קול הרמ"ז מועד מג

דכיון שהוא מותר ממילא דאדם יוצא ודחייב בבל תותירו דזה נמשך מזה ועוד למדנו מדיוקא שכל שאינו נאכל בשור אסור לאוכלו בגדי דהיינו עצמות רכים ובזה מיושב ייתור המשנה שלא יוכל לשנות ראשי הכנפיים והסחוסים יאכלו בגדי דאין הכוונה לבד על מה שמותר אלא על מה שאסור שנכלל בדיוקא דרישא ולהיות שאין כוונת התנא לבד על המותר שא"כ לא היה מטיל ו' בוראשי הכנפיים אלא גם דעתו על האסור שהוא מה שאינו נאכל ולפ"ז לא נמשך יפה ראשי כנפיים שהרי הם נאכלים:

הרע"ב ד"ה וראשי וכו' ה"ק וכו' בגמרא מקשינן דמשמע דכל שאינו בשור אינו בגדי והרי ראשי כנפיים אינה נאכלים בכור צלי ומשני שכוונת מתני' דכל הנאכל בשור שלוק יאכל בגדי צלי וכוונתו על ראשי כנפים והסחוסים וא"כ מה הן קתני דלשאר דברים אצ"ל כלום דשוה הגדי לשור:

ד"ה אבל וכו' א"נ וכו' תנאי היא בברייתא דרבי יעקב מטי בה מטעם דאין בו מעשה ומפרש בתמורה ד' דוהנותר ממנו איצטריך להא דתנן לעיל מ"ל לומר שישרף אפי' בט"ז ובי"ז:

ד"ה המותיר וכו' פי' הר"מ וכו' וכך אמר בגמרא בו בכשר ולא בפסול דהיינו הבא בטומאה וקרי ליה פסול משום דטומאה דחויה בצבור ולכך מקרי פסול הבא בטומאה וכפרש"י. יב שאין בו במכילתי' פ' בא הוה ס"ד דיהיה בו משום שבירה במוקדשין מק"ו מפסח ותניא ת"ל בו ולא בשאר קדשים והאי קמ"ל תנא:

תי"ט ד"ה וחותך וכו' כדפסק הר"מ בפ"י וכו' הפסק אמת אבל לא נאמר מפני זה דמתני' איירי ביה דווקא שהרי הרמב"ם הקדים והביא דין משנתינו בפ"ט וכנז' בסמוך ודין עצם שיש בו כזית במקום א' וחתכו במקום אחר הזכירו בפי' ואי איתא דהר"מ סבר דמתני' מיירי בו הו"ל להזכיר תחלה הדין בעצמו ואח"כ הול"ל משנתינו אלא דהרמב"ם כתב ומשליך דשוה לכל אם יש בו מוח ישליכהו לאש ואם אין בו מוח ישליכוהו היכן שירצה ועי"ל דבמכילתי' מוקי למתני' לענין טומאת ידים דלמר לית בקצת היוצא כזית ולמר לית ביה בכביצה וא"כ אין צריך לשורפו מיד סוף דבר משליכו דקאמר הרמב"ם הוא אם ראוי להשליך אבל אין ללמוד משם דמתני' איירי דוקא בו ועוד שהרי בפי' כלל יחד העצם והבשר:

ע''ש ונראה דמש"ה פירש וכו' לא מצאתי מי פירש כך בפי' לא הר"מ בפי' ובחידושיו ולא הר"ב אדרבא הר"מ פי' שא"א לשבור משום שנאמר ועצם לא תשברו בו והוא ז"ל כתב דעצם שאין בו מוח אין חייבים על שבירתו אבל האמת הוא שהמשנה כוללת דאם יש בו מוח אסור משום מוח ואם יש בו בשר אסור לרבי יוחנן משום הבשר. יג אצל חבורתו כתב הרמב"ם ואח"כ אוכל מה שבתוך פיו ולדידיה ניחא דתנן כשהשמש עומד למזוג פי' כשאחר שואל ממנו שימזוג לו כוס והוא עומד מיד יקפוץ פיו ולא יאכל מה שבתוכו עד שיגיע לחבורה. תי"ט סד"ה שתי וכו' ההיא לא איריא להכא דהתם כתבו התוס' דאפילו מ"ד יש אם למקרא מודה במסורת וכו' ועיקר החידוש שיש הוא דאע"ג דמלת יאכל אין שום הפרש בתוספת אות בין מקרא למסורת מ"מ פליגי בה תנאי ודלא כדס"ד בפ"ק דסנהדרין דף ד' דמייתי מן יראה יראה ע"ש וה"ה דהו"מ לאתויי מהכא:

ד"ה בבית וכו' וי"ל דבכה"ג וכו' ול"נ דאשמועינן שאעפ"י שהם בבית א' מ"מ לגבי השמש הוויין ב' מקומות ועוד דאמרינן בגמרא דמתני' ר' יהודה דאמר דפסח ראשון נאכל בב' חבורות שנא' על הבתים אשר יאכלו אותו בהם דמשמע דפסח ראשון נאכל בב' בתים יכול אחד יאכל בב' מקומות ת"ל בבית א' יאכל וסבר יש אם למסורת וכדכתב התי"ט לעיל ואם כן לר"י פשיטא ליה כפשוטו של מקרא דיאכלו ר"ל שנים אותו משמע פסח ראשון אבל לא בב' מקומות בעיא דרשא ולפ"ז דהאי מתני' כר"י דפשיטא ליה דנאכל בב' חבורות לא בעי תנא דידן למתני אוכלין בב' בתים אלא תני ליה כדבר פשוט שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד כלומר כמ"ש בפסוק אבל עיקרו דתנא לאשמועינן דאינו נאכל בב' מקומות וקמ"ל רבותא דאפילו בבית א' והשמש דמשמש לב' חבורות מ"מ אסור לו לאכול בחבורה אחרת ומעתה נ"ל דהר"מ ז"ל כתב הדין לפי הברייתא דתנן חוצה לו אבל אין להוכיח משם שהוא מפרש מתני' כמו שסובר התי"ט שא"כ ליהוי דלא כגמרא דידן דאמרינן מתני' מני ר"י וכו' ולפי' התי"ט הו"ל לאתויי ההיא ברייתא דחוצה לו אמתני' אבל ק"ל דכיון דמתני' ר"י היא דאסר בב' מקומות למה לא פירשו רש"י והר"ב דהופכין פניהם חוצה כדי שלא יבואו לקום מכאן ולאכול במקום אחר והנה ניחא נמי והמיחם באמצע נמי להאי טעמא להפסק וגם מטעם זה השמש קופץ פיו והכלה הופכת ולא חיישינן וכו':

ע"ש וכן דינא דכלה וכו' נראה דזה לפי' הב' דתוספת:

ע"ש ודסגי בהפיכת פנים וכו' לא נראה כלל פי' האחרון דאי סגי בהפיכת פנים לקיים מצות התורה דתן לו חוצה איך התירו רבנן לכלה להפוך פנים דלגבי דידה בטלה המצוה א"כ מוכח דאדרבה פי' הא' טפי מסתבר ועוד דכיון דרחמנא צוה תן חוצה לו משמע דבעינן היכר גמור בדבר שיש בו נתינה ושהיה ניכר להפסיק וכן משמע מדבריו וכתב מעיקרא צריכה לעשות לה היקף שנאמר וכו' ובתר הכי כתב ואלו הופכין פניהם וכו' דמוכח דבעינן תרווייהו ואפשר דרבנן הוסיפו זה משום דכיון דבהיקף כל שהוא סגי תקנו רבנן הפיכת הפנים כדי שלא יבואו להתחבר זה לזה וז"ש כדי שלא יראו כמעורבים ובהכי א"ש מתני' כר"י כדאמרינן בגמרא ויש לו הכרח גדול למ"ש והוא דאותה הברייתא דמחבורה לחבורה דל"ת כ"ש דאתיא כר"ש דאוסר לאכול בב' חבורות ואם עיקר טעמא דמתני' הוא משום ההיא דחוצה וכדקסבר התי"ט שאמר דהר"מ קדם מתני' ע"ד ההיא ברייתא א"כ טעמא דרישא דמתני' אתיא ככ"ע והגמרא קאמר דאתא דוקא כר"י:

ד"ה והכלה וכולי פי' בתכשיטין וכו' האי בורכא היא דהאיסור היא להסתכל ביפיה אבל הסתכלות זה הוא דרך עראי אבל הראיה בתכשיטיה ובראשיה אין לה שייכות עם פיה שאוכלת בו:

ד"ה הופכת וכו' וצ"ל כפי' קמא וכו' ה"ק דיש להקשות לפי מ"ש הר"ב דמשום דבושה רשאי דפסח נאכל בב' חבורות וא"כ מאי איריא כלה אפילו כל אדם וצ"ל כתוס' דדוקא לגבי דידה התירו אפילו התחילו לאכול בלי הפיכת פנים (אבל) לא כל אדם:

פ"ח מ"א בזמן שהיא וכו' פי' שאינה רדופה לילך לבית אביה ומש"ה לא תני תנא דידן כתנא ברא דתניא אשה רגל ראשון אוכלת משל אביה וכו' משום דבעי תנא לאשמועינן דמיירי כשאינה רדופה ומש"ה אפילו ברגל הא' צריכה לברר ולפי מ"ש התוס' דהתם כל נשים רדופות ניחא בזמן כלומר שהוא יוצא מן הכלל:

הרע"ב ד"ה אפטרופסים יתום וכו' כתב הרמב"ם בפ"ב דדוקא יתום קטן אבל גדול נעשה כממנה עצמו על ב' פסחים דאוכל משל הנשחט הראשון והוא מהירושלמי וא"ת גם האשה ברגל ראשון נימא הכי וי"ל דשאני יתום דבקטנותו אוכל במקום שהוא רוצה ולכך בגדלותו הו"ל כמתמנה על ב' פסחים אבל האשה שאינה רדופה דבה מיירינן כיון דמתחלתה סתם דעתה על של בעלה מספקא לן וצריכה לפרש וז"ל התוס' ודוקא ביררה בשעת שחיטה אבל לא ביררה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה אבל ברישא אפילו סתמא אוכלת משל בעלה ע"כ וכונתם לפי דעתי דמתני' הא גופה קמ"ל דאין ברירה בדאורייתא ודדוקא צריכה לברר בשעת שחיטה ואם לא ביררה אינה כממנה על ב' פסחים אבל ברישא אע"ג דתנן שחט עליה בעלה ברישא לא תימא דתאכל משל בעלה משום דקדים ושחיט אלא ה"ק דאינה צריכה שום ברירה ובכל אופן שיהיה אפילו ישחוט בעלה אחריו תאכל משלו ולפי מ"ש התי"ט לא הי"ל לתוס' לכתוב אלא בבא דמצעיתא דרישא וסיפא לא צריכי אבל נראה דמ"ש התוי"ט הוא מדיבור אחר דתוס' דגבי יתום כתבו וז"ל הכא לא שייך מאי רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל אשמועינן דאי לא ביררה בשעת שחיטה אינה אוכלת כלל אע"ג דס"ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם רוצה בש"ש מאי קמ"ל ע"כ והתי"ט ז"ל עירב הדברים לפ"ד כי בדיבור האחד לא נחתי תוס' למה שהתי"ט סבר אלא לומר דלא הויא כממנה על ב' פסחים ומש"ה דייקי לא משל זה ולא משל זה דמוכח דלא מטי ביה מס"ד דגרירא טפי שהרי השוו האב לבעל ור"ל משום א' דקדים ובדיבור הב' הרגישו דנימא גם ביתום דבררו קמ"ל באשה דלא הויא כממנה וביתום דאין ברירה ותירצו דהכל נשמע מהאשה (במ"ש) דאע"ג דיש בה טעם דגרירא מ"מ צריכה ברירה וכ"ש ביתום ולפי פי' זה אין שום יתור בדברי התוספת. תי"ט ד"ה ולעשות וכו' לעשות וכו' לא ראה דבור התוס' דכתבו דהלכה ולעשות לאו דוקא דאי הלכה לעשות בכך גלתה דעתה ואפשר דס"ל לתי"ט דמאי דממעט התוספות הוא דלאו דוקא דלעשות הפסח אלא לעשות שמחת החג:

ע"ש ד"ה תאכל וכו' מוקים וכו' אוקימתא זו דוקא להרמב"ם ור"ח דפסקי דאין ברירה בדאורייתא אבל לר"י דסבר דאפילו בדאורייתא יש ברירה מתני' כפשוטה אבל הר"ב דסבר כהרמב"ם במתני' דהלוקח יין מבין הכותים הי"ל לכתוב האוקמתא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהק"פ ולכן הי"ל לסיים כדסיים רש"י אם לא פירשה דתידוק מיניה דצריכה לפרש:

ע"ש ד"ה לא יאכל וכו' פירושו וכו' אמת ויציב הוא שכך הוא דעת הר"מ בפי' המשנה וכמ"ש ה"ר אברהם בנו והביאו הכ"מ בפ"ב מהק"פ אבל תמהתי אמאי לא נחית לסיפא דדברי ה"ר אברהם ששם כתב בפי' שגם זו סברת אביי ז"ל במתני' דהכא מ"מ אין זו דעתו בההיא דחגיגה שכן כתב וז"ל והא