קול הרמ"ז מועד ד

ב ה"ז ככיריים פי' דאפילו אינו גרוף וקטום מותר אע"ג דנפיק הבל מדביר' והרי הוא כתנור אעפ"י שגרוף וקטום וכ"כ הרא"ש ומש"ה לא תנן מותר ואסור ומפני שבכירה תני בהדיא דבקש וגבבא מותר אף שאינו קטום וגרוף משום כך תני הכא ה"ז אבל בתנור דלא חילק בין חש וגבבא לגפת ועצים אלא תני סתם איסורים מפני זה תנן הרי הוא כתנור וכלומר סתמו כתנור:

הרע"ב ד''ה כופח קדרה וכו' א' וכו' ומש"ה דייק תנא הכא דתני ככיריים בל' כפל ע"ש שמשמשת בב' קדרות בכפליים ככופח:

ג תי"ט ד"ה ולא יפקיענה וכו' בתוך קליפתה וכו' אבל לישנא דמתני' לא דייק כוותיה דא"כ הו"ל למתני בשביל שתתגלגל בתר דלא יפקיענה. ע"ש בריש פ"ו דפאה עיין מ"ש שם:

ד מעשה אמרינן בגמרא דהאי עובדא מייתא ת"ק להורות דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור וקאמר ר"י דחמי טבריה חלפי אפיתחא דגיהנם והו"ל תולדות האור:

תי"ט ד"ה אנטיכי וכו' דאף על פי כן וכו' וכך עולים דברי הר"מ בפירוש. ע"ש לא אשמועינן לעיל וכו' פי' בר"פ דתנן לא יתן עד שיגרוף ופי הר"ב לא יתן מע"ש כדי להשהותן והקשה התי"ט דתמן הו"ל למתני ואם נתן אסור אבל זו אינה קושי' חדא דהתם לא תני אלא תבשיל ולא הוה ידעינן איסור דחמין ועוד דריהט' דכל מתני' דלעיל באיסור המעשה עסיקי' וביה פליגי ב"ש וב"ה ולא בעי תנא לאפסוקי באיסור ההנאה ועוד למה לא הקשה התי"ט דהא תנן איסור ההנאה בחילוק דבני טבריה ומה צריכה עוד להאי דינא אלא צ"ל דאשמועינן דין ב' הכלים האלה וכיון דתנייא בתר דסילון דאסרו ההנאה תני אף הכי באנטיכי ולקושי' הב' י"ל דהו"מ למדחי כפי' התוס' דאיירי בבישול היין:

ה התמחוי ואף על גב שיש בו מים מרובים ומצוי לחמם יותר משל קערה. הרע"ב ד''ה או וכו' דכלי ב' אינו מבשל וכו' תמיה לי מילתא מהיכן יצא לו לר"ב לפרושי מתני' סתמית בפלוגתא אליבא דב' תנאי דמ"ס כלי שני מבשל ומ"ס דאינו מבשל לא מצאתי לשום מפורש שיפרש כן ואי קשיתיה מתני' דתנן או לתוך הכוס הו"ל לפרשם כמו שפי' הר"מ וזה ענין אמר אבל נותן לתוך הכוס כדי להפשירן עכ"ל וז"ש אבל נותן וכו' וב' מיני הפשרה תנן הא' מים עצמן מרובים או מועטים בתוך כוס שכיון שהם בכלי אעפ"י שהם מועטים לא יתחממו הרבה כ"א עד הפשרה:

ד"ה מכל וכו' אפי' וכו' דר"י ארישא קאי הכי פשטינן בגמרא מכח ברייתא ואע"ג דמשנה שלימה היא בפ"ק דמעשרות מ"ז צ"ל דשאני בין מעשר לשבת דאלת"ה מאי בעי בגמרא אי קאי ארישא או אסיפא תפשוט מדמעשרות אלא ודאי דהוה ס"ד לחלק דדוקא לקביעות מעשר היקל ר"י אבל לא לשבת החמורה והשתא א"ש מ"ש התו' דדוקא בתבלין פליג ר"י ומודה בדברים אחרים דכלי ראשון מבשל והא התם במעשרות לא איירי בתבלין אפ"ה פליג אלא מחוורתא דיש חלוק בין מעשר לשבת ומש"ה חזר ושנה משנה זו בכאן:

ו נר חדש ואע"ג דמסתמא עשוי להדלקה קמ"ל דהזמנה שהזמינה לאו כלום היא דבגמרא איכא פ"ד דדי ביחוד גרידא גבי מטה שיחדה למעות:

הרע"ב ד"ה אין וכו' שכבר וכו' תוס' כתבו דמתני' אתיא אפילו כר"ש דמודה במוקצה למצותו היינו יתורא דתני לפי שאינו מן המוכן כלל אליבא דכ"ע:

תי"ט ד"ה ואם וכו' שמא לאחר וכו' ול"נ דאשמועינן דלא חיישי' שמא יהנה ממנו והיינו דתנן ואין נאותין ממנו וכו' וכלומר ואפ"ה מותר להניחו:

ע"ש דהול"ל מבע"י ק"ל דאי הוה תני הכא ליקשי לן מקמ"ל והוה צריכים לתרץ סד"א דלא יתנהו משום איזו חששא או דטלטול כדכתב התי"ט או (דסיפוק) כדכתיבנא קמ"ל דמותר וא"כ היינו דכתב רש"י דאשמועינן דמותר להניחו שם לכתחילה וה"ה ליתנו ונ"ל דאגב אורחיה רמז תנא דכל היכא דאפשר לא לישתמיש אינש בשבת בכלים שבורים עד שיתקנם שאין כבוד שבת שיהא הכלי מטפטף ושיצטרך אחר למטה ומש"ה תני שריות' בהנחה ולא בתחלת הנתינה:

ד"ה מפני וכו' ומכבה בידים וכו' דייק נמי דלא קתני מפני שמכבה אלא שהוא מכבה דמשמע דהוא עושה כן בידים ועוד דלא הוה צריך ליתן טעמא דידוע הוא שהמים מכבים אלא לאפוקי מדרש"י תני ליה:

ע"ש דלא דמי איסור כ"כ וכו' תירוץ זה אליבייהו דתוס' ולא לרש"י דהוא מכבה ממש ולא שנא מהנהו דלעיל ונ"ל דשאני הכא חדא דבלא מים סגי ליה ועוד דמתוך שהוא בהול על ממונו שלא יאחוז במפה ימהר להניח הכלי הא' שיבוא לידו אפי' שיהא בו מים ואפי' ישפכם מ"מ נשאר הכלי טופח ויכבו הניצוצות וגם לפירוש התוס' י"ל דשאני הכא שהכלי מונח לפניו בשלחן משא"כ בהנהו דלעיל שאינם שם לפניו ולא חיישינן שילך אצלם א"נ דאינם צריכים לו ככלי לניצוצת:

פ"ד מ"א פשתן דקה אי לאו דמסתפינא ל"ג דקה דבגמרא איבעי ר"י אהי קאי ואי גרסינן נעורת דקה נראה דפשיט הוא דר"י קאי אנעורת והרי"ף והרא"ש לא גרסי להו הרע"ב ד"ה בזמן וכו' מחמת עצמן וכו' וצ"ל דרישא דוקא וה"ק בזמן שהן לחים מחמת עצמן והיינו לישנא דהן הא מחמת משקין דלא מחממי כולי החי עושה כטומן ביבשים ושרי והא מילתא בעיא היא והוה בעי למיפשט דמחמת משקין דאמרינן אא"ב מחמת דבר אחר שפיר אלא א"א מחמת עצמן היכי משכחת לה ומשכח לה ממרטא דביני אטמי וכתב הרי"ף ז"ל וסליקא דמחמת עצמן ונימוקו עמו דמעיקרא לא היה בעי למימר מחמת דבר אחר אלא משים דלא אשכח מחמת עצמן אבל אחר שמצא מציאות ודאי דהכי פשיט ולא ידעתי למה כתב הרא"ש ז"ל דדחי לה ואזלינן לקולא:

תי"ט סד"ה אין טומנין וכו' בין דברי הר"מ ובין דברי התוס' הם כלל גדול לכל מקום שנמצא גזרה לגזרה לר"מ שהדבר מסור לחכמים הגוזרים ואף כי לא נרד לסוף דעתם שלהם רחבה משלנו אך קשה לע"ד דא"כ מאי האי דמקשינן בכמה דוכתי היא גופה גזרה ואנן ניקום וכו' שהרי תשובתו בצידו שכך ראוהו בחכמתם לעשות ול"נ שיש כמה בחי' בענין זה הא' כשיש היחוד במקצת לגזרה א' עם הב' כמו שאמרו בפ"ק דביצה גבי ביצה שנולדה בי"ט דאסרו משום פירות הנושרים או משום משקים שזבו דאף הביצה או פרי שנושר או משקה והב' כשהגזרה הב' באה בעצמה קרוב לימצא איסור התורה כגון חלב מהותך אטו שאינו מהותך דבשאינו מהותך קרובה ההטייה ומצוייה בכ"ש דבימות החול אדם עשוי להטות ודכוותה הקריאה לאור הנר דאדם נהוג להטות כשהוא קרוב אצלו וכן בהטמנה ברמץ מסתמא שבא גחלים וקריב לודאי שיחתה שכן מנהגו בחול ובחיתוי מועט מועיל ליתפס חומו כדכתבו התו' בר"פ וז"ל אבל הטמנה לצורך מחר והוא מוטמן יש לחוש שמא יחתה שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף הבל גזרה שמא יטמון ברמץ ויחתה ע"כ דוק שלא אמרו ושמא יחתה אלא ויחתה כלומר קרוב הוא לעשתות הג' כההיא דפרק אלו דברים גבי הדלקה במ"ש בנכרי דגזרו נכרי ב' אטו נכרי א' ועמוד ראשון והיינו משום דאי לא קיימא הא לא קיימא הא וכ"כ התוס':

ב נוטל לא תני מנער את הקדרה משים דמוקפת בדבר שאינו ניטל והילכך נוטל את הכיסוי ואיירי דקצתו מגולה בכדי אחיזה דאי לאו אסור לאחוז בו כדתניא בסוף פרקין והביאו הש"ע סי' רנ"ט:

ונתגלה לפי התוס' והרא"ש מיירי דנתגלה מעצמו מבע"י ולפיכך מותר לכסותו לאפוקי אם גילהו בידים מבע"י אסור לכסות משתחשך דהוי כתחלת הטמנה אבל מהר"מ בפ"ד נראה דנתגלה היינו משתחשך ואז מותר לכסותו אבל נתגלה מבע"י אפי' ממילא אסור לכסותו וכ"כ סמ"ג וסמ"ק והתרומ' והכי איתא בירוש' כמ"ש ב"י סי' רנ"ז הרע"ב ד"ה ומטלטלין וכו' בין שטמן וכו' בין דאומן בין דבע"ה כ"כ התוס' והרא"ש וגם הר"מ כתב שלחין סתם ונ"ל דמש"ה לא סיילינהי עם כסות ופירות וכו' דהו"א דדוקא בדבע"ה כעין הנהו:

ד"ה ונותן וכו' שאין הטמנה וכו' לא ידעתי זו מנין לו דאי מתני' קשיתי' דסתם כר מלא מוכין דלמא בסתם מוכין איירי דאינון יבשים דודאי המוכים לחים אין עושין מהם כר דמאיסי ועוד דאי יש חילוק בדרך הטמנה ליפלוג בדידה במתני' דחלוק דלחים ויבשים תלוי במציאות ובעין נראה דלחים מוסיפים הבל יותר מהיבשים:

תי"ט ד"ה טומנין וכו' כמ"ש במשנה וכו' וכ"כ שם הר"מ בהדיא ועוד יש ראיה מפ"ט דבכורות מ"ד אפי' נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום והתם מיירי ודאי בצמרו דמלבישין בעור הולד כדי שיתחמם ד"ה ומטלטלין וכו' דהכא ביבשים וכו' דחזו למזגא עלייהו והתם בלחי' כ"כ התוס' וק"ל אליבא דתרווייהו דבהדיא אמרינן בביצה דף י' דטעמא דב"ה מתירין עור לפני הדורסן משום דחזו למזגא עליה וה"נ אמרינן התם דף י"א תרי זמני ונ"ל דאפ"ה (דלחין) מגסה ויבשים מדקה עבידי טפי למזגא מדדקה ודלחין והכי דייקי התוס' שכתבו דלא חזו למזגא עלייהו כולי האי (ע"ש דף מ"ט):

ד"ה נוטל וכו' אם יקח התבשיל וכו' אבל הר"מ לא כתב שיטול את התבשיל ולא את הקופה עצמה שכתב וז"ל וראב"ע אומר כי הוא חייב להשמר וליזהר בשעת נטילת הקדרה מן הקופה שטמן בה כדי שלא יפסיד מקום הקדרה ויחזיר אותה וכו' עד אמרו ואז יגלה אותה ויוציאו אותה:

ע"ש אלא דנוטל וכו' אין זה כלום דגם שמא יטול דראב"ע גופיה לא נוטל דקאמר מעיקרא:

פ"ה מ"א יוצא הגמל איכפל תנא למתני כל הני לאשמועינן גמל באפסר ולא נאקה באפסר דלא מינטר ביה והוי משוי וכן לא גמל בחטם דלא תימא אף הוא ממין הנאקה שהוא גמל נקבה ודלישרי נמי בחטם קמ"ל דדוקא אפסר ולא בחטם דהויא נטירותא יתירה והוי משוי ולובדקים בפרומביא אשמועינן רבותא דאע"ג דאפשר ליה באפסר כדתניא בברייתא קמ"ל דמותר בפרומביא דלא הוי כ"כ נטירותא יתירא לגביה וכ"כ התוס' והרא"ש וסוס בשיר תני ליה למימר כל הני דינין דשיר ודאבתריה: