קול הרמ"ז מועד מו

טמא מת בלבד כדכתיב בקרא טמא לנפש דההוא אתא לדיוקא איש טמא לנפש נדחה ולא צבור טמאים לנפש וקמ"ל קרא דדוקא טומאת מת דחויה בצבור אבל ליחיד כל טומאת גופו דוחה פסח ראשון או נאנס וכו' לא ערבינהו משום דשאני באונס זה אני אומר לפי' הר"ב אבל קושטא דמילתא דחייבין הם אונם ומזיד כמ"ש בסמוך תני תרי בבי לאתוי מזיד ואונן:

ולא עשה את הראשון כל זה יתור במתני' דסגי ליה למתני מי שהיה טמא או בדרך רחוקה יעשה את השני אבל בגמרא מפרש לה אליבא דר' ששת דסבר דאי שחטו וזרקו על שהיה בדרך רחוקה דלא הורצה, והכי הלכתא כדכתב הרמב"ם בפ"ה מהק"פ ומפרשינן בגמרא אליביה דלא עשה דרישא מייתי מזיד בהדייהו ובסיפא מייתי אונן וקמ"ל דתרווייהו ליעבדו פסח שני ולפי' ו' של ולא עשה פי' או לא עשה כלומר או אחר דלא עשה ומאי ניהו מזיד ואונן והכי מסיק רב אשי לסיועי לרב ששת וקאמר מתני' נמי דיקא דקתני אלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת אהייא אילימא אשוגג ונאנס שוגג ונאנס בני כרת נינהו (פי' בתמיה) אלא לאו אמזיד ואונן ע"כ ופי' התוס' תרי גווני מזיד נינהו חד שהניח בחנם ואונן שנתעצל אגב מריריה ע"כ ולפי האי מסקנא חייבים בהכרח הם מזיד ואונן ותמיהני טובא על הסברות החדשות שכתב הר"ב דלדידיה חייבין קאי אשוגג ונאנס ואינו כן כדקא מתמה רב אשי והכי מסתברא חד דכיון דאתרבו שוגג ונאנס מאיש איש לר"ע ובמה הצד לר' ישמעאל אמאי לחייבו בהכרת טפי מטמא ודרך רחוקה ועוד דקי"ל אנוס ראמנא פטריה ורש"י ז"ל אפילו במשנה לבדה קודם שנדע פי' הגמרא עליה כתב שם וז"ל שאלו פטורים טמא ודרך רחוקה ושגג ונאנס ואלו חייבין מפ' בגמרא הרי שלא רצה שיעלה על דעתנו אפילו בדרך ס"ד פי' הר"ב אחר שכתבתי זה ראיתי שהרב בעל ברכת הזבח דף קנ"א מצדד ליישב פי' הר"ב ע"ש פי' דזה אינו ראוי מחמת איסור וזה אינו יכול ואי כתב טמא לא נילף מיניה דרך רחוקה ולכן לא הוו צ' כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין א"נ דגלי רחמנא דבכל מיני דאי אפשר לעשות הראשון יעשה השני דהיינו אינו ראוי ואינו יכול:

תי"ט ד"ה א"כ וכו' פריך וכו' איברא דה"ק הגמרא אבל קמ"ל דהיינו אליבא דר"נ דסבר דאם שחטו וזרקו על שהיה בדרך רחוקה הורצה ולית הלכתא כוותיה ונראה דרב ששת מפרש א"כ למה נאמר וכו' כלומר א"כ שגם שוגג ואנוס עבדי פסח שני למה נאמרו אלו השנים בפרטות לכתוב רחמנא בדרך כלל איש אשר לא יוכל לעשות פסחו בראשון יעשהו בשני וגו' וע"כ לפרש כך אליבא דר' ישמעאל דמייתי התי"ט לעיל (דאמר) לא הרי (טמא) כהרי דרך רחוקה וכו' ומייתי לשוגג ואנוס מבינייהו ואי לא הוה כתב לתרווייהו לא מצי להרבות שוגג ואונס וזה אני אומר לפירוש הר"ב שסובר בשוגג ונאנס חייבים אבל לקושטא דמילתא דכתיבנא לעיל דחייבים קאי אתרי גווני מזיד ה"ק א"כ שהכל עושין פסח שני אפילו מזידין למה נאמר טמא ודרך רחוקה ושארא דאתרבו מאיש איש או מצד השוה אלא לומר שהם המזידין חייבים אם לא יעשו הב' וה"ק מתני' א"כ למה נאמרה פרשת טמא וכו' ליכתוב רחמנא כל איש אשר לא יעשה הוא פסח בראשון יעשה בשני ומיהו אכתי יש לבעל דין לחלוק וע"כ נ"ל ליישב הכל בהקשות עוד שאותה פירכא שכתב התי"ט דפריך בש"ס הא איצטריך וכו' לא פרכינן לה אמתני' אלא אברייתא דתניא אלו עושין את השני הזבין והזבות וכו' עד וטמא ושהיה בדרך רחוקה א"כ למה נאמר טמא ואהא פרכינן דהא איצטריך וכו' ומשני אלא א"כ למה נאמר בדרך רחוקה לפוטרו מן הכרת ע"כ וק"ל אמאי לא פרכינן הכי אמתניתין ותו רב נחמן למה לא מסתייע מכח זה ממתני' וי"ל כמ"ש התוס' ד"ה דאי בעי למעבד וכו' דמדתניא לפוטרו מן הכרת משמע מכרת פטור אבל אם זרק הורצה (פירוש וכרב נחמן) ובסוף כתבו ונראה לר"י דממתני' דקתני פטורים מן הכרת ליכא למידק כרב נחמן דמדקתני פטורין מן הכרת מכלל דאם זרק. הורצה דה"ה אם זרק לא הורצה ואיידי דקתני סיפא חייבין תנא רישא פטורים וא"ש דלעיל מייתי ראיה ממתני' לרב ששת ע"כ ופי' דבריהם דברייתא ע"כ כר"נ דתניא לפוטרו מהכרת ולרב ששת היל"ל לאם זרק לא הורצה ומדקתני הכי לפוטרו דאתי כרב נחמן דייקינן הא איצטריך וכו' דודאי תנא דברייתא אהא קאי אבל במתניתין דליכא למימר איידי משום דתנן בה חייבין ודמשום הכי תני פטורין דלא מצי למתני ואלו אם זרקו לא הורצו משום דאיכא טמא בהדי לשון הרבים וביה לא שייך לא הורצו דפשיט ודו"ק אבל בודאי דרש"י לא נחית להאי ומש"ה כתב במתניתין כל מ"ש כאן התי"ט דמשמע דאפילו מתני' אתיא כר"נ אבל התי"ט שראה תוס' לא היל"ל מ"ש על מתניתין:

ב מאיסקופת וכו' בגמרא תניא אליביה דר"א מג"ש דריחוק מקום מריחוק מקום דמ"ש מה להלן חוץ למקום הכשרו שהוא לפנים מן החומה אף כאן חוץ למקום הכשרו שהוא העזרה ולפ"ז י"ל דר"ע לא יליף אותה ע"ש:

נקוד וכו' פירש"י וז"ל וכל ניקוד למעט הדבר בא דמשמע סמייה להאי תיבה מהכא ע"כ וכדידיה מסתברא כדמוכח בסברא דמייתי טובא דפירושייהו כעין שפירש"י ועוד ראיה לרש"י שהרי בברייתא תניא דרך רחוקה שומע אני מהלך ב' (או ג') ימים כשהוא אומר ובדרך לא היה מגיד שמאסקופת העזרה ולחוץ קרוי דרך וכלומר דמיניה תידוק דהאי רחוקה לאו דוקא ולר"א י"ל דכיון דכתיב רחוקה וכתיב דרך סתם משמע דאינה רחוקה הרבה ודו"ק:

הקשה הר"ב בעל ע"ח לרש"י ולהרמב"ם דלכל המפורשים שפי' דריחוק מן המודיעית הוא ט"ו מילין מהלך אדם בינוני כו' וכדכתב הר"ב והיינו דעולא כדאמר בגמרא והקשה הוא ז"ל דעולא אתותב מברייתא דרב יהודה אומר שמהנץ החמה עד שקיעתה הוא מהלך ל"ב מילין וא"כ עד אחר חצות הם י"ו מילין וי"ל דמאי דאיתותב היינו טעמא דעולא דסבר דבחצי יום מהלך אדם ט"ו מילין אבל מאי דקאמר ממודיעית ועד ירושלים ט"ו מיל האי קאי דקושטא הכי הוא ועי"ל דהרמב"ם וכל שאר רבוותא לא חשו להאי תיובתא דרב יהודה משום דסברתו הוא דדעת חכמים ז"ל דסברי דחמה מהלכת ביום למטה מהרקיע ובלילה מהלכת למעלה ממנו ולפ"ז סבר ר"י דעביו של רקיע ד' מילין אבל לקמן מייתי ברייתא דהילוך החמה דאמרן ותני דחכמי אומות אומרים דחמה מהלכת בלילה למטה מן הקרקע ושנראה דבריהם מדברינו והיא סברא קבועה עכשיו בעולם ולכן לא חיישינן לההיא תיובתא ועיין בברכת הזבח דף קנ"א ע"ב:

הרע"ב ד"ה חוץ וכו' וחלה ונתעכב וכו' ודאי לא מיירי מחולי גדול דבגמרא אמרינן דאע"ג דמצי עייל לא אמרינן ליה קום עול:

ע"ש אלא דין נאנס וכו' קשה מאי בין זה לזה והלא שניהם שוים כדתנן במתני' דלעיל די"ל דנ"מ לעשות ע"י שלוחו דלמ"ד דהוי דרך רחוקה לא מצי למעבד ע"י שליח דקי"ל כדרב ששת וכנ"ל ולר"ע יכול לעשותו על י"ש:

תי"ט ד"ה לפיכך וכו' ובירושלמי וכו' מזל"ן דאע"ג דיש דרך בלשון זכר מ"מ הו"ל לכתוב רחוק בהדיא ואז הוי קאי אדרך ומדשני והאריך בה' ונקוד על ה' ש"מ כדירושלמי:

ג וזה טעון וכו' הכי נמי שייר נותר ושבירת עצם דשוין בהם:

תי"ט סד"ה מאי וכו' תוס' מסיימי דבתוס' לא תני ביקור דלא חשיב אלא מה שנוהגים בפסח וביקור נוהג נמי בתמיד ע"כ ולעד"נ דברייתא שיירה נמי דראשון אין נאכל חוץ לחבורה מה שאין זה אסור לשני ולפ"ז איכא נמי ב' שיורים בתוס' ועיין בס"ה ק"פ וה"מ דאפשר דתוס' לא סברי כהר"מ בהוצאת חוץ לחבורה שהרי הכ"מ נדחק ליישב סברת הרמב"ם והר"ב בעל ברכת הזבח נתקשה בזה ע"ש דף קמ"ב:

ד"ה והשני וכו' דדומיא דפרטא וכו' זה אינו אלא דבגמרא תני ג' חלוקים הא' מצות שבגופו פירש"י כגון סדר עבודתו ואכילת צלי והב' מצות שבגופו כגון על מצות ומרורים פירש"י שהם דברים אחרים ובאין חובה לו והג' מצות שלא של גופו כהשבתת שאור והר"ב כלל שני החלוקים במצות שבגופו מפני שהם חובה לו אבל על הג' כתב שעל גופו וממקום אחר:

ד הפסח שבא קשה אמאי לא תנייה לעיל פ"ז גבי נטמא קהל או רובו ושארא וי"ל במאי דקי"ל דפסח הבא בטומאה והיו אז זבין וכו' שנדחים מהראשון וגם בשני לא יעשו וכדכתב הרמב"ם בפ"ז ומש"ה נטריה עד הכא דמיירי בפסח ב' לאשמועינן דאף בשני לא יעשו דאי עושין הב' פשיט דלא יאכלו בראשון:

זבין וזבות בבכורות דף ל"ג דמייתי התם מתני' גרסינן נמי מצורעים וגם הרמב"ם כ"כ בפ"ז:

הרע"ב ד"ה לא וכו' דאין צבור נדחין וכו' מסיים רש"י אבל גבי זיבה אף צבור נדחין:

ד"ה ואם וכו בטומאת הנוף וכו' פי' לאפוקי טמא מגע דמותרים לאכול כדכתב התי"ט בשם הר"מ:

ד"ה אף וכו' אין טמאי מתים וכו' וא"ת א"כ אפי' לכתחלה יכנסו כבר פירש"י בדף ס"ז וז"ל ומיהו לכתחילה לא אשתרו דטמא נפש גלי רחמנא דאין צבור נדחים הא שאר טומאות נדחים מיהו אהני הקישא לפוטרן מהכרת ע"כ:

ע"ש איצטריכו לחלקם וכו' ור"א מפיק חילוק מחנות מולא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה והכי דריש ליה ר"י במכילתין דף ס"ז ומוקי לוישלחו מן המחנה כדר"א במתני':

תי"ט ד"ה לא וכו' וא"ת וכו' מלבד הקושיא שמנגד ע"ק דכיון דדוקא טמאי מת דוחין מגזרת הכתוב אין חילוק בין קל לחמור עוד תימא דקארי לה אמאי קארי כיון דהרמב"ם פסק טמאי מגע אוכלין כדכתב הטור בסמוך וא' מהראיות דכתב הכ"מ היא דמדיוקא דמתני' מוכח דדוקא הני לא אכלי אבל חי קשיא (הא) קשיא מאי דהקשה הל"מ כיון דהר"מ סבר דדוקא טומאת מת דוחה הפסח ולא שאר טומאות א"כ גם לענין האכילה לא יאכלו אלא טמאי מת והניחו