמעון ולא כתב הנמנה אבל תנא התחיל בשלי משום דבפלוגתא לא איירי:

ד"ה אם שלי וכו' וכמו כן וכו' כבר כתבו הרב לעיל ומינה נשמע להכא:

פ"י מ"א ערבי פי ב' ערבים דפסח ראשון ושני תוס' ול"נ דתני בל' רבים וכלומר בכל זמן שיהיו אפילו שחל להיות בשבת אין לעשות סעודה ג' כדאיתא בזוהר פרשת אמור:

לא יאכל לפי מ"ש הר"ב דר"ל דלא יאכל הרבה ניחא דלא תנן נמי לא ישתה דטובא מגרר גריר ומותר כמ"ש הש"ע סי' תע"ז:

תי"ט ד"ה עד וכו' ומצה ומרור וכו' ולפ"ז ההיא דירושלמי דאוכל מצה בע"פ הול"ל אף מרור הואיל והוקשו זל"ז ודוחק לומר דאיירי בזמן הזה דמרור מדרבנן אבל י"ל דמצה שהיא סימן לחירות אין לה שייכות כ"א בפסח ומש"ה מדמה לה לארוסה דבעינן חופה ונישואין אך המרור דרמיז ליה לשעבוד גם קודם הפסח יש לו שייכות:

ד"ה ואפילו עני וכו' לא יאכל וכו' ולפ"ז לא יאכל עד שיסב מלתא באפי נפשה והוא כולל לכל אדם אבל קשה דלא יפחתו לו דחוזר לעני דלעיל ובודאי דפי' זה דחוק ועוד דבגמרא דתחלת הפסקא ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ונראה בהדיא דהכל ענין א' ב מזגו וכו' אע"ג דכבר תנייה פלוגתא זו בפ"ח בברכות נראה דאיצטריך למיהדר ולתנויי הכא דלא תימא דהכא מודו ב"ה לב"ש משום דד':

כוסות תקון רבנן וכי היכי דחלתא מינייהו אתו לסיפא דמילתייהו אחר ההגדה ואחר ברכת המזון ואחר ברכת השיר דלמא שכן קמא אחר קדוש ג הרע"ב ד"ה הביאו לפניו הירקות וכו' התוס' פי' הביאו לפניו השלחן וכן מוכרח דאי ר"ל הביאו הירקות מא קאמרינן בגמרא א''כ לאשמועינן שאר ירקות ומתרץ דלא אשמועינן שאר ירקות ללמד שאם אין לו ירקות מטבל בחזרת גם טיבול ראשון:

ע''ש ד''ה עד שמגיע וכו' פירש"י ורשב"ם קודם שיגיע לאותה חזרת שאוכל אחר מצה ונ''ל דקרא אותה בשם פרפרת לרמוז שאין צריך ברכת בפה"א על הטבול הב' לפי שברכת הפת פוטרת' ומש"ה קרייה פרפרת הפת והתוס' כתבו שקראה פרפרת הפת לרמוז דמצה קודמת, למרור וא"כ הוי מרור פרפרת דידה ע''כ:

תי"ט ד"ה הביאו וכו' דאי גריס וכו' לא ידענא מאי קאמר דאפילו לא נגרוס בהדיא הירקות סוף סוף הן בכח דהביאו לפניו וכ"ש דשפיר מצי גריס הביאו לפניו הירקות שזהו ההווה תמיד ובתר הכי תני מטבל בחזרת כשאין לו שאר ירקות:

שדא ע"ש ולא פי' וכו' אשתמיטתיה מ"ש התוס' ז"ל הביאו לפניו לפי שעקרו השלחן מלפני מי שאומר ההגדה וכו' וא"כ אינו יכול לומר שאוכל או מטבל שעדיין לא אמר ההגדה:

ד"ה מטבל וכו' ע"י טבול וכו' תמה אני למה כתב טעם זה והלא אין גם א' בכל הפוסקים שלא הצריך טיבול ממש או בחרוסת או בחומץ ויין והכי אמרינן בגמרא דבעי תרי טיבולי וכמו שהשני הוא טיבול ממש בדבר לח גם הראשון כך דלא פלגינן דיבורא דטיבולי חד לטיבול וחד לאכילה:

ע"ש וכתבו התוס' וכו' התוס' מפרשים תקרעי כמו תרקעי וכדכתב החכם רבי יעקב לומברוסו ולפ"ז צ"ל תרקעי הפוך בעיניך אבל לפי הרד"ק אין צריך :

ע"ש לא פסיקא וכו' האי פסיק רישיה הוא דזהו ממש טעם התוספת משום דחזרת לא פסיק ליה אלא שהעיקר בשאר ירקות ומש"ה לא תני נמי חרוסת והו"ל כאילו אמר מטבל החזרת וכו' כלומר בחרוסת כדינו ועוד דאי הוה חרוסת בהדיה הוה משמע דאף בשאר ירקות חובה בחרוסת וזה אינו לא לת"ק דמטי בה משום קפא ולא לר"א דמשום מצוה אבל לעולם דאי בעי טביל בחרוסת אפילו שאר ירקות:

ע"ש תירץ הרא"ש וכו' לא זכיתי להבין תירוץ זה משום דכשאין לו אלא חזרת אז טיבול הראשונה הוא המצוה כדאמרינן בגמרא דהלכתא כרב חסדא דמברך עליו בפה"א ועל אכילת מרור והב' יטבילנו בלא ברכה וא"כ יפה הקשו התוס' דכשהטיבול הראשון בחזרת דמיירי מתני' א"כ הו"ל הראשון מצוה ולמה לא יטבלנו בחרוסת. ע"ש ואינם חוששין לארס וכו' כל כמינייהו להביא עצמן לידי סכנה והלא חמירא סכנתא מאיסורא וי"ל דיש לה תקנה בדוקה דהיינו לאכול צנון כדאמרינן בגמרא ובפסח לא ראו להצריכו לאכול צנון שיבטל טעם המרור כנ"ל:

ד"ה וחרוסת וכו' וזו לא ידעתי מנין לו וכו' ולמה לא יגע וימצא שהרי במאי דאמר אביי בגמרא צריך לקהויי וצריך לסמוכי צריך לקהויי זכר לתפוח וצריך לסמוכי (פי' שיהא עב) זכר לטיט:

סד"ה ר"א וכו' וסיפא דקרא שמה חבלתך אמך. ד"ה מצוה וכו' פסק כמותו פ"ז מה' חמץ ומצה משום וכו' כצ"ל:

ע"ש וכדכתב המגיד וכו' עדיפא מיניה הול"ל דמסיק אביי כתרי אמוראי דחד אמר זכר לתפוח וחד אמר זכר לטיט ואמר אביי צריך לקהויי וכו':

ד הבן שואל יש ליתן טעם לסדר השאלות שבמקדש היו מביאים לפניו מצה