קול הרמ"ז מועד מד

דקאמר התם הכל חייבים לאתויי מי שחציו עבד וחציו ב"ח דחויא היא מקמי הא דרבינא ע"כ ופי' דבריו שבמשנתינו זו סברת אביו היא כמ"ש כאן התי"ט דפטור מפסח כדי שימהר רבו לשחררו וכמשנה אחרונה דכופין לשחרר והיינו כפייתו לפטור עבדו מפסח כדי שיחוש על עצמו שגורם ביטול מצוה אבל התם לא מטינן בה מהאי טעמא אלא אמרינן עבדים מנ"ל דפטירי א"ר הונא אמר קרא אל פני האדון מי שאין לו אלא אדון א' יצא זה שיש לו אדון אחר ופרכינן הא למה לי תיפוק ליה דהוקשו לנשים שפטורות ממ"ע שהזמן גרמא ומשני רבינא לא נצרכה אלא לחציו עבד וחציו ב"ח דייקא נמי דקתני עבדים שאינם משוחררים וכו' ליתני עבדים סתמא אלא לאו שאינן משוחררין לגמרי ומאי נינהו חציו עבד וקאמר הגמרא ש"מ ולכן כתב הר"א דכללא דהכל חייבים לאתויי מאי וכו' דחויא הוא מדרבינא דיהיב טעמא לדיוקא דאינם משוחררים מפסוק אל פני האדון באופן שאין כאן מקום ולא צורך לסברת הרמב"ם של כאן אלא גזרת הפסוק הוא ומיניה מידחי כללא דהכל חייבין לא מטעמא דמשנה ראשונה ואע"ג דבריש ההיא קאמר דגם רבינא מודה בדיוקא דהכל חייבים והדיוק דידיה מעבדים משוחררים גם הוא אמת אלא דכאן כמשנה אחרונה וכאן כמשנה ראשונה וא"כ ליקשי דלמה ליה קרא דפני האדון תיפוק ליה להרמב"ם דפטור כמשנה אחרונה דקי"ל כוותה ודטעמא לפטרו כדי שימהר לשחררו ע"כ לומר דס"ל להרמב"ם דפליגי ההיא סוגיא אסוגיא דמייתי קרא דפני האדון ואל תתמה שגם רש"י מוכרח לומר כן שהרי לפי' המשנה אחרונה חייב וקרא קאמר דפטור וגם בגמרא אמר עלה ש"מ ודע דהתם אמרינן מעיקרא דהכל חייבין לאתויי חציו עבד ופרכינן לרבינא מאי מרבי ואמרינן חגר ביום א' ונתפשט ביום ב' ועוד אמרינן לאתויי סומא באחת מעיניו באופן שיש כמה מיני ריבויין אבל לפי הדין לא קיימי הכי דחגר ביום א' וכו' או סומא בא' מעיניו פטורין כדפסק הר"מ ולכן הרב לא רצה התם לכלול בהכל חייבין אלא חציו עבד דנדחי מקמי הא דרבינא ולא רצה לרבות שם אחד מהב' האחרים ול"ל דרבינא פליג גם עלייהו דאי הוה כן דהוה פליג רבינא תהיה הלכתא כותיה ואינו כן ודו"ק עומק הר"ב ז"ל ותראה דדברי התי"ט אינם עולים יפה:

ב האומר לעבדו לא תני לשלוחו לרבותא דאף על גב דאיהו עבדו וידע רגילתו בשאר שנים אף על גב דהשתא שני מרגילות רבו כשר:

הרע"ב ד"ה יאכל וכו' משום שלום מלכות וכו' פי' אע"ג דקפדי אבל אי לא קפדי אגדי או אטלה אפילו שאר בני אדם נמנין על ב' פסחים ואוכלין מהנשחט ראשון כנזכר בגליון הנוכחי משם הר"מ והטעם נכון דכיון דלא קפדי אין שם שום ברירה והו"ל כיתום גדול דלא קפיד מלאכול בא' מב' בתי אפטרופסים ה"נ מי שנמנה סתם על ב' פסחים חיישינן דלמא בשעת שחיטה הוה דעתיה אאחרינא אבל אם יאמר בפירוש דלא קפיד ע"ז מע"ז הו"ל כמלך ובזה ניחא מתני' דתנן שחט גדי וטלה דהאי שחט קאי אעבדו דרישא דמתני' וק' דכיון דשחט גדי וטלה איירי במלך ומלכה שהוא ענין אחר ואין הילוך המשנה נכון אבל במאי דאמרן דה"ה שאר בני אדם דלא קפדי ונקטינן בגמרא מלך ומלכה דסתמא לא קפדי:

ע"ש אין נמנין על ב' פסחים וכו' וזהו כמשנה אחרונה אבל למשנה ראשונה אוכל משל עצמו פי' שאיזה יתן לו מתנה ע"ד דתנן לקמן גדי שלי וטלה שלו כדפי' הר"ב וזה קשה לפי פי' רש"י דפי' דלמשנה הא' לא יאכל כלל ואמאי הרי כיון שעובד את עצמו יום א' כבר יש לו מעות משלו ולמה לא יתחייב ליקח פסח ולהר"מ א"ש:

ע"ש ולא מן הב' וכו' וקשה וכיון דאמר לו שחוט הפסח סתם משמע דלא קפיד וי"ל דמדשחט העבד ב' פסחים נראה דקים ליה דרבי' קפיד:

ע"ש ד"ה וטלה וכו' בש"ס מוקי לה וכו' קשה דמה לן לאשמועינן דבר זה בכאן מאי שייטיה לפסח וי"ל דתנייה לגלויי דהא דתנן לעיל גבי עבד דב' שותפין דלא יאכל משל שניהם משום דקפדי אהדדי לא תימא דא"כ לא יש מציאות לו שיאכל פסח דיכול אחר ליתן לו חלק בפסחו ולא מצו בעליו לעכב עליו ומש"ה לא תנן פטור אלא לא יאכל משל שניהם הא דאחר יאכל:

תי"ט ד"ה יאכל וכו' על דעתו של מלך וכו' ונ"ל להוסיף דלפי האמת יש כמה תנאים שסוברים דיש ברירה בדאורייתא וכמ"ש התוספת בפרק ה' דנדרים ולכן יאמר המלך שכן הלכה:

ע"ש ואעפ"י שלא הוזכרו וכו' יותר נכון לומר שדעת מלך ומלכה קלה שלא זהירים במצות כיון שסומכים ע"ד העבדים שאינם זהירים בהם והיה להם למלאכים לצוות לאיזה ת"ח:

ע"ש ולא רצו לומר וכו' לא ס"ל שאין סברא לומר שהיה כח בידם לתקן דבר לכולל שיעשה הפסח בזמנו ולא רצו לעשות ואין טעם ברצון והלא שנינו בספ"ד דזבחים שהתנו ב"ד תנאי כללי שלא יהיה הקרבן תלוי בבעלים אלא בכהן העובד וקי"ל דאין הבעלים מפגלין אלא דהתם מלבד דאיכא טעמא דדלמא אתי למימר שלא לשמן עשו לו סמוכות מהכתוב המקריב אותו לא יחשב דמשמע דבכהן המקריב תליא מילתא אבל הכא דרחמנא תלייה בדעת הנמנים דכתיב במכסת נפשות כדאמרינן בגמרא לא מצו רבנן למתלייה בדעת דידהו דא"כ ביטלת שלא למנוייו ושלא לאוכליו ודכוותייהו טובא ומ"ש התי"ט א"כ היאך נאכיל למלך ומלכה וכו' אטו יראת סכנת נפשות מלתא זוטרתי היא:

ע"ש אלא שבא לומר וכו' אין טעם לטעמו חדא דאי מטינן בה משום דעתם דרבנן ודאלים גוברייהו להכי מאי צורך לאמרו והלא כמה וכמה דברים התנו ב"ד ועוד דמאי דתניא נמצא מלך תלוי וכו' לא נאמר כ"א אחר מעשה הלטאה ושם אין שייכות למ"ש התי"ט ומה שיאמר בהלטאה יאמר בפסח ונראה שהכוונה להציל המלך והמלכה מחששא דדעתן קלה אלא שודאי דעתן יפה ומעשה הלטאה יוכיח שאין שם חשש שיכעיסו על עבדיהם או על החכמים אלא שהיו סומכין על דר"ג בכל עניינם שהרי אם יטמא את המאכל כולו לא היה להם שום תואנה לכעוס ולומר שאין כך הדין דזיל קרי בי רב הוא:

ד"ה וטלה וכו' כמ"ש במ"ג וכו' הרבה זרות נכתבו בענין זה כתב הר' ב''י בי"ד סי' רס"ז ובא"ה סי' פ"ה אבל בכאן נוכל לומר דאפילו הרמב"ם מודה דסגי ליה בע"מ שאין לרבך בו כלום כדמשמע מדבריו בהק"פ וטעמא דרבא במלתא דהא אין מקנין לאדם בע"כ והכא אנן סהדי דלא ניחא ליה לזכות בשל עבד דא"כ לא יזכה בשום א' מהם ולא יעשה פסח:

ג האומר לבניו לפום סוגיין במכילתין איירי דנשחט הפסח קודם שהגיעו האחים לירושה ודייקינן דהמנה אותם קודם דאלת"ה איך מזכה אחיו עמו מיהו מינוי זה לא ידעוהו הבנים וכ"כ רש"י בגיטין דף כ"ה שכתב ולא הודיעם מה שבלבו ונ"ל דהיינו מאי דקמ"ל מתני' דאע"ג דאמר הריני שוחט ע"מ וכו' דמשמע דוקא עליו ולא על האחרים מ"מ אמדינן דעתין דלזרזם עבד ולפ"ז בבנים דוקא מצי למעבד הכי ולא בחברים דאין חובה עליו לזרזם אבל התוס' הכריחו דמתני' איירי בקטנים ומתני' קמ"ל דשה לבית אבות לאו דאורייתא כדאמר בנדרים ל"ו ור"ל דאין הקטנים צריכים מינוי אלא אוכלין ממנו אעפ"י שלא נמנו ומסתמא בהגיעו לעונת הפעוטות דתנן בפ"ה דגיטין מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכדכתב הר"ן ז"ל בפרק לולב וערבה גבי הא דאמרינן דקטן מקנה קני אקנויי לא אקני דהיינו בקטן פחות מבן ו' או ז' אבל מתני' דאיירי בפעוטות תנן שפיר זוכה ומזכה ולפירש"י ירצה שכיון שנכנס א' מהם אעפ"י שאחיו לא הגיעו עד סוף הקרבת הקרבן מ"מ זכו ע"י ולא ידונו בדרך רחוקה:

הריני שוחט זה לשון הר"ן בנדרים ל"ו אמר לבניו הריני עולה לירושלים ולאחר שאהיה שם אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים:

נמנין בש"ס אמרי' מאי קמ"ל הא קמ"ל דאע"ג דאימנו עליו חבורה זו חוזרת ונמנית עליו חבורה אחרת ופירש"י ודלא כר"י דלקמן פריך מי שהיה טמא דאמר ובלבד שיהיה א' מבני חבורה ראשונה קיים עליו ע"כ דמ"ד מקמ"ל ה"פ דאם ת"ק אתא לאפוקי מדר"ש דס"ל עד שיזרוק הו"ל למימר אין נמנין ומושכין עד שישחט ומשנינן דאתא לאפוקי מדר"י וה"ק יכולין להמנות ולהמשך כולם משה א' עד שישחט וא"צ להתקיים אחד ול"נ דקאי אדתנן לעולם נמנין וכו' ומקשי דפשיטא דבכזית סגי מקמ"ל ומשני דלאפוקי מדר"י דמחייב להשאר א' מחבורה הראשונה וז"ש לעולם נמנין ופי' ומשכו ידיהם וחוזרין ונמנין עד שיהיה כזית לכל א' מהחבורה הב' שנמנו בדרך זה ניחא דאח"כ מתחלת פסקא דנמנין ומושכין באופן דמאי דקדים מקמ"ל לא קאי ארישא:

תי"ט ד"ה על וכו' ויהיה הוא ראשון וכו' ונראה דנ"מ שאם ימשוך זה הראשון ידו מאותו הפסח יהיו כל שאר אחיו מסולקין ממנו:

ד"ה רש"א וכו' ומודה ר"ש וכו' ובזה דייקא שלא אמר עד שיזרק הדם כלישנא דת"ק דקאמר עד שישחט משום דלא מיירי ר"ש במינוי אלא במשיכת יד ממנו כיון שכבר נשחט שיביאוהו לשריפה ולכן דייק לדבר בל' דמשמע על יחיד דליה מותר להמשך מי שנשחט עד שיזרוק עליו:

ד בחלקו נראה דהיינו דפי' ממש בחלקו כלומר החזה או השוק וכיוצא דאי לא פי' אלא שאמר סתם בחלקו שיש לו הו"ל ברירה דבשלמא חברים הנמנין סתם על הפסח מדעת כולם אין בזה ברירה דכל א' מזכה לחבירו מה שהוא שלא בחלקו אבל הכא דקפדי בני החבורה אינם מזכים לאותם האחרים שום חלק ובזה מדוייק ליתן לו את שלו. תי"ט ד"ה רשאין וכו' ומיהו הר"ב וכו' לא ידענא מאי קאמר אבל מ"מ אין שום גמגום על הר"ב דאדרבא הוצרך לפרש כן בכאן משום דדוקא מתני' דהכא היא דס"ל דנאכל בב' חבורות ומדסתם תנא הכי ש"מ דגם ההיא דלעיל הכי ס"ל דאי לאו האי דהכא הו"א דההיא אתיא כר"ש ודמיירי בב' פסחים:

ה בשני שלה ולא חיישינן שמא תראה ותסתור תוס':