קול הרמ"ז מועד לט

אהרן שילכו עם ארכובותיהם בדם ע"כ נמצא דממאי דהוו פקקו אותו הנקב עד שמצטרך אח"כ להדיח מזה טען ר"י לרבנן ולכך הפך תנא דידן את הסדר והקדים ההדחה כי ממנה רצה ר"י לחזק סברתו:

ע"ג המזבח כלומר שהוא כשר לעלות שם. ולא הודו דס"ל דדם התמצית מבטל דם הכשר המעורב בו:

הרע"ב ד"ה מדם וכו' המוטל וכו' דקי"ל בזבחים פ"ג נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר ולא תני מדם שעל הרצפה משום דטעמיה דר"י שמא נשפך איזה בזך ונתערב דם הבשר שהוא אותו שנתקבל עם דם הנפש שלא נתקבל ועם דם התמצית והיינו לישנא דתערובות דטובא משמע:

תי"ט ד"ה אלא שהכהנים וכו' ה"ק וכו' ונ"ל דהכריח להר"מ לפרש כן משום דממתני' משמע דאין בין חול לשבת ולא כלום ולא היא דהא תנן בר"פ דלקמן כמה דברים שאינן דוחים את השבת ומש"ה פי' מתני' בענין הדחת העזרה:

ד"ה שלא וכו' יש לדחות וכו' אדחויא לא סמכינן דבהדיא אמרינן הכי בפ' שואל דף קנ"א דאקשינן אמתני' דעושין כל צרכי המת סכין ומדיחין וכו' מההיא דתלמידו של ר"מ דאין לומר אין מדיחין ואין סכין דמשמע דדבר דאסור לטלטל אסור לסוך ומשני קרקע בקרקע מיחלף ופירש"י כלומר ההוא לאו משום טלטול הוא אלא משום אשוויי גומות ואע"ג דמרחץ רצפת אבנים היא וליכא למיחש משום אשוויי גומות מיחלף מיהא בקרקע אחר ע"כ והרי בפי' כדברי המ"מ ויתר ע"כ דלא ידעתי איך נגע דימוי דהא מילתא דמתני' איירי הכל במקדש ואמר דרצון חכמים היה שלא ידיחו העזרה כדרך שעושין בחול וטעמא משום גומות דבין רובד לרובד וכדהביא תי"ט לעיל משם התוס' ומה ענין יש לזה עם דין דהר"מ שאוסר אפילו ברצוף גמור בלי שום גומות אטו מקום אחר שיהיו בו גומות וכ"ש דהרמב"ם גופיה פסק בפ"א דה' קרבן פסח שלא כמתני' דהיינו דבהיתר גמור היו רוחצים העזרה ועיין טעמו דכ"מ וא"כ איך יפסוק לאסור מתוך היתר:

ט כיצד בעיא בעי משום דלא ידעינן דהוה התם מקום לריבוי גדול שהרי תנן בתמיד ומדות דבבית המטבחיים לא היו כי אם ח' עמודים ננסים לתלות בהם וכן ח' שלחנות של שיש להפשיט עליהם ומש"ה בעי כיצד חולין ומפשיטין:

מקלות דקים ואע"ג דאפשר כר"א והו"ל שבות שאינה צריכה שלא התירוהו אליבא דתנא דלעיל י"ל דשאני הכא דאיהו לצורך הקרבן עצמו ולא רצו לאטרוחינהו בדר"א. תי"ט סד"ה מניח וכו' התי"ט קרא זה מסקנא ואינו אלא דיחוי דרך דלמא דהוה בעי למימר דהאי מתני' נשנית קודם התרת טלטול כלים לצורך גופן ומקומן ודייקינן מדר"א וכדתניא דדלמא שאני הכא דאפשר בלא מקלות אבל אי הכרח התי"ט דאם כן ליפלוג בכולהו היאך ס"ד בגמרא מעיקרא דר"א סבר דיש שבות במקדש ותו אמאי צריך ר"א בפירקין דלקמן ע"ב להתיר שבות מק"ו לימא בהדיא דאין שבות במקדש:

י אימוריו פי' הערוך בערך מר הב' וז"ל למה נקראו החלבים אימוריו שהם כמורים ואדונים על כל האברים ועולים ע"ג המזבח לחלק אדון העולם:

בהר הבית ואעפ"י שהיה בשבת והר הבית כרמלית הוא ואמר בירושלמי הבאתו מחוץ לירושלים לא הא חוץ לעזרה מותר משום שבות שהתירו במקדש ע"כ ונראה דשבות צריכה היא כי לא יכלו לעמוד כולם בעזרה אף על פי שאין צרות מקום במקדש מ"מ אין סומכין על הנס וכדי שלא יתבלבלו זה בזה:

עומדת דוקא עומדת לפי שאין ישיבה בעזרה ירושלמי:

תי"ט ד"ה נתנו וכו' דהרי הפשט וכו' פי' הפשט הנזכר לעיל בזר הוא והוא הקורע ונותן במגיס כך פירש"י:

פ"ו מ"א חלביו אקרא קאי ולא ילין חלב חגי ואמרינן בירושלמי הקריבהו מבע"י כדי שלא תבא לבל ילין ומש"ה תני חלביו ולא אמוריו כדתני סוף פרק דלעיל:

הרכבתו לא עירבינהו בחדא משום דבהנך לא פליג ר"א דדוקא במכשירי מצוה הוא דפליג ולא במאי דאפשר לעשותו בערב:

והבאתו אבל לחמר אחריו לתחוב הסכין בין צמרו או בין קרניו מותר ואע"ג דגם הוא שבות תירצו התוס' דשבות דאדם חמיר משבות הבהמה שאין כאן איסור מחמר מן התורה כדאמרינן בגמרא דזה מחמר כלאחר יד הוא שאין דרך טלה לישא משוי:

והדחתו ל"מ צלייתו דמלאכה גמורה שאינה דוחה אלא אפילו הדחה דשבות היא א"נ משום דצלייתו לא דוחה מש"ה גם הדחת קרביו לא תדחה צורך צלייה הוא:

הרע"ב ד"ה אלו וכו' דנאמר מועדי וכו' ובפרק כיצד צולין דף ע"ז נפקא לן ממשמעות המלה במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה וכתבו התוספות דתנאי היא:

ע"ש דוחה את השבת וכו' וטומאה נפקא ליה מאיש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה ואין צבור נדחין ונ"ל דגם מאן דמפיק ליה מבמועדו איצטריך ליה דרשה דאיש נדחה לומר דדוקא טמאי נפש דוחין ולא זבין ומצורע כדאמרינן בגמרא ואי כתב איש כי יהיה טמא הו"א איש נדתה אבל צבור כלל כלל לא כדמקשי ריש לקיש לר"י קמ"ל במועדו ולא הוה דיוק יתורא דלנפש ע"ע:

ד''ה הרכבתו וכו' להביאו דרה"ר וכו' וא"ת והא אפשר במדדה כדתנן במפנין מדדין עגלים ופי' הר"ב אוחז בצוארו ובצדדיו גוררו ומסיעו ומנענע לו רגליו:

ע"ש שהחי נושא א"ע וכו' מדכתב הר"ב כן בת"ק משמע דכן הלכה וכ"כ רש"י וז"ל ד"ה הרכבתו וכו' דקי"ל חי נושא א"ע ומכאן תשובה למ"ש תי"ט לעיל פ"ד מ"ג דרש"י פסק כרבנן בכל הסוסים לאסור אטו סוס המיוחד לעופות דהא קמן דבבהמה איירינן ואפ"ה לא פליג רש"י וכתב דקי"ל ומשמע בהדיא דפסק כר' נתן דפרק המצניע דפוטר בב"ח ומחייב בשחוטין וכדמשמע דרבא ס"ל כר"נ כדכתיבנא לעיל פ"ד אבל מה שצריך ליישב הא דאמרינן התם בהמצניע דר"נ ובן בתירא אמרו דבר א' והר"ב פסק בהדיא לעיל דלא כבן בתירא והכא מוכח דפסק כוותיה והר"מ פי' דהרכבתו הוא מלאכה לדעת חכמים והבאתו מחוץ לתחום הוא מלאכה לר"ע דס"ל תחומין מן התורה אבל ר"א סבר בהרכבה כבן בתירא דחי נושא א"ע אפילו בהמה ובתחומין שהם מדרבנן ואין בכולם אלא שבות אבל לרב אין לומר כך דמייתי טעם דחי נושא א"ע בדברי ת"ק ומשמע דכרש"י ס"ל וקשה דידיה אדידיה וגם לפי' הרמב"ם קי"ל דבפרק בתרא דעירובין איתותב מאן דמוקי מתני' בחתיכת יבלת בכלי שהיא מלאכה גמורה והקשו עליו מדתני ר"א אלו שהם משום שבות דמשמע דכולהו מיירי בשבות וא"כ קשה להרמב"ם דפי' דת"ק מיירי במלאכה גמורה ובודאי דק"ו דקאמר ר"א הוא לרבנן דלדידיה אפילו מלאכה גמורה מותרת במכשירים ואי תימא דדוקא במילה התיר במכשירים דמלאכה גמורה אבל לא בשאר מקומות וכאן סבר דשבות הן אם כן קשה דבסמוך:

ד"ה אין וכו' דהו"ל למעבדא וכו' פי' להביא להר הבית דכרמלית היא כנזכר לעיל ספ"ה דאע"ג דצריך בשבת להכניסו בבה"מ והו"ל מכרמלית לרה"י וגבי מילה לא התירו להביא אפילו דרך גגות שאני הכא דלא אפשר להכניס כל הבהמות לתוך הבית ועוד דצריך להעשות בג' כתות:

תי"ט ד"ה וזריקת וכו' מאי תהא וכו' ולעד"ן דמחזי כמתקן שהדם הוא המתיר את הקרבן וכמה דאמר הר"ב גבי הזאה ומיחוי קרביו משום דדמי לתולדה דדש דמפרק א"נ מחזי כתיקון:

ע"ש ואחשוב שלא זכר וכו' וא"א שזכר כל הסוגיא דמרא דתלמודא הוה אלא מאי לו להביא מחלוקת וסברא ראשונה דתוס' כיון שהר"ם נקט בהדיא כרבנן דמפשיטין את כולו:

ד"ה והקטר וכו' את השבת וכו' והואיל ונדחית לשחיטה נדחית להקטיר חלביו רש"י שם ונראה דחביבות זה הוא דאין מעבירין על המצות:

ע"ש דחינן לשבת וכו' ואע"ג דאיכא ג"ש דבמועדו הוה מוקמינן לה לענין טומאה:

ד"ה הרכבתו וכו' דירושלים כרמלית הוא וכו' וכן משמע ממ"ש ס"פ דלעיל דמשוה חוץ לעזרה לחוץ מירושלים וכמ"ש בירושלמי:

ד"ה רא"א וכו' ואפילו מלאכה גמורה וכו' ה"נ כתב רש"י דף ס"ח ע"ב ד"ה הא והא ביד אבל תוס' כתבו בדף ההוא דאין ללמוד ממילה בשבת דמתיר ר"א המכשירין משום דשאני התם דאית ליה לר"א תרי קראי חד למילה וחד למכשירין והכא ליכא אלא חד קרא ונוקמיה אשחיטה בלא אפשר לעשותה מאתמול ומכשירין מנ"ל והעלו דק"ו דהכא היינו לרבנן אבל לר"א אפילו מכשירי פסח דהוו מלאכה גמורה דוחין אבל לא מצאו לו מנין לו כן והניחוהו בתימה ואני אומר דלהרמב"ם קשה שהרי כתב דר"א ס"ל כבן בתירא בחי נושא א"ע וכרבנן בתחומין וכנ"ל ולפ"ז אין לומר דק"ו בטעמא דנפשיה עבדינן אבל לפי התוס' א"ש ונלע"ד במאי דכתיבנא בר"פ דאיכא סברת תנאי בלימוד דחיית הפסח את השבת חד מפיק ממשמעות דבמועדו וחד מפיק ליה מג"ש כדכתב הר"ב בר"פ ור"א תפיס חוטרא בתרי רישי משום דב' במועדו כתיב בפסח בפרשת בהעלותך א' ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וב' דבתריה בין הערבים תעשו אותו במועדו וס"ל חד אתי למשמעותו למכשירין וחד לק"ו לשחיטה עצמה ה"נ לעולם דתרווייהו משמעות חד לשחוטה וחד למכשירין ובהכי ניחא מאי דגרסינן לקמן בין הערבים במועדו דמייתי פסוק הב' לרמוז לזה ור"ע השיב עליו משום דלא משמע ליה המשמעות אלא דוקא ג"ש כמו שדרשה לבני בתירא כדאיתא במכילתין ומפני כך כשר' אליעזר א"ל עקרת מ"ש בתורה בין הערבים במועדו בין בחול בין בשבת דמשמע שממשמעות המלה למדו השיבו ר"ע הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה פי'