קול הרמ"ז מועד מ

דכיון דעג"ש דתמיד נלמדנו אין לנו ראיה אלא למה שא"א לעשותו מאתמול ולמאי דמקשינן להרמב"ם י"ל ע"ד דאמרינן כאן בגמרא ובכמה דוכתי בעניינים אחרים דאמרינן איהו סבר וכו' פי' שמתחילה לא הבין דברי חבירו וכך נאמר כאן דלא הבין ר"א דברי ת"ק מתחלה וחשש דאף לדידיה כולהו שבות נינהו ולכן עביד ק"ו לכ"ע אבל אח"כ גילה לו ר"ע דכוונת ת"ק משום דמלאכה הן ולכך א"ל הבא לי מועד לאלו פי' שיהיו מותרים מן התורה שאנו אומרים דוקא שחיטה דלא אפשר מאתמול ובד"ז יתיישב גם מה שהקשיתי להרמב"ם דר"א סבר דאף ת"ק שהוא ר"י מי"ט א"ל מה זה יהושע כלומר איך תשיב על סברתך אבל לתוס' ולהר"ב דסברי דהק"ו הוא לדברי ת"ק מאי האי דקאמר ר"א מה זה יהושע והוקשה לו מדברי עצמו דסבר אכילת י"ט רשות ובעל חכמת שלמה פי' כוונת התוס' דר"א לדבריהם קאמר פי' מאחר שאני מתיר כל המכשירין אפילו מלאכה גמורה ואפשר לעשותו בלי ק"ו א"כ נהי שאתם חולקים עלי במלאכה דאורייתא בשבות דרבנן היה לכם להודות לי מצד הק"ו ולא למפרך מידי מאחר שיש לי לימוד דאפילו במלאכה גמורה שרי ע"כ ואני מרחיב סברא זו ואומר דהקשה ר"א מ"ז יהושע וכו' כלומר בשלמא אם הייתי מוכיח משבות שיהיה כשל מצוה אליבא דכ"ע ניחא אבל ערבך ערבא צריך שהרי שמחת י"ט תלויה במחלוקת וא"כ אין לך להוכיח לעקור מצות הפסח מסברא דלא כ"ע מודו בזה ולזה השיב ר"ע על נכון בהזאה דאפילו ר"א מודה מה דאין שבות דוחה אותה וכדאמרינן בגמרא משום דגברא לא חזי כדלקמן וא"ת א"כ אמאי לא פריך ר"א מהזאה דגברא לא חזי ולא רמיא חיובא עליה תאמר בפסח וכו' וי"ל דהוה א"ל י"ט יוכיח וכ"ת מה לי"ט שכן רשות הזאה תוכיח והוה אתי מביניהם הצד השוה שבהן שהם שבות ולא דחו:

ב השיב ר"ע הא דלא תני א"ל ר"ע אלא השיב משום דלא שייך לומר א"ל אלא כשמדבר זע"ז וכן מצינו בידים השיב ר"ש מפני שראב"ע אז היה מדבר עם ר"י וכאן ר"א לא ערך דבריו אלא לר"י ולא היה מחשיב עדיין לר"ע כדאיתא בירושלמי וז"ל י"ג שנה ר"ע נכנס אצל ר"א ולא היה יודע בו וזו היא תחלת תשובתו האחד לפני ר"א א"ל ר"י הלא זה העם אשר מאסת בו צא נא והלחם בו ע"כ ואולי שמפני זה כעס עליו ר"א וא"ל בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו כלומר כיון שהפעם הא' שדבר עמו היה דרך שחוק וכפירש"י:

א"ל ר"א אין כוונת ר"א לומר ששחיטה לא תדחה השבת אלא שהוא קבל מר"א רבו שהזאה אינה דוחה את השבת ועכשו אייקר ליה תלמודיה לר"א ורצה לדון שלא תדחה הזאה את השבת ואתי ר"ע לאדכוריה ליה גמריה ואפ"ה לא אדכר ר"א והא דלא א"ל ר"ע כך מקובלני ממך משום דהוה כסיפא מילתא לר"א לומר לו ששכח תלמודו הכי אמרינן בפ"ג דע"ז מ"ו א"ל ר' הכי תניא במכילתין א"ל ר"ע ר' אל תכפרני בשעת הדין כך מקובלני ממך וכו' ולכן קראו כאן בשם ר' מה שלא עשה מקודם לרמוז לו שהיה משיב לו ממה שלמד ממנו א"נ משום דר"א השיבו בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו כדתני בההיא ברייתא גופא ולכן קראו רבי בל' רכה ע"ד שאמר יצחק לאברהם אבי הנה האש ואמרו במדרש ילקוט שעשה כן כדי שיתמלא עליו רחמים:

שחיטה שא"א יש לדייק דבשאר ב' מקומות שהובא כלל זה דהיינו בשבת ובמנחות לא נשנה כן אלא כל מלאכה שאפשר וכו' ושאי אפשר לעשותה וכו' ונ"ל דאי הוה תני הכא כמו התם מקשינן מהקטר חלביו דדוחי' שבת והו"א מ"ל אפשר מע"ש מ"ל אפשר במ"ש משום הכי קא פריש שחיטה דזה א"א כ"א בשבת וכיון דדחתה שחיטה שבת נדחית גם להקטר חלבים וכנ"ל משא"כ בב' המקומות הנזכרים דאין היתר למלאכה גמורה אחר עשיית עיקר המצוה כגון אחר גמר המילה שיהיה התירה מחמת שכבר נדחית שבת לעיקר המצוה וכגון שחיקת הסמנים לרפואתה משום דאפשר בדרך שינוי וכן כולהו דתנן בתר הכי וה"נ התם גבי חביתי כ"ג הא איכא הקרבתן על גבי המזבח היא היא גופה דמצוה:

הרע"ב ד"ה מה וכו' אכילת הדיוט רשות הוא וכו' דסבר ר"א או כולו לכם או כולו לה' ומש"ה קאמר ליה מה זה כלומר וכי בסברא דידך אתה מקשה לי והלא לדידי אכילת הדיוט רשות ולכך העמידו דבריהם ושאני תלויה בשבת כדתירצו התוס' ודברי התי"ט בתירוצו ל"נ חדא דאין לתרץ לדבריו אלא כשאין תירוץ אחר וכ"ש דאין לו הבנה דאם ר"י סובר דשמחת י"ט מצוה איך יקשה לדבריו ותו וכי ר"א יחלוק בכל שבות דגזרו רבנן במקום רשות תינח במקום מצוה אבל בשאר רשות באיזו סברא לא יודה כי לפי דברי התי"ט ה"פ לדידי לא העמידו דבריהם אפילו במקום רשות אבל לדבריך מה ראיה רשות למצוה ובודאי זה לא יכון להעלותו על לב שהרי התוס' כתבו בפירוש שק"ו זה הוא לדבריהם דרבנן ואפ"ה הוקשה להם מההיא דרפ"ב דשבת משום דאין סברא לומר שגם זה אמר לדבריהם ד"ה הזאה וכו' דמחזי כמאן וכו' כ"כ רש"י בפי' המשנה וק"ל דבגמרא אמרי' והזאה מ"ט לא דחיא שבת וכו' אמר רבה גזרה שמא יטלנה ויעבירנה ברה"ר וי"ל דטעם דמתקן הוא לר"א דמש"ה סבר ר"ע דלודיה משום דגברא לא חזי ולא רמיא חיובא עליה וכך אמרינן בגמרא ע"ש היטב א"נ י"ל דטעם דיעבירנה הוא לר"א אבל לדידן הוי דומיא דטבילת כלי דאסור משום מתקן:

תי"ט ד"ה הזאה וכו' כ"כ התוס' וכו' זה לשון התוס' שם וא"ת למה א"ל לידחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם וי"ל דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא יטבלו עדיין וא"ל משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני ע"כ כוונתם ז"ל נגד הר"מ דסברי דשוחטין על כל טבול יום בין דטמא מת בין דטמא שרץ וכדמשמע פשיטות הסוגיא שם וכדהשיג הראב"ד ולכן הקשו על מרע"ה דלמה לא ציום לטבול ושישחטו עליהם ותירצו דשמא לפי האמת כך היה שציום לטבול ואכלו פסחיהם אלא שהם קודם טבילה ולכתחילה עשו להתלמד משום דהוו סברי דכיון דכתיב במועדו דילפינן מיניה אפי' בטומאה דהוי אפילו ביחיד והשיב משה אין קדשים קרבים בטומאה כדאיתא בספרי פי' בטומאת יחיד ואמרו שם שחזרו ושאלו יזרק הדם עלינו ויאכל הבשר לטהורים והדין נותן וכו' ולב' השאלות רמזו באמרם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו וע"ז שאל משה את פי ה' והשיבו שאם לא יטבלו ידחו לפסח ב' דאפילו הזיד בראשון יעשה בשני באופן שכל המשא ומתן היה ללמד משום דהוה ק' עלייהו דכיון שהפסח קרבן יחיד וכתיב במועדו למה לא תהיה תקנה לכל יחיד לעשותו או אפילו בטומאה או לזרוק עליו הדם ובאה התשובה שכבר יש תקנה בפסח ב' וכמעט בד"ז יש לישב כל מה שהקשה הר"מ על הראב"ד דאינהו הוו ידעי דשוחטין על טבול יום וסמכו ע"ז בחשבם שיעלה להם והיינו מ"ש הקריב את קרבן ה' דזריקת הדם היא העיקר קרבן ואח"כ קרוב לבין השמשות נודע הדבר לב"ד של משה ובאו לפניו ונשאו ונתנו על הדבר כדאיתא בספרי והשיבו שנדחו ואין להם תקנה כאשר כבר חשבו לעשות ובאמת שאם יש איזה קצת דוחק מזרות המציאות הראב"ד גם הרמב"ם י"ל צריך להדחק בפירוש הסוגיא כי קושית הראב"ד חזק מאד ואינני כדאי להכניס ראשי בין שני ההרים ז"ל אח"כ מצאתי שגם הלחם משנה הליץ בעד הראב"ד וכמעט כוונתי לדעתו אלא שחזר והקשה למה המתינו לשאול עד סוף זמן השחיטה ותירץ שלא שמו אל לבם לספק ברכה עד העת ההיא ומסיק שהוא דוחק וכן הוא האמת דלדבריו מעיקרא מאי סברי אבל לדידי ניחא דסמכו על ב' סברות שהיו נראות נכונות א' דיעשה הפסח בטומאה אפילו ליחיד דהוו סברי דטומאה הותרה בפסח ולא בעינן לאהדורי אטהרה וכ"ת דדחויא היא אפילו בצבור לזה באה סברא הב' דיזרק עליהם הדם ויאכל הבשר לטהורים דייקא קרא ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' דמאי אשר היו היל"ל ויהי אנשים טמאים אלא שר"ל שלכתחילה היו טמאים מדעתם עודם בטומאתם להורות הלכה לדורות:

האמנם מ"ש התי"ט שהר"ב חזר בו בפ"ח ודחק עצמו בפי' ערב פסח ופסח יום א' למפרע תמהתי מיושר שכלו איך נטה לעיון זה ותימה גדול בעיני הוא איך יתעקם ח"ו דר"א משחיטת י"ד להזאת י"ג דמה לשחיטה שכן היא בשעת הקרבן ובר חיובא הוא תאמר בהזאה שהיא בי"ג ולא בר חיובא ונ"ל ליישב הכל דהכא דקיימינן בפלוגתא דר"א ור"ע הוצרך הר"ב לפרש מ"ש והיינו דמסקינן בגמרא דר"א סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה לטמא מת ודאין הזאה מעכבתו אלא מאכילה וכו' דא"כ ר"ע סבר דאין שוחטין וזורקין והכי איתא ברפ"ט בהדיא וע"ש בתוס' ד"ה ר"ע סבר ומינה דהזאה מעכבתו ואפ"ה אינה דוחה שבת משום שבות ועליה קאי ק"ו דר"א וכדכתיבנא לעיל אבל בפ"ט כתב וגם מ"ש התוספות וכנז"ל אליבא דרב דסבר ה"נ דאין שוחטין וכו' וס"ל כר' יצחק דויהי אנשים אשר היו טמאים איירי בחל שביעי שלהם בע"פ ופירש הר"ב כהרמב"ם וכמו שביאר סברתו הכ"מ ע"ע אבל ר"ע ס"ל בהדיא במסכת סוכה דאותם אנשים היו מישאל ואלצפן ואינו ענין לענין זה ואגב אורחיה נ"ל ליישב דר"ע מאי ס"ל ואיך לא ראה קושית ר' יצחק שהקשה עליו אם מישאל ואלצפן היו היו יכולים ליטהר דקושיא אלימתא היא ונראה דס"ל דאעפ"י שמיתת נדב ואביהו היה בר"ח מ"מ ראוי לנהוג אבילות כדרך הקרובים המתאבלים על קרוביהם א"נ נראה דפליגי ר"ע ור"י בפלוגתא דרש"י ותוס' בשילהי הנזקין דאמר שם דח' פרשיות נאמרו בר"ח וא' מהם פ' טמאים פי' רש"י פ' דויהי טמאים ותוס' פי' פרשת זבים וזבות ר"ע ס"ל כרש"י ור"י כתוס' וצ"ל דלר"ע מש"ה ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא שפירשו בר"ח שנצטוו על הפסח וגם אז נאמרה פ' כהנים ופ' פרה אדומה וכיון שגם אז נאמר פ' וישלחו מן המחנה וגו' כתב שם רש"י שמתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכים שלוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהן וכו' ואני מוסיף שכיון שעדיין לא נעשתה פרה ולא ידעו מתי תעשה כל זה אני אומר להיות שהר"ב נטה במתני' דהכא מפי' הרמב"ם דודאי דבר זה הוא לתפוס חוטרא בתרי רישי אלא מחוורתא דהר"ב דקדק דהכא קיימינן אליבא דר"ע ודוק: