קול הרמ"ז מועד מב

תי"ט ד"ה יטול וכו' ואיכא לאוקומי וכו' וא"ת א"כ ליפלוג בדידה דמעט יקלף ובמרובה יטול ונראה דכוונת התוס' לומר דשאני רוטב נוטף דאנן חזינן שהוא מרובה כיון דחוזר עליו אבל בסתם נגיעת הבשר יש רוטב מעט:

ג סכו אמרינן בירושלמי סכו אין הא טבלו לא. שאין פודין. ספרים אחרים מוכרין:

תי"ט ד"ה שאין פודין וכו' טעם זה הוא אם סכו מעי"ט דאי סכו בי"ט עצמו אסור משום מקח וממכר:

ע"ש דלא אסרו מכירה וכו' אע"ג דקי"ל כר"מ דמעשר ממון גבוה ס"ל לרשב"א דדין זה דלא יעשנו דמים אתי לכ"ע אפילו לר"י ותנא בפלוגתא לא מיירי:

ד ולחם הפנים אע"ג דלחם הפנים תדיר מ"מ הקדים עומר ושתי הלחם דקדמי בפרשת אמור אל לחם הפנים:

הרע"ב ד"ה חמשה וכו' דכתיב ביה במועדו וכו' מדלא סתם הר"ב וכתב דקרבנות כתיב במועדיכם והביא מבמועדו דפסח ואמר דילפינן משמע דסבר דיליף מג"ש והתוס' הוכיחו בריש אלו דברים דתנא דהאי ברייתא יליף לה מבמועדו דוקא מן המשמעות דקתני במועדו אפילו בשבת ובטומאה ועוד דאי מג"ש אמאי מצריכים בגמרא פסח ושבת והלא מוצרכים הן דתמיד לטומאה ופסח לשבת:

תי"ט ד"ה חמשה וכו' דכתיב ביום השבת וכו' דרשה זו דמנפשיה אינה באה לכך אלא למאי דדרשינן בתורת כהנים בשבת עורך חדשה ובשבת מקטיר ישינה:

ע"ש א"נ וכו' לא ידעתי למה לא אמר דלחם הפנים קרוי תמיד ומשמע אפילו בשבת ואפילו בטומאה ואח"כ מצאתי שכ"כ ריב"א במכילתין ע"ז ד"ה שכן יש ומוסיף עוד דבת"כ איכא מאן דדריש דתמיד דוחה שבת מדכתיב ביה תמיד ע"כ ושוב ראיתי דבת"כ ס"פ אמור גבי מנורה תמיד אפילו בשבת ובטומאה:

ד"ה ושעירי וכו' דה"נ לא קאי וכו' ועוד נ"ל משום דכתיב ביה לבד מנדריכם ונדבותיכם וכו' ופירש"י שר"ל שאם נדרו או נדבו יביאוהו בזמן הרגל בעלותם לירושלים ואין זה שייך בר"ח:

ע"ש וכתבו התוס' תי' וכו' ונ"ל דהו"א דוקא שעירי ר"ח לדחו טומאה משום דכתיב ביה לה' ואמרינן באלו טרפות שעיר זה כפרה עלי שמעטתי את הירח:

ה תי"ט ד"ה ובמוקדשין וכו' אבל רש"י וכו' מסיים וכו' רש"י לא כתב כן אלא לאוקמי מתני' אפילו לר"י ע"ש והר"ב נראה שלא כיון כ"א לתקון לשון המשנה דקתני אינו כן אלא דלשון אלא לא שייך כ"א כשאינו דומה לקודמיו מכל צד ודו"ק:

ו והכהנים טמאים בגמרא תניא גם אם היו כלי שרת טמאים ותנא דידן כיילינהו בכלל שגם הם נקראים כלי מקדש וכן כללם הרמב"ם בהלכות כלי מקדש שכלל יחד כלי שרת עם כהנים ולויים:

נטמא מיעוט הקהל וכו' פשטא דמתני' אתיא כרב דאמר פלגא ופלגא אלו עושין לעצמן ואלו לעצמן וכולן בראשון דהכי משמע דוקא מיעוט נדחין לשני אבל מחצה ומחצה כולן עושין בראשון:

תי"ט ד"ה נטמא וכו' ולשון תמוה וכו' תמה אני עליו שלא דקדק שהרי אנו מדברים בכאן כשהפסח דוחה את הטומאה והר"ב מייתי דפסח נדחה אלא הענין הוא דאין אנו לומדים שדוקא טומאת מת דוחה פסח אלא מפרש איש כי יהיה טמא לנפש וממנו נלמוד איש נדחה ולא צבור וז"ש נטמא הקהל בטומאת מת בטומאת מת דוקא והראיה שאמרה תורה שאין פסח נדחה ביחיד אלא בטומאת מת ואעפ"י שגם שאר טמאים נדחים ולא הזכירה התורה אלא טמא מת ללמד לרבים שלא יהיו נדחים כשיהיו טמאי מת:

סד"ה יעשה וכו' ודאי נ"ל שזו גירסא נכונה אליבא דתוס' הנז"ל שאעפ"י שיכולין ליזהר וכו' אלא דק"ל כיון דקי"ל דחויה טומאה ופירש"י דכל היכא דאפשר לאהדורי אטהרה מהדרינן ה"נ למה יהיה מותר לטמא הבשר לכתחלה וראייתם ז"ל מדאמרינן בדף צ"ו כל היכא דאשתראי טומאת בשר אשתראי טומאת אימורי' ומשמע שהן שוין ע"כ אבל התם איירי לפטור טמאי מת שדחקו ואכלו אימורי פסח (כגון כליות ויותרת הכבד) לפטרם מאיסור אכילת קדשים בטומאה אבל אין ללמוד משם לכתחילה:

מפני שאמרו לריב"א דסבר דמתני' מיירי בטומאת דם דוקא וכדכתבו התוס' איצטריך למתני מפני שאמרו וכו' דמיירי דלא כר"י בן יועזר דסבר משקה בית המטבחים דכיין ולרש"י דסבר דמתני' איירי אף בבשר י"ל דבודאי בדם מרצה אפילו לכתחלה גם לר"י דלא מחלקינן בין דיעבד לכתחלה אלא בנאכלין כדכתב התי"ט לעיל ולפ"ז תנא יהיב טעמא אמאי נקט הפסח שנזרק וכו' דמיירי בדיעבד ואמר דטעמא הוי משום שאמרו הציץ מרצה על טומאת הדם פירוש מרצה תמיד אפילו לכתחלה ומיניה נלמד דבבשר דיעבד דוקא ודוגמא לזה תנן בפ"ה מפני שאמרו כלומר הנישא והנושא ע"ג המשכב טהור ופי' התי"ט לפירוש הר"מ דאע"ג דלעיל תנן מלמטן של זב טהור מעי"ה נלמוד מדאמרו דתחת המשכב טהור ה"ה תחת הזב ע"ש:

ד"ה הציץ מרצה וכו' קודם הגילוח אינו סותר וכו' דנודע קודם הגילוח מותר וכו' כצ"ל:

ח הרע"ב דיבור המתחיל לפני הבירה וכו' לא ידעתי למה לא פי' כלום בזה לעיל ספ"ג:

תי"ט סד"ה הבירה וכו' עמ"ש לעיל ספ"ג:

ד''ה מעצי וכו' אמר רב יוסף וכו' ורבא אמר מפני החשד שאם יביא משלו ויחזיר המותר לביתו יחשדוהו לגונב מעצי המערכה ואמרינן דאיכא בינייהו אם הביא קנים וחריות של דקל דליכא חשד וגם כרבא בתרא נראה שלא הביאו הר"ב משום דמתני' תנא דוקא מעצי המערכה דמשמע דוקא מהם יביא ולא מאחרים וז"ש התי"ט דמעצי המערכה בדוקא מתנייא:

ט הרע"ב ד"ה אף וכו' והו"ל בפיסולו וכו' ות"ק סבר מ"מ לא בא פיסול זה אלא מחמת דבר אחר רש"י:

תי"ט ד"ה הפסח וכו' צ"ע דזה וכו' אין זה עיקר הקושיא אלא שבגמרא מוכח בהדיא דמתני' איירי ביוצא חוץ לחומה דשקיל וטרי ביוצא ואפשר לומר שכוונתו שבכל שיצא דקתני נכלל ג"כ יוצא מן הבית שגם הוא נשרף וכמ"ש בפ"ט דה' קרבן פסח וכתב הכ"מ דפשוט הוא ובאמת אינו כ"כ פשוט שהרי במכילתין אמר שומע אני שהוא כשר ומייתי ליה לפסול משאר קדשים קלים שיצאו חוץ למקומן דה"נ פסח היוצא מהביא ולפ"ז כיון דדומים הם נוכל לומר דמתני' איירי נמי ביוצא מן הבית וכמ"ש התי"ט דאנן קיימינן בי"ד מאי פסקא וכי לא מצי איירי נמי בליל ט"ו דמש"ה כתב הר"ב ומיהו בי"ט לא מצי שריף ליה וכפי' רש"י והכוונה דהואיל דאמר ישרף מיד לא תימא אפילו נטמא בליל ט"ו או שיצא בו:

י חל י"ו לא תני הא במתני' דלעיל שלא להפסיק בין ת"ק לר"י בן ברוקא:

הרע"ב ד"ה והנותר וכו' שנתעצלו באכילתו אע"ג דדבר פשוט הוא מהו נותר שלכן במ"ח לעיל הזכירו הר"ב מסתמות דכ"מ פירש בכאן להפריש בינו לבין הגידים שאף הם נותר ופרטן התנא משום דאינהו נותר מתחלת האכילה שא"א לאוכלה משא"כ נותר סתם:

תי"ט ד"ה חל וכו' אבל לפי' דהכא וכו' אדרבא הא דהכא עדיפא דרב אשי דאיהו מריה דתלמודא אמרה וגם מדקדוקא דמתני' נראה דהאי תנא ס"ל טעמא דרב אשי דאיכפל ותני לפי שאין דוחין שבת וי"ט דנראה לטעמיה שוה מסברא דזה עשה וזה ל"ת ועשה וא"ש שהקדים שבת לי"ט וכלומר ל"מ שבת דאית ביה נמי מיתה אלא אפילו י"ט והוא הוא ל' הר"מ ואצ"ל ואת השבת ונמצא שאין צריכות המשנה כדברי התי"ט דלא תימא דלא לידחו וכו' דאין מקום לס"ד זה דהואיל דאידחי אדחי אלא הכוונה ללמד שעיקר הלימוד לאין שורפים קדשים בי"ט הוא מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שבו שווין שבת וי"ט אבל לרב אשי אין לימוד תנא דב"ח מוכרח דיש לפרשו כפשוטו שפירש"י בחומש ע"ש ומעתה ק"ל ההיא דפ"ב דשבת ושם כתב התי"ט ול"ק וכו' ובהיפוך הוא:

יא בשור הגדול דבר זה לא מצאתי בו טעם מפורש בגמרא ונ"ל דנפקא לן מוזבחת לה' אלקיך צאן ובקר דהקשו בקר לצאן וצאן לבקר לכמה דרשות וא"ש במאי דדרשינן נמי צאן לפסח ובקר לחגיגה וחגיגה לשלמים דנאכלים מבושלים ולכן מקשי' גדי צלי לשור מבושל ואין לומר דטעמא הוי משום דסופו להקשות וכדפירש"י דא"כ למה לן למתלי בשור ליתני כל הנאכל בשה בן שנה יאכל בגדי הרך אלא ודאי מהיקישא דשור ילפינן ומאי דפירש"י שסופו להקשות הוא כעין טעמא להיקשא דאי לא דגם בגדי סופו להקשות והוי דומיא דשור נימא דלא נקישיה ודכל מאי דאפשר למיכל ש"ד:

השובר את העצם איצטריך לאשמועינן דדוקא שבירה אסור וחייב אבל לא שריפה ואע"ג דכבר תני לעיל ישרפו הו"א דהתם מותר משום דכבר הוא נותר אבל בעודו בקדושתו אימא לא קמ"ל א"נ דסד"א בעצם שיש מוח מותר לשברו לקיים עשה דואכלו את הבשר קמ"ל והכי מוכח בברייתא במכילתין:

כל הנאכל בשור הגדול וכו' וגם ייתור ו' של וראשי הכנפיים נ"ל שהכריחו להרמב"ן לכתוב בפ"י מה' קרבן פסח אחר כתבו שהאוכל עצמות רכים בפסח לוקה זה הכלל כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל הוא שמותר בגדי הרך אחר צלייתו והשיגו הראב"ד דאי מתני' נחתא לאיסור שבירת עצמות רכים הול"ל כל שנאכל בשור אינו נאכל בגדי ול"נ מלבד מ"ש הכ"מ להר"מ דיוק שני הדברים שהזכרתי וסבר דיאכל דקתני ר"ל מותר לאכול ותרתי קמ"ל חדא