קול הרמ"ז מועד מז

בצ"ע ואני מוסיף להקשות דמקרא דוהנפש אשר תאכל בשר וגו' דכתב הר"ב דמיניה ילפינן פטור כרת לדשאינו נאכל לטהורים אבל דאיסורא מיהא איכא מיירי נמי בטמא מגע כדסמיך ליה ונפש אשר תגע וכו' וא"כ מנ"ל להרמב"ם לחלק ביניהם כיון דשוין וכדכתב הרמב"ם גופיה מפי"ח מה' מ"ה ואין לומר דא"כ בבכורות ל"ג דמפלגי ב"ש בין טומאה יוצאה מגופו לשאר טומאות ומייתו ראיה ממתני' דהכא אמאי לא מהדרי להו ב"ה מהאי טעמא דשוין הם בכרת די"ל דבעי לאהדורי אפילו לדבריהם ונ"ל לומר דהר"מ איירי דוקא בטמאי מגע שפטורין מכרת בביאת מקדש והם הנזכרים בפ"ג מביאת מקדש שהם הנוגעים בכל טומאה שאין הנזיר מגלח וזהו דקדוק לשונו ע"ה בפ"ז דהק"פ שכתב וז"ל ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומאה הזאת ולכיוצא בהן מטמאי מגע טומאה ע"כ דוק אומרו לכיוצא בהן דודאי לא קאי אדיחוי שהרי אין שום טומאה נדחית אלא טומאת מת אלא הכונה כל טמאי מגע כטומאת מת כגון הנוגע בגולל ודופק ורביעית דם וברוב העצמות ובכלים הנוגעים במת וכיוצא שכולם מיני טומאה כיוצא בטומאה מת והסברא רווחת שאם עיקר טומאת מת נדחית בצבור כ"ש אביזרהם ומתני' הכי דייקא דלא תנן דפטורים מכרת אלא אותם שחייבים על ביאת מקדש הא אותם דפטורים מכרת בביאת מקדש מותרים לאכול ומעתה התימה על הכ"מ שלא דקדק בדברי הר"מ וחשב שמדבר בכל טומאות מגע ואינו כן אלא לכיוצא לטמא מת והוא הוא אשר הטעה את הל"מ והשתא א"ש דלא תנן טמאי מגע דנקט הנך דאית בהו פלוגתא דת"ק ור"א ואע"ג דהר"מ כתב אח"כ על הטמאים וכו' לאו לאפוקי מגע שאר טומאות אלא נקט הנזכר במתני':

ד"ה אף וכו' כבר כתב וכו' לא ידעתי במה חשבו התי"ט לר"ב אם חשבו לבלי יודע לדבר ובמחילה מהתו"ט שתיקותו יפה לו בכאן ולעיל מדיבורו כי כבר תמהתי עליו בפ"ז וכמו כן יש לתמוה עליו בכאן שלא דקדק יפה שמלבד מה שהקשה עליו היה לו עוד לדקדק שאם הר"ב החליף הדבר וכתב נדחה במקום דוחה שהוא ענין משנתינו למה לו לר"ב לכתוב בכאן בדר"א והלא ת"ק מיירי בפי' בפסח דוחה ומאי צריך לחזור הר"ב ולהזכירו עוד בר"א אלא כאן כתב הר"ב ממ"ש כעין דלעיל ואמר שראייתו של ר"א היא מענין הכתוב בתירה כשפסח נדחה שהוא פסוק וישלחו שמדבר ביחידים טמאים שמשתלחים שאז נדחה הפסח לשני זו היא כוונת הר"ב בלי ספק אלא שאין הלשון נמשך יפה ויכון להחסיר ד' של דכתיב או להוסיף מ' ולג' מכשפסח נדחה וכו' ור"ל זה נלמד משם פי' כשפסח דוחה נלמד מדין כשכסח נדחה:

ה מה בין הא דלא תנייה נמי בפ"ק דמגילה גבי כל אין בין דלא תני התם אלא מה שיש בין זה לזה ולא יותר דקתני אין בין אבל הכא איכא תו טובא כדקתני בתוס' ע"ש והאי תירוצא שייך נמי למה בין דמ"ג דאף התם תנא ושייר כדכתב התי"ט:

תי"ט ד"ה מקחו וכו' אותו נאכל בחפזון וכו' קשה לריב"א אמאי לא פריש אותו בחפזון ואין פסח ב' בחפזון (פי' דהוי דכוותיה דגם הוא א' כדאמרינן בגמרא גבי הזה) אבל פסח דורות ה"נ בחפזון מועבדת ע"כ ונ"ל דתרי אותו כתיבי בההיא וככה תאכלו אותו וחד לפסח שני וחד לשל דורות וא"ל דההוא אותו איצטריך למעוטי מתניכם חגורים וכו' דכל זה נכלל בחפזון תדע דבתוספתא דמני כל החלוקים לא מני מתניכם חגורים וגו' לענין אחר משום דאינהו פרטי החפזון:

ד"ה בלילה א' וכו' ז"ל הגמרא ה"ק לילה א' וה"ה פסח דורות וחמוצו כל היום ופסח דורות נוהג כל ז' ע"כ ומעתה מה שהאריך התי"ט בכל דבור זה הוא מוכרח בעצמו מן הגמרא אלא דרצה להסביר טעמא למ"ש הגמרא ה"ה פסח דורות דכוונתו לפרש מ"ש הגמרא דלא ליקשי מנ"ל דתנא סבר ה"ה לדורות דלמא דלילה א' כמשמעו ס"ל שבמצרים לא גזרו וכו' אבל לישנא דאין לפ' אינה מדוייקת דמשמע דלדידן קאמר והול"ל ולא משמע לגמרא לומר דבא לחלק וכו' גם לישנא דואע"ג דקאמר בתר הכי לא דייקא דמשמעות האע"ג הוא הרגש הנולד ממה שקדם וכאן אינו כך אלא הרגש חדש על הכללות הענין שהעלה דכיון שאין לחלק במדבריהם א"כ לילה א' שוה למצרים ולדורות וע"ז חוזר ומרגיש דמנ"ל לומר ה"ה דלמא דפסח דורות עד חצות מדאורייתא ודמצרים כל הלילה מדאורייתא אבל ק"ל בגמרא מנ"ל אבל מאי דכתב הר"ב דמתניתין חסורי מחסרא בגמרא לא מוכח הכי דהא אמרינן פ"ק ור"ל דכיון דאמר דפסח כל ז' דר"ל חמוצו כל ז' ממילא שמעינן דשל מצרים לא היה כל ז' וא"ת ומנ"ל דיום א' הוא דלמא לילה לבד זה אי אפשר דכל מה דתנן לבלילה היינו בהק"פ ואילו היה ג"כ החימוץ אסור רק בלילה לבד הי"ל לשנותו בפי' בכלל דיני הפסח והא דלא תני בפי' וחימוצו יום א' ולא לתני לשל דורות שהוא ידוע י"ל דתנא נקיט חומרי חומרי ודו"ק:

ע"ש וי"ל דקנייה וכו' סי' אגב דבעי למתני חילוק אחר בין דמצרים לשל דורות שהוא החמץ דהיינו אפילו ביום והא כדאיתיה והא כדאיתיה דקתני בלילה א' לחלק בין דיום לדלילה וכלומר וכל אלו הם בלילה אבל יש גם חילוק א' לשל היום באופן דלא תני לילה אלא להבדיל בין היום ובין הלילה:

ד"ה ופסח וכו' וא"ת הואיל ואישתמיטתיה התוספתא דתני בהדיא דאף פסח מצרים בג' כתות לא היה להתי"ט להקשות קושיא אלא להביא מה שראה בירושלמי דקושיא ליתא חדא דאיכא למימר דדוקא בפסח דורות צריכות ג' כיתות ולא בשל מצרים שלא היה מקדש ועוד דאפילו לירושלמי לא הוו הכתות דמצרים דומיא בשל דורות דתנן לעיל נכנסה כת ראשונה וכו' ותו איכא למידק במאי דקאמר הירושלמי דקולו של משה היה מהלך וכו' דאם היו חייבים להתחלק לג' כתות למה לא למדם בכך מתחלה כשהודיעם כל חוקות הפסח ולמה המתין עד אותה שעה לסמוך על הנס דיהיה קולו הולך וכו' וי"ל כמ"ש יונתן בן עוזיאל בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים ואובילית יתכון לאתר בית מקדשא למעבד תמן פסחא וא"כ מתחלה נראה שלא עלה כן על דעת מרע"ה וסבר דאין חיוב החילוק לג' כתות אלא במקדש אבל כשראה שה' רצה להוליכם שם ממש וזה היה באותו הלילה ממש אז נתן בקולו קול עוז:

ו קרב שלמים אמרינן בגמרא ל"ש אלא שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה אבל נמצא קודם שחיטה (פי' שהיה יכול לשוחטו ודחאו) והמיר בו אחר שחיטה תמורתו מכח קדושה דחויא אתא בלא הקרבה ע"כ ואיכא לישנא אחרינא ארישא ל"ש דירעה אלא דנמצא והמיר קודם שחיטה אבל נמצא קודם שחיטה והמיר אחר שחיטה קרב שלמים והיינו דיוקא דרישא דאיהי איפכא לדיוקא דסיפא והאי לישנא בתרא איתותב וקיימא לישנא קדמאי דסיפא דייקא ונמצא דאמרינן נעשה מסיפא לרישא ודוק:

הרע"ב שמעתי מרבותי נראה דאי מאיזה תנא אחר לא היה לו לחוש כ"כ על אותה השמועה דשמא תרי תנאי אליבא דמאן דהו אבל כיון ששמע מרבותיו פשיט דלענין הלכה אמרו לו ב' הדברים ולכן היה מצטער בהם ומש"ה כתב הר"ב בסמוך ואין לי לפרש שכחתי וכו' דודאי שרבותיו פירשוהו לו אלא דאיהו אנשייה לגמריה:

ד"ה וכן וכו' אחרי כן וכו' דר"ל ואפילו המיר אחר שחיטה וכדכתב ל''ש דאמר בגמרא:

תי"ט ד"ה שתמורת וכו' בי"ד עצמו וכו' בהא י"ל כדי שלא יאמרו שנתמנה על ב' פסחים ולעיקר תמיהתו על רש"י והר"ב י"ל שהקשה להם דממתניתין משמע דרבי יהושע נתקשה על שתיהן קריבה ואינה קריבה וקשה שלמה יקשה לו על הקריבה הול"ל שמעתי שתמורת הפסח אינה קריבה ואין לי לפרש כי זו היא התמיהה למה לא תקרב אבל בבא דקריבה אין בה תמיהה לכך פי' שהוא שמע שקרבה אחר פסח פי' אחר שנשחט הפסח וע"ז תמה על בבא זו למה לא תקרב שלמים אפילו קודם שחיטת הפסח וזו תמיהה א' ועוד יש תמיה שניה מסתירת ב' הבבות ור"ע פי' שמה ששמע קריבה אחר הפסח ר"ל שנמצא אחר שחיטת הפסח ולכן תקרב שלא נדחית בידים ושאינה קריבה היא שנמצא קודם ודחהו במה ששחט הפסח הב' וזהו אחר שחיטת הפסח ודוק:

ד"ה ירעה וכו' וכתבו התוס' וכו' אמרינן בפ"ז דיומא דרב ס"ל אין ב"ח נדחים יליף מבעל מום עובר שהיה דחוי בהיות בו המום וחזר ונראה כשעבר המום ולפי' התוס' צריך להדחק דלא מיירי במים עובר שהטיל בו האדם בידיו:

ע"ש או שמשכו וכו' י"ל דכיון דמשכו ידיהם מקודם תו לא הוה חזי בשעת שחיטת האחר שנמנו עליו משא"כ כאן שמשעת שחיטת הב' היה הא' ראוי ודחאו בידים:

ד''ה ויקם וכו' כלומר וכו' האי ק"ו פריכא למאי דנימא לקמן דלרש"י התמורה עצמה ראויה לפסח והאי דקאמר פי' הר"צ ה"ק פי' הר"ב בסוף פ"ב דשקלים דמותר הפסח שלמים דהכא לא פי' כן ולא לעיל:

ד"ה וכן וכו' דמצי וכו' פי' רבותיו שאמרו לו ב' השמועות היה להם לאומרם בפסח ולא בתמורה:

ע"ש אף היא נקבעת וכו' כתבו התוס' שמכאן משמע דס"ל לרש"י שלפי האמת התמורה ראויה לפסח ור"י מפרש דס"ד הואיל ואינה קריבה לעולם לשם פסח מתחלה שלמים היא קמ"ל דאינה קריבה ונ"ל להכריח סברת רש"י דאי אמרת דתמורה אינה ראויה לפסח אלא לשלמים ליפלוג ר"ע כולה בנמצא קודם הפסח ולימא דבשנמצא קודם שחיטה והמיר קודם שחיטה דקיימי ב' פסחים ותמורה אז מצי למקרב תמורה לשלמים אבל אם נמצא קודם ודחהו ואח"כ המיר בו ירעה הוא ותמורתו והוה יליף לן בתמורה דאינה קריבה פסח לעולם:

ז ויפלו דמיו לנדבה רש"י ותו' גרסי במתני' ויביא בדמים שלמים וכדכתב