קול הרמ"ז מועד מא

ד"ה במועדו וכו' ואין ספק וכו' איברא דבגמרא לא גרסינן כי אם מלת במועדו אבל בירושלמי גרסינן בהדיא בין הערבים במועדו וכבר כתבתי לעיל שיש לקיים את הגירסא ואין ראיה מספרי דהתם תנאי אחריני נינהו ובמכילתין דף ע"ז ילפינן דחיית שבת וטומאה מקרא חד:

ד"ה כל מלאכה וכו' וכן פי"ט דשבת עמ"ש שם הצריכותא דתלת מתני':

ג אימתי אמרי' בגמרא מאי תנא דתני חגיגה תנא הרכבתו והבאתו דלא דחי שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת וה"ק אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועד ע"כ ונלע"ד דהאי ה"ק ה"ק דאיידי דתנא הרכבתו וכו' דלא דחי שבת תנא נמי חגיגה דלא דחיא ואגב דתני לה לענין דחיית שבת תנא נמי שאר מילי בהדיה דחול וטהרה אבל העיקר משום שבת דקיימינן בה ומש"ה כתב הרב חגיגה לא דחיא שבת ותו לא ולא ידעתי איך תיסק אדעתין מ"ש התי"ט דליכא למטעי:

תי"ט ד"ה במרובה ובטומאה לא ידענא וכו' י"ל דתנא קדים ההווה הווה תחלה לכך הסמיך טהרה לחול אבל טומאה אינה הווה כמרובה ולכך אחרו א"נ להפסיק בין שבת לטומאה משום דתרווייהו נפקי לן מקרא דבמועדו דדחו שבת וסד"א דדוקא בדאיתא תרווייהו שבת וטומאה הוא דלא מביאין חגיגה פט"ו דפסולי המוקדשין סי' י"ו:

מן הצאן תנא סמיך אקרא דוזבחת פסח לה' אלהך צאן ובקר דדרשינן ליה לשלמים שהוא דבר הבא מן הצאן ומן הבקר ככתוב בויקרא ונ"ל דאע"ג דהדבר פשוט ולא היה צריך לאומרו וכ"ש להאריך כ"כ מ"מ בא התנא לאפוקי טעמא דבן דורתאי דדריש קרא לחגיגה דוחה שבת צאן לפסח ובקר לחגיגה לכן האריך כ"כ לומר דכוליה קרא לשלמים אתי פירוש לסתם שלמים וכדדרשינן ליה למותר הפסח דקרב שלמים. ד לשני ימים ולילה שנאמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב (פי' חגיגת י"ד) ביום הראשון לבקר ביום הראשון חד לבקר תרי ש"ס ופירש"י בפ' ראה דה"פ לא ילין בי"ט הא' עד בקרו של ב' אבל נאכלת היא בי"ד וט"ו ע"כ ובהכי אזלא תפיסת התוס' דדלמא דנאכלת בב' ימים וב' לילות ואני מוסיף מלה זעירה דלא כתיב עד בקר אלא לבקר ה"ק לא ילין ביום הראשון כולו עד שיבוא המיוחד לבקר הב' שהוא לילו אלא שופכו קודם הלילה:

ד"ה הפסח כתב הר"ב כשם שמותר לשמו וכו' ור"ל דזו היתה שגגתו ולא שטעה בחשבו שהוא זבח אחר אלא שבדעת עקר שמו ממנו אבל בד"ה ואם ראויים הם פי' בטעות גמור וטעמיה משום דבגמרא הס"ד מעיקרא דרישא איירי בטעות ואמרינן ש"מ עקירה בטעות הויא עקירה ואסיקנא רישא בעוקר וסיפא בטועה והיינו משום דרבא סבר במנחות דף מ"ט דעקירה בטעות לא הויא עקירה וכוותיה קי"ל וכדכתב הרמב"ם ומש"ה נקטיה גם הר"ב רישא בעוקר וסיפא בטועה והשתא ניחא מ"ש בגמרא דאוקמתא זו שנאה ר' יצחק מ' זמנין ודמיא ליה כמנחא בכיסתיה דמאי כולי האי באוקמתא זו דוקא אלא משום דהוה קשה ליה אליבא דהלכתא:

הרע"ב ד"ה אם וכו' נתעלמה וכו' ועוקר שמו בזדון:

ע"ש דהאי לאו טועה וכו' ואע"ג דעבד מצוה שהזבח כשר הרי הוא שוגג בדין או בשבת וכיון שאינן ראויים חייב:

ד"ה ר"א מחייב וכו' בשבת דף קל"ו אמרינן דשניהם למדוה מע"ז (ופירש"י דכתיב בה תורה א' להקיש אליה כל המצות) ר"א סבר מה ע"ז חייב אף כל שאר עבירות ור"י סבר מה ע"ז דלא עביד מצוה יצא זה דעביד מצוה:

ד"ה ששינה לדבר האסור וכו' אע"ג דר"י שני ליה בין עוקר לטועה דברישא מודה דחייב ובסיפא חולק ופוטר והוה מצי למיפרך ק"ו דר"א בחילוק זה מ"מ אי בעי למיפרך ליה לדבריו דר"א דלא שני בין עוקר לטועה הכי אמרי' בגמרא והקשה הרשב"א דכיון דלר"א לא שני בין עוקר לטועה מה מועיל שנה לדבר מותר (שאמר ר"י שמותר) הלא לר"י עוקר לדבר מותר חייב וה"ה טועה לר"א (דהיינו שוחט עגל לשם פסח דחייב לר"י) ומתרץ דה"ק נהי דלא שני לך בין עוקר לטועה מ"מ יש חילוק דברישא תרתי לגריעותא עוקר ולדבר האסור וסיפא תרתי לטיבותא טועה ודבר מותר ע"כ ונהי דלא שני לך בין עוקר לטועה לענין עסק במצות מ"מ לענין חמורי איסור יש לחלק כשעוקר מדעת ולדבר האסור לטועה ולדבר המותר:

ע"ש שאין לו קצבה וכו' דאין חשבון לפסחים רש"י. ע"ש שהוא פסח וכו' שהוא אבוד מבעליו תי"ט ד"ה שחטו וכו' ותימא וכו' נ"ל דג' תשובות יש לדבר חדא דהו"מ למדחי דהכא מיירי בשחטו בשחרית בשבת דר"י מכשיר כאילו נשחט בי"ג דהוי שלא בזמנו וכדתנן פ"ק דזבחים מ"ג ושני ליה בין עוקר לטועה דעוקר מדעת הוא ולא חשיב טועה במצוה להפטר ומסתמא לא פליג עליה ר"א דלא הוזכר שם אלא בן בתירא וחולק עליו אבל הא דלקמן בע"כ איירי אחר חצות דאי קודם חצות מאי איריא שלא לאוכליו אפילו לאוכליו נמי פסול כדלעיל פ"ה מ"ג משום שנאמר בין הערבים ועוד דארישא דמתני' דף ע"ג אקשינן בגמרא דמאי למימרא ומשנינן דמשום פלוגתא דר"א ור"י נסיב לה והו"א דס"ל כמ"ד בשבת מקלקל בחבורה חייב משא"כ במשנה דלקמן דאמרינן שם בגמרא דנקטה אגב רישא והויא אליבא דכ"ע וצריכים ליישבה אליבא דכ"ע והקשה לדברי האומר מקלקל פטור מאי תיקן וכו' ועי"ל דהתם קשה גם לר"ש דסבר מלאכה שאצ"ל פטור עליה וכמ"ש התם דוקא קאמר הכי דאיירי שלא לאוכליו והוי ממש אצ"ל אבל הכא הוא שוחטו בכוונת צורך לעצמו ומש"ה נטריה עד התם דקשה לכ"ע לר"י דפטר במקלקל בחבורה ולר"ש דפטר אצ"ל:

ו שחטו בשבת שלא לאוכליו דפסח פסול הוא ונעלמה ממנו שבת או כסבור כשר וחייב חטאת דלא ניתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו רש"י וכלומר אעפ"י דאין אכילה מעכבת ונ"ל דהא דאמרינן בגמרא דתני סיפא אגב רישא היינו אליבא דמ"ד המקלקל בחבורה חייב דהיינו שלא לשמו היינו שלא לאוכליו אבל למ"ד מקלקל פטור ודהכי מסקנא טובא אשמועינן דבשלא לאוכליו וטעמיה אשמועינן מאי תיקן אם עלו לא ירדו ובעל מום תיקן בדוקים שבעין ואליבא דר"ע ובטריפה בסתר דפטור הא בגלוי חייב תיקן להוציא מידי נבלה ע"ש בש"ס דף ע"ג:

נמצא טריפה בסתר קשה פשיטא דפטור דאל"כ איך ישחוט פסח בשבת וי"ל דאתי לדיוקא דבגלוי חייב:

ונודע שמשכו טומאה שכיחא יותר ממיתה כדאמרינן בפ"ק דיומא ומיתה שכיחא יותר ממשיכת ידי כולם ולפ"ז מתני' זא"ז קתני:

מפני ששחט ברשות כה"ג תנינן נמי פ"ג דסוכה מ"ד ואפשר להצריכן דאי אשמועינן הא הו"א משום דמצוה חמורה היא דיש בה כרת ותו דשחיטה נדחית מכללה אצל פסחים אבל התם דקילא ולא מצינו הוצאה מותרת אימא לא ואי אשמועינן התם הו"א משום דהויא מצוה ורמיא עליה אבל הכא דאיירי בשוחט לאחרים ולא בדידיה עסיק אימא לא:

פ"ז מ"א כיצד משום דיש כמה וכמה מיני צלייה דאסורין וכדכתב הרמב"ם פ"ח דה' קרבן פסח מש"ה בעי כיצד צולין שהוא מציאות זר. עד בית נקובתו פי' שיצא פי השפוד דוקא עד בית נקובתו ולא מן הסמוך לו כגון דרך ירך דלמא ישבר איזה עצם קטן בכח התחיבה אבל לא ר"ל שלא יצא פי השפוד מבית נקובתו לחוץ דאדרבא אורחיה בהכי ודינא כדאמרינן בגמרא דמפיק לבי פסקי (פי' מקום החתך) לבר חוץ לפסח דאי מפקי מיא לא עיילי לפסח:

ונותן את כרעיו כדכתיב ראשו על כרעיו וכו' כולו כא' משמע רש"י ונ"ל דר"ע מפרשו כמ"ש הרמב"ם בחומש על כמו עם וכמ"ש ויבאו האנשים על הנשים ור"ל צלי אש כולו ראשו עם כרעיו ועם קרבו שיהיה הכל צלי אלו כעין בישול:

ב ולא על האסכלה לפי מאי דמחסרינן בגמרא צ"ל דאסכלה זו אינה מנוקבת וא"כ מתניתין זו ואצ"ל זו ונראה דתנייה הכי משום מעשה דר"ג דסמיך ליה אבל מה שצריך לדקדק הוא שלפי מה שפירש"י והזכירו התי"ט אפילו על המנוקבת אסור לצלות עליה ממש אלא בתליית השפוד לרחבה וא"כ למה החסירו בגמרא ואם היתה מנוקבת כשרה דלמא דמאי דאסר ת"ק הוא לשום הקרבן בגופה של האסכלה ומאי דהתיר ר"ג הוא בנתינתו בשפוד בין ריוח הבריחים ונ"ל דאין זה ח"מ ממש דמצינו בגמרא שלפעמים אומרת ח"מ כדי לפרש הענין אבל המשנה עצמה תוכל להתפרש כך בלא ח"מ וכדכתבו התוס' ס"פ הזורק והביאו התי"ט שם ומתני' ה"ק א"צ את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלה פי' אסכלה כעין שפוד שהבשר נצלה מחמת חומו דהיינו מונח על האסכלה אבל כשהבריחים מרווחים אז א"א לצלות עליה (כ"א ע"י שפוד שמניח עליה ב' ראשי השפוד) מותר ואמר ר"צ וכו'. ואין חילוק באסכלא כ"א בהרחבת הבריחים (והיינו פי' דשאינה מנוקבת ר"ל שאינה מנוקבת בה בריוח) אבל אין לומר דברישא איירי כעין טס בלי נקבים שהרי לשון אסכלה משמע דיש לה כעין שליבות הסולם וכמ"ש הערוך ע"ש:

יקלוף את מקומו כתב הר"ב מקום שנוגע בתנור ולעד"ן דמש"ה לא תני מקום מגעו לאתויי כל מקום פעפועו ונראה דאם הפך השפוד שיקלוף לפי אומד הדעת כל מקום שיש לחוש שנתפשט בו הרוטב כי הא דהביא הטור בה' פסח סי' תס"ז בדין תרנגולת צלויה ונמצא בה חטה ובהכי ניחא לי מאי דתנן במשנה הסמוכה יקלוף את החצון דאיירי בסיכה דבמשהו סגי להו כדכתיב הת"יט ולכן אי תני יקלוף את מקומו הו"א דגם מבפנים לצטריך קליפה דחיישינן שמא דרך המקום הפתוח נכנס קמ"ל דלא חיישינן להכי ודי לו בקליפת החיצון:

הרע"ב ד"ה נטף וכו' וישרוף אותו וכו' היינו אם עדיין לא קדש היום שאם כבר הוא י"ט אין שורפין קדשים וכדכתב הרב לקמן מ"ט: