קול הרמ"ז מועד מח

התי"ט ולא ידעתי למה לא ציינו לכל הפחות בנוסחא אחרינא וכ"ש דהכי עדיפא דלא תיהוי מתני' קשיא אברייתא דתמורה שכתבתי למטה דמדלא רמינן להו אהדדי בגמרא נראה דלא קשו ושהפי' כמ"ש ר"ת וז"ל אומר ר"ת דהא דקתני שיביא בדמיה שלמים היינו כשנשתיירה אחר הפסח כמו כולה בבא דלעיל אבל קודם הפסח יביא בדמיה פסח וכו' והשתא דאתאן להכי י"ל דהיינו רבותא דבבא דהמפריש פסחו ומת וכו' דנראה פשיטא דהא ע"כ איירי באינו ממונה עם אביו אלא הא קמ"ל דאפי' נסתאב שצריך להמכר מ"מ לא יביא בדמיו פסח:

תי"ט ד"ה ירעה וכו' במ"ג פ"ג דתמורה וכו' ואמרי' התם מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתה נמי קדושת הגוף לכך מפרש הר"מ גם בפסח כדכתב בהדיא פ"א דה' תמורה והתי"ט לא זכר זה בסמוך דסתם כדפי' בפ"ג דתמורה ושם לא דבר זה הר"מ ויש לדקדק דאמאי שייר תנא דידן נמצא בעל מום דאמעיט מתמיד ולתוס' ניחא ואינו ראוי לשלמים ולהר"מ י"ל דלא נקטי' משום דבעי למתני ירעה עד שיסתאב ולא שייך כך בבעל מום:

ד"ה ויפלו וכו' וא"ת וכו' וי"ל דמתני' איירי בשנשתיירה אחר הפסח ע"ד שפי' ר"ת וכנז"ל ובהכי הוי דומיא דאשם דתנן קרב אשמו יפלו דמיה לנדבה אלא שצ"ע דמתני' כמ"ד בעלי חיים נדחים והר"מ פסק כההיא דאשה בפ"ד מפסולי המוקדשים ואיהו ס"ל דאין ב"ח נדחים ונ"ל דהתם גזרת הכתוב הוא כמו שדרש יהוידע הכהן כדתנן בספ"ו דשקלים וה"ה לחטאת וכדכתב הר"מ בפ"ה מה' הנזכרות גם החטאת יפלו דמיה לנדבה ואי לאו קרא הו"א דיהיו לעולת עצמו דדוקא לנדבה הוי דיחוי שנדחה מיחיד לשל צבור דגריעה כחו כדתנן בפ"ג דתמורה וכדכתב התי"ט והשתא דאשם גזירת הכתוב הוא אין להקשות כלל מיניה בפסח וגם לא לדמותו לו והלך לו רוב פלפול התי"ט בדבור זה ועיין בספ"ו דשקלים מ"ש שם:

ע"ש דהכא סברא כמ"ד וכו' ומש"ה לא מקשינן עלה מההיא דשקלים מותר הפסח לשלמים וגם לא מההיא ברייתא דתמורה דף י"ט שכתבה בסמוך:

ע"ש דאין לפרש וכו' לכאורה לא ידענא מאי קאמר דאי הוה ס"ד דהאי אידחי בידים אכתי ק' מ"ש מהפריש נקבה לאשם דאף התם אידחי דרך הקדש ואולי כ"כ ליישב מאי דאמרינן הכא ש"מ ב"ח נדחים דדלמא אף מ"ד אין נדחין מודה בזה דדחייה בידים:

ע"ש והיינו כמתני' דתמורה וכו' דתנן התם תרעה וכו' ויביא בדמיה אשם אם קרב אשמו יפלו דמיה לנדבה אבל לא צריכים להאי דימוי דהא ברייתא שלימה היא בפ"ג דתמורה דף י"ט והר"מ פסק כוותיה והכ"מ גם הוא אישתמיטתיה ההיא ברייתא ופי' דברי הרמב"ם מסברתו ע"ע והכי תניא בתמורה המקדיש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח נשתיירה עד אחר הפסח תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים:

ע"ש גבי אשם וכו' דבריו סותרים זה את זה דכאן אמר דההיא דפ"ד דהק"פ היינו כמתני' דתמורה והלא בפסח דלא נפל בו מום יביא בדמיו שלמים ובאשם כה"ג יפלו דמיה לנדבה ולקמן אמר דדוקא יפלו לנדבה דהוי דחוי וא"כ לא דמי לפסח:

ע"ש אין נדחים ס"ל (ה"נ) כצ"ל פי' וסובר דיביא שלמים:

ע"ש דאין נדחים והיה מקום לטעות כתב וכו' כצ"ל ונמחק ואפ"ה:

ע"ש כתב הרמב"ם ירעה וכו' פי' בחי' ולא חשש לכתוב ירעה מפני לשון דחייה דאתיא כמ"ד נדחין:

ע"ש וכ"ש דס"ל בירעה דלעיל וכו' דתנן דיביא שלמים וליכא מאן דפליג:

ד''ה לא וכו' נתמנה וכו' י"ל דסד"א הואיל דקי"ל שאם שחט אדם על בניו הגדולים והם לא הקדימו להמנות על אחת ושחט עליהם ולא מיחו זה נקרא מדעתן וא"כ כשמת האדם אחר חצות ובנו לא נתמנה עדיין על פסח אחר לימא דהוי גילוי שהיה חפץ בשל אביו ויצא בו קמ"ל ונראה דבמלת אחריו רמיז תנא דלא נתמנה עם אביו ופי' שאחר מות אביו רצה להמנות על פסחו:

ח שנתערב בזבחים כתב הרמב"ם בהקדמת זבחים ששם זבחים כולל כל הקרבנות ואעפ"י ששם זבח לא נאמר בתורה אלא בשלמים:

ויביא לא אמר כי אם ב"פ יביא בדמי היפה מפני שאחד מהם כבר נודע שהוא היפה בעת שנמכרו:

ויפסיד סד"א דאם היו הב' אשם וחטאת שנאכלים לכהנים שהם יתנו אותו המותר קמ"ל:

רש"א אין להקשות דאמאי הדר ר"ש לאיפלוגי בהאי בפ' התערובות גבי אשם שנתערב בשלמים די"ל דסבר ר"ש דהתם לודו ליה רבנן משום דאיכא תרתי למעליותא דישחטו בצפון ויאכלו לפנים מן הקלעים ואפ"ה אין לומר אין מביאין קדשים לב"ה וכמו כן בפ"ג דמ"ש מ"ש דאיתא נמי להאי פלוגתא התם נמי דאיכא קל וחומר איצטריך תנא למתניי' דמילף לן מאי דפרכי רבנן עליה:

הרע"ב ד"ה נתערב וכו' לבית הפסול וכו' דהיינו שמביא לידי נותר כ"כ הר"ב בפ' התערובות מ"ג:

תי"ט ד"ה וימכרו ויביא וכו' נ"ל דמשום פסח תני ליה ומסתמא נמנים עליו רבים ואם ירצה לחללנו טריחא ליה מילתא לילך ולקבץ מעות החלול מכל הנמנין כי משלו לא ירצה להוציא הכל שיצטרך אח"כ לתבוע מכלם ולכן נקל לו למוכרו אבל בזבחים מיירי בזבח של אדם אחד ונקל לו החלול:

ד"ה ויביא וכו' ולגרסת רש"י ותוס' וכו' שר"ל דס"ל כמ"ד ב"ח נדחים וכן הוא בכל פ' התערובות ומ"ש ולגרסת לא דק וכ"ל לסברת רש"י ותוס' דלדידהו כל היכא דלא קרב איהו גופיה מקרי דיחוי בין יביא שלמים ובין יפול לנדבה אבל אעיקרא דמילתא דתי"ט ק' דאי כוונתו לסייע לרש"י ולתוס' דפסקי כמ"ד ב"ח נדחים מההיא דתערובות ומדרבא משמע דהכי הלכתא דקשיא דרבא אדרבא דפ"ו אמר רבא דמתני' דשעירי יוה"כ דייקא כוותיה דרב וכל הני ראיות דכתב הר"מ בה' מעשה הקרבנות פט"ו ע"ש וי"ל דכיון דאית לן סוגיות סותרות זו לזו אהדרן לכללין הר"ב דס"ל אין נדחין ור' יוחנן דסבר נדחים הלכה כר"י והתם ביומא נמי איתא ברייתא דדייקא כר"י ורבא ס"ל נמי הכי מטעמא דפ' התערובות ומאי דקאמר דמתני' דייקא כרב היינו לסיועי ליה אבל ליה לא ס"ל הכי אבל התם דזבחים קאמר סברא דנפשיה כך נ"ל לדעת רש"י ותוס' ולדעת הר"מ אכתוב לקמן:

ע"ש דינא בעלמא וכו' ק' אטו דינא לאו דינא הוא ומאי קאמר דלא מהדר אמתני' וכי יפסוק רבא דין נגד המשנה והכ"מ כתב בפ"ו דה' פ"ה איכא למימר דרבא אמר כן אליבא דמ"ד ב"ח נדחין וליה לא ס"ל ע"כ ובאמת תמיהני דהתם מקשינן לרבא דאמר אי אקריב לא מרצי ממתני' דקינים ומשני הא כמ"ד נדחין (פי' רבא) והא כמ"ד אינן נדחין דהיינו מתני' ופירש"י דפלוגתא דר"י ורבנן היא בסדר יומא והתם ביומא דף ס"ד מקשים לרב מדר"י דקאמר ימות המשתלח ואמר רב דאיהו קאמר אליבא דרבנן דפליגי עליה דר"י וקאמר רבא מתניתין דייקא כוותיה דרב ואיך אפשר לומר דרבא שביק רבנן דיומא וקינים ופסק כר"י ולמה נסתפק הכ"מ וקאמר איכא למימר וכ"ש דתמיהא טובא על התי"ט דהעלה ע"ד דכל הני מתני' דזבחים אתו דלא כרב דאי איתא אמאי לא רמינן מתני' אהדדי דיומא וזבחים בלי הזכרת מימריה דרבא ואמאי לא מקשי' לרב ביומא מכל הנהו דזבחים:

ט ושלהן יצא לבית השריפה פשיטא לי דבשבת אסור לומר צא ושחוט וכו' דדלמא חד אתי לבית השריפה ואסור לשחוט בשבת בספק זה אלא יעשו כבבא דסיפא דלא יאמרו לו ולא יאמר להן:

קשה לי במשנה זו דלמה יביאו קדשים לבית הפסול והלא אפשר לכל אחד למנות ב' אחרים על הפסח דהיינו אותו שמצא ושחט ימנה הב' אחרים ויאמר אם בני חבורתי לקחו ושחטו ראשון ידי משוכה מפסח זה ונשארתי מנוי על פסחי ראשון וכן יעשו בני חבורתו כשלקחו פסח אחר יאמרו אם הראשון נשחט ראשון ידינו משוכה מזה הב' ויהיה שלכם ונשאר כמנוי שלנו בראשון א"נ איפכא:

הרע"ב ד"ה צא וכו' נראה דאתא למעוטי דלא נפרש צא ובקש או שחוט עלינו כבש אחר והא קמ"ל דבעינן דלימרו בקש ושחוט:

תי"ט ד"ה הוא וכו' אתאן כר"י וכו' דלמא דגם ר' יהודה מודה בכה"ג אבל במ"ש וכגון שנמנה אחר עמו תימא דא"כ לא משכחת שלו יוצא לבית השריפה דליכא פסח בלא בעלים:

ד"ה לא אמר וכו' אין אחראין וכו' נ"ל דנ"מ אם קדם הראשון ושחט יכול למנות אחרים עמו קודם שחיטה דדוקא אמרו לו שחוט עלינו הוא דיאכלו מהראשון אבל אם שתקו אין להם טענה עליו דשתיקותן הויא משיכה גמורה שנמשכו מן הראשון ומכל מקום דינו של הרמב"ם אמת דבעינן דוקא אמירה בפה:

ע"ש שתיקותיה וכו' אין זה ראיה דהיכי מוכח מכאן דאפילו אם היו רמיזות דאינם כלום:

ע"ש יפה שתיקה לחכמים וכו' קשה חדא דכיון דמקרא מלא הוא דאויל מחריש חכם יחשב מאי מכאן אמרת ועוד דאמרו ק"ו לטפשים והפ' אמר גם אויל דר"ל ל"מ חכם אלא אפילו אויל ובעל ע"י לא הביא ברייתא זו במאמרי תלמוד בבלי אלא בשל הירוש' ושם לא אמר מכאן אמרו חכמים ולכן פי' בו מה שתר' בדבריו וגם הרב בעל בינה לעתים עשה כך ולכן פי' גם מה שפי' ע"ע ובין למר ובין למר לא פירשוהו לפי הענין ועמ"ש הר"ב בעל יפה מראה ונ"ל דמייתי קרא לעשות הק"ו דאי לאו קרא מאי רבותייהו דחכמים יותר מהטפשים לגבי ענין מתני' דלא אמר ולא אמרו אלא דמקרא משמע דאויל מחריש חכם יחשב וקרא דליסגי ליה דלא יחשב כאויל למה יעלה למעלת חכם אלא