קול הרמ"ז מועד מה

הרע"ב ד"ה שוחטין כו' לא הביא כפרתו וכו' קודם שחיטת הפסח עליו יוכל להקריב אחר הפסח דמחוסר כפורים נמי דוחה עשה דהשלמה רש"י:

תי"ט ד"ה ראה וכו' שנתן קרבנותיו וכו' ואע"ג דגם מחוסר כפורים צריך טבילה כדתנן פרק חומר בקדש מ"מ אינה אלא מדרבנן ועוד דההיא טבילה לא בעי הערב שמש ולא שייך התם דלמא פשע. תוס' ור"ל שבטבילה דאורייתא דצריך הערב שמש חיישינן דלמא פשע ולא טבל קודם הערב שמש ותו לא יש לו תקנה אבל טבילת מחוסר כפורים דמדרבנן כל היכא דלא טבל אמרינן ליה לטבול ויש לו תקנה וא"ת לפי התירוץ הא' דמשמע דכיון דרבנן היא לא העמידו דבריהם במקום כרת קשה דאין שייך לומר כן אלא במקום דלית תקנה וכגון אונן דלקמן דמאי אית ליה למעבד ולכך לא העמודו דבריהם אבל בכאן לחייבוהו לטבול וי"ל דנ"מ היכא דאיהו אמר שכבר טבול אין לחוש לומר דמשקר ולא טבל:

ע"ש דחזקה וכו' אין זה טעם דלא פשע אלא שכיון שמסר קרבנותיו לב"ד לא חיישינן דלמא פשע ומ"ש בגמרא חזקה דאין ב"ד וכו' הוא טעם לחשש אחר שמא הוא ימסור לב"ד והם לא יקריבוהו:

ו וכן מי וכו' האי וכן הוי דומיא דוכן הסומא דפ"ק דחולין ופי' דבחוש זה הוי דומיא דאונן ומפקח דאפשר שהיה להם עכוב מלאכלו כגון אונן שנגע במת ומפקח שמצאו מת כן חבוש זה מיירי דאפשר שלא יצא דהיינו בחבוש ע"י עכו"ם דאי ע"י ישראל אפילו בפני עצמו מותר וכדכתב הר"ב בסמוך:

כולן פי' אפילו נתחברו כל החמש אין שוחטין עליהם על כולם בלי שיתוף אחרים עמהם אעפ"י דהוו ספיקי טובא א"נ על כולם להביא זב וזבה:

לפיכך משום בבא זו האריך התנא בבא דרישא דשוחטין עליהם בחבורת אחרים לאשמועינן דין זה דאם אירע בהן וכו' דאי לאו מפני כך היה די שיאמר דוקא חלוקא דאין שוחטין עליהם בפני עצמן וממילא הוה משמע דבחבורת אחרים שרי:

הרע"ב ד"ה האונן וכו' ולא העמידו וכו' כדתנן בס"פ אונן טובל ואוכל פסחו לערב וכו':

ע"ש ד"ה שמא וכו' שמא יטמא וכו' וחולה וזקן שמא יכבד עליו החולי ולא יוכל לאכול רש"י:

תי"ט ד"ה שמא וכו' אבל לאחר שנקבר וכו' וי"ל דחיישינן שמא יגע באיזה כלי מתכת או כלי שטף שנטמאו במת או באיזה תכשיט שהיה עליו כגון טבעת וכיוצא א"נ י"ל דלא פלוג רבנן דאלת"ה לפלוג גם בין כשהוא שם לשאינו שם דלא יוכל להטמא וכיוצא וטעמא רבה למלתא והוא כי איחור הקבורה יכול להמשך איזה זמן כגון שמת פתאום ומסופקים אם עודנו חי וגם שהלינו לכבודו וכו' וכיון שכן שתוכל להתאחר הקבורה ושאז יש חשש שיגע בו לכן גזרו סתם על כל אונן אפילו שנקבר שלא ישחטו עליו לבד אם לא בצירוף אחרים שהוא דבר מצוי מאד ולא יש לחוש שיבטל מצות הפסח ומעתה מה שפירש"י האונן שמתו מוטל אין הכוונה לשלול דשכבר נקבר דלא מקרי אונן אלא ר"ל שמסתמא עיקר מציאות האונן או של תורה או דרבנן הוא כל זמן שלא נקבר ודבר זה אינו אליבא דר' בלבד דאפילו רבנן מודו ביה ורש"י ז"ל לא כיון דלר' דוקא אלא נקט אותו הלשון מפני שמשמעותו כולל יותר מדברי רבנן שהרי ז"ל הברייתא דהתם עד מתי הוא מתאונן עליו כל היום ר' אומר כל זמן שלא נקבר כ"כ ורש"י כתב איזהו אונן כל זמן שלא נקבר ואין בברייתא איזהו אונן אלא הוא לשון רש"י ז"ל ומינה דכל שאר הלשון הוא מדידיה וכדאמרינן ובזה הלכו להן כל קושיות התי"ט וראיה לדברי שאין רש"י שולל אחר שנקבר שהרי כתב אחר ד"ה שוחטין עליו דדוקא אנינות יום הוא מדאורייתא כדכתיב הן היום הקריבו היום אסור לילה מותר ולא חלק בין נקבר ללא נקבר באותו יום ועוד דודאי דנדב ואביהו נקברו ביום שנשרפו וקרי ליה יום אנינות לכולי יומא:

ע''ש אמדאורייתא קאי וכו' זה אינו שהרי מצי קאי גם אלא נקבר דהוה יום ולילה מדבריהם ולא העמידו דבריהם בלילה אבל ביום ישחטו עליו בחבורת אחרים ולא עליו לבדו דשמא יטמא למתו:

ז הרע"ב ד"ה אין וכו' רבי יוסי קאמר וכו' כן הוא בברייתא בפי' וכתבו התוס' דאף ר"י מודה בזה והשתא א"ש דר"י משיבו בטעם שגם ר' יהודה מודי בו:

ע"ש יכולין לאכול וכו' כ"כ הרמב"ם בהק"פ אבל רש"י כתב ואין יכולין לאכול כזית בין כולם:

תי"ט ד"ה אין שוחטין את הפסח ביחיד וכו' דדריש בא' באנפי נפשיה על היחיד רש"י וא"ת א"כ מלת שעריך אין לה טעם וי"ל דבגמרא אמרינן דר' יהודה תרתי משמע ליה מהאי קרא חדא דאין שוחטין על היחיד ועוד איסור זביחה על במת יחיד ונראה דדריש הכי לא תוכל לא"ה באחד דהיינו יחיד בשעריך כלומר גם בשעריך דהרבה פעמים חסר ו' כמו אדם שת אנוש וסמך על הפסוק שאחריו כ"א במקום אשר יבחר ה' דהיינו בשעת איסור הבמות וכן פי' רש"י דכרת דשחוטי חוץ ליכא ביה ונ"ל דטעמא דכיון דבא עליו לא תעשה פרטי ש"מ דיצא מן הכלל ללאו גרידא אבל אח"כ כתב דבזבחים דף קי"ד מוקי לה בקודם חצות דליכא כרת דמחוסר זמן הוא ואיירי בשעת היתר הבמות וכמ"ש הר"מ בפ"א מהק"פ ע"ש ובכ"מ ומ"ש בשער א' ר"ל אחר חצות שכל ישראל באים לבמה גדולה לעשות פסחיהם וכדתנן בספ"ק דמגילה והתי"ט לא דקדק בפירש"י והבי' הברייתא כפשוטה דאינה חייב אלא בשעת איסור הבמות ולא חש להטעות התלמיד וגם דלקשי ההיא דפ"ק דמגילה:

ד"ה ואין וכו' וקשיא וכו' קושית התי"ט מאין מזמנין היא אליבא דהראב"ד ודעמיה דסברי דנשים חייבות בבה"מ מדאורייתא אבל לדעת התוס' וסיעתייהו דמסתפקי אי הוי דאורייתא א"ש דאין מזמנין עליהם ול"נ לתרץ שלא ראו חכמים לגזור כן בפסח דעיקר שמחת החג הוא איש ואשתו מן התורה וא"כ אם יאסרו לאנשים שיאכלו עם הנשים אין זו שמחה אבל בענין הזמון דחשש כל דהו אסרו חכמים תדע שאפילו נשים ובעליהם כתב רש"י בברכות דאין חברתן נאה וכ"ש דנשים אינן אומרות ברית בברכת הארץ:

ע"ש שיכול לאכול וכו' ומייתי ליה מפסוק איש לפי אכלו ובמכילתא מרבה הכל ממכסת נפשות:

ע"ש כשלא הגיעו וכו' ול"ג דאי משום האי טעמא אפשר שאחרים יקדישוהו לשמם דקי"ל בב"מ י"ב ובגיטין ס"ד דדעת אחרת מקנה אותם עדיף אפילו לגבי קנין דאורייתא אבל נראה דאינן בני דעת ר"ל שיעברו כמה דברים בין לאוכלו בב' מקומות ולהוציאו מן הבית וכיוצא שמה שדקדק התי"ט הא דכולה קטנים אינו כשר לא נראה דא"כ ה"ה לדקדק בנשים ועבדים או עבדים וקטנים ואין סברא שיפסלו אותו חכמים משום חשש פריצותא אלא לכתחילה הוא דאסור ומש"ה במתני' דבסמוך תנן אונן אוכל את פסחו כמה דתנן גבי גר דחבורת גרים אם שחטו עליהם בדיעבד כשר כדכתב הר"ם שם:

ח גר שנתגייר גם שמשנה זו נשנית בפרק ה' דעדיות בשם ר"י ע"ש מ"ש הטעם שלא נזכר כאן שמו של ר"י עליה:

מן הערלה בזה רומזו ב"ה דאיירי דוקא בערל עכו"ם דאין הערלה נקראת אלא ע"ש ע"ז כדתנן בנדרים ספ"ג:

הרע"ב דאפילו יום וכו' פי' ל"מ בערל שמותר והכא י"ל דסתם לן תנא דלא כרבי דסבר דיום קבורה דרבנן תופס (ללילו) א"נ יכול להיות דר' מודה ביום שמועה וליקוט עצמות ומתני' ככ"ע:

תי"ט ד"ה אונן וכו' כ"כ הר"מ וכו' וק"ל דכיון דחיישינן שמא נטמא א"כ גם לערב לא יאכל לרש"י ולהר"ב דכתבו לעיל משום דחיישינן שמא יטמא למתו ולהרמב"ם ניחא דלא מטי ביה מהאי טעמא כדכתב התי"ט לעיל ונ"ל דרש"י והר"ב סברי דטעמא דטבילה לאונן הוה כדכתב הרמב"ם בפי' מתני' דהכא וז"ל וחייבנו לאונן טבילה כדי שתראה הפשטתו מאותה מחשבה והסרת אבלותו אבל לב' טעמין דהר"מ קשה דהתינח באונן אבל במחוסר כפורים דאיירינן אחר שהביא כפרתו למקדש ודאי דליכא חששא דשמא נטמא מאי איכא למימר ונלע"ד דהטעם משום מעלה בקודש כגון משום הכון כיון שעכשיו אוכל בקדש מה שנאסר לו עד עתה וז"ל הגמ' כיון דעד האידנא הוו אסירי אצרכינהו רבנן טבילה ע"כ והו"ל מעין הא דתנן יומא פ"ג אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול וטעמו משום דנכנס מחול לקדש פי' לעבודת הקדש ה"ה ודאי באכילת קדשים:

סד"ה טובל וכו' זה לא נזכר בכריתות אלא בפ"ד דיבמות דף מ"ו ולא קאי הכי דדחינן דלמא משום נקיות ומסיק מן ויקח משה את הדם ויזרוק וגו' וגמירי אין הזאה בלא טבילה:

ד"ה כפורש וכו' אי אמרת נגזר וכו' פי' שיאמר אשתקד הייתי זר והקרבתי פסח בלא קרבן:

ע"ש והפסח בכרת וכו' הראב"ד תירץ דטעמא משום דהאי כרת וגם אכילת קדשים בטומאת כרת ולכן העמידו דבריהם והיינו טעמא דאיזמל והזאה דאמר בגמרא ולמה שגמגם הכ"מ ל"ק דכמה גזרות גזרו משום אשתקד וא"ת מאי אולמיה דהאי כרת דטומאה מדפסח י"ל דשל הטומאה בקום עשה ודפסח בשב ואל תעשה אבל קמ"ל דאיהו דסבר דהזאה נאסרה משום שמא יעבירנו ד"א ומהגמרא נראה דאין טעם זה אלא לר"א כמ"ש לעיל ר"פ אלו דברים ומיהו י"ל דסוף סוף חשש זה דהעברת ד"א ישנו ודאי:

ע"ש תימא לריב"א וכו' וי"ל דלא עדיף מאונן דגם הוא היה אסור בקדשים וכ"ש דנאסר כל ימיו עד שמל אבל מ"ש התי"ט לא נראה שהרי ערל ישראל שחייב בכל המצות ודאי טבל כל ימיו לטהרת הרגל ומאי רבותיה עכשיו משעבר אלא ודאי דמטינן בה מטעם דמעלה עשו בקדשים:

פ"ט מ"א מי שהיה טמא וכו' נראה דאיצטריך למיתנייה לאשמועינן דלא