קול הרמ"ז מועד ג

תי"ט ד"ה בש"א וכו' בדמפקיר וכו' כתב הרא"ש ואע"ג דהפקר דוקא בפני ג' היינו מדרבנן דמדאורייתא אפי' בינו לבין עצמו הפקר:

ו תי"ט ד"ה בש"א כו' הך פלוגתא וכו' א"נ י"ל דע"כ לא קאמרי ב"ה דאין שביתה לכלים אלא כגון כלים דשורין בהם דלאו מידי עבדי הכלים אבל תנור דעביד קצת מעש' דמחמם (כמ"ש התו' דף י"ח) אימא דמודו קמ"ל בכה"ג כתב הר"ב לקמן גבי מצודות:

ד"ה וב"ה וכו' ואולי דהואיל וכו' ומזל"ן דלא צריכא דמינה אתיא דדוקא מתירים ב"ה משום טעמא דשביתת כלי אבל לא היכא חששא דיחתה או דיגיס:

ט תי"ט ד"ה ארשב"ג וכו' ואין להקשות וכו' שוברו עמו שנסתכן לעשות כב"ש ועוד כדתניא התם שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה ואם לא יאכלו לעמוד בק"ש דשחרית כגון שהם בספינה יבאו לבטל מ"ע מן התורה:

ע"ש ובש"ס וכו' משנה שלימה שנינו בביצה מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירי' על עצמן ולשבחם תנן שהרי אדם חשוב מותר לו להחמיר על עצמו אפי' למסור עצמו על דבר קל או שרוצה לעשות לפנים מן השורה וכ"ש דהוו מחמירי טפי מב"ש דלא אסרי ב"ש אלא בע"ש:

י ואין צולין דווקא צולין ומשום שממהר להצלות ועיין ברפ"ג בתי"ט:

בשר זא"ז קתני דאפילו בצל ואפילו ביצה שראויים לאכילה אף שאינם צלויים כל צרכם מ"מ צריך זמן שיצולו מב"י:

תי"ט ד"ה עם וכו' ואכתי וכו' לכל הני קושיין איכא תירוצא חדא דר' נקט לישנא דתנאי טובא והכי כתב בכללי הגמ' לכל כי הני שנויי:

יא הרע"ב ד"ה משלשלין כו' ומורידין וכו' וכדתנן בפי"ט דכלים שבו קושרי' את הפסחים:

תי"ט ד"ה ומאחיזין את האור כתב הר"מ העיקר וכו' לא על התי"ט תמהתי כי כל מ"ש מענייני הדקדוק חידוש הוא שלא נסו בו רבני אשכנזי נר"ם אבל על הר"מ ז"ל נפלאתי כי מאבתי המדקדקי' הוא חדא דמאחז היינו כמו אוחז ודוקא יתכן בב"ח האוחז בדבר אבל בכאן הוא יוצא לב' פועלים האדם הגורם לאש שיהיה אחוז בעצים ועוד דמאחזין דהזכיר התי"ט הוא פועל מההפעיל ע"ד ואין מעמד ואם מצינו פעול כ"ש שיכול להיות הפועל כי כך היא המדה בדקדוק ואולי שהר"מ לא רצה לומר כמ"ש התי"ט שהרי ז"ל מאחיזין את האור פי' מדליקין או מבערים והעיקר מאחזין את האור ור"ל שעיקר ההדלקה או ההבערה הוא שיהיה האור אחוז ונתלה יפה כנ"ל יותר פשוט ולא שבא ללמדנו המלה בקריאתה מטעם הכתוב דלשון חכמים לחוד:

פ"ב מ"א ולא בזפת נ"ל דתנא ולא בזפת בלא וי"ו משום דהוא ראשית שמנים וה"ג הר"ב:

ב הרע"ב ד"ה אין מדליקין וכו' ובהכי ניחא דמ"ל לאדכורי די"ט הכא אלא דלטעמא תנייה:

ד"ה נפט וכו' ולבן וריחו רע וכו' מזל"ן דט"ס הוא משום דמן הגמ' מוכח דב' מיני נפט הם והלבן אסור לכ"ע חדא דתניא אין מדליקין בנפט לבן אפי' בחול מפני שהוא עף ומדתני נפט לבן מוכח דיש מין ואחר שאינו לבן וכ"ש דאין סברא דחכמים יתירו אפי' בשבת מה שיש בו סכנה ועוד דתני' תו בגמרא מה יעשו אנשי בבל ומדי שאין להם אלא שמן אגוזים ואלכסנדריא אלא של צנונות ושאין להם כך וכך אלא נפט והרי בהדיא שיש מין נפט שמשתמשי' בו ומותר אפי' בשבת באופן דודאי נפט דמתני' שרי ולא נאסרו אלא דאפרסמון ונפט לבן ומש"ה לא פסקי רבנן ואמרי דמתירי' בכל השמנים אלא דהדרי ומפרשי תלת קמאי משום דהנהו בתלת אתרי בבל מדי ואלכסנדריא וקמ"ל דאף בשאר מקומות שרו ושמן דגים היינו דגלגל העין כדהכריח ר"ת דף כ"ו ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא ולאפוקי שמן של קרבי הדגי' בעטרן לאפוקי מדר"י דמתני' ובנפט לאפוקי נפט לבן ושמן פקועות לאפוקי מדר"ש שזורי דבברייתא אסור שם לפי מ"ש התוספת ואי לאו הכי שמא בשום מקום הוא מיוחד הקמאי:

ג וכל היוצא אע"ג דכל כלים נמי נעשים אהל לקבל טומאה מחמת אהל כדתנן פי"ו דאהלות ועל עצמן בכל שהוא שאני פשתן דאפי' קבע וחיבר האהל בקרקע מיטמא משא"כ שאר הדברים דאם קבועים לא מיטמא תוס' והכי מסתבר דגמרי' ממשכן דהוה קביע מתני' דייקא דתנן טומאת תרי משמע דהיינו אוהלי' בין קבוע ובין שאינה קבוע וה"ק כל הייצא מ"ה אינו מטמא ט"א אלא פשתן שהוא מטמא בב' אהלים ושאר אהל א' לבד דהיינו שלא במחובר:

הרע"ב ד"ה ואין וכו' שחל להיות בע"ש וכו' גם הר"מ מפרש הכי ובגמ' מתרצא רבא (או רבה לדברי התו') בע"ש דכל השנה ור"א סבר דאין מדליקי' בפתיל' שאינה מחורכת ור"ע לא קפיד הכי וצריך ליתן טעם למה לא פירשו' הר"מ והר"ב כן ולא לדחוקי נפשי' בפרטות ע"ש וי"ט ואליבא דר"י ודוקא בג' על ג' מצומצמות וכ''ש דרב אדא בר אהבה הוא דמהרצה הכי וקאמר בגמ' דליה לא ס"ל הכי ונ"ל דנראה להם יותר מיושב פי' זה במתני' משום שבו אזלא כולה מתני' בעיקר פלוגתא א' דהיינו אי קיפול מבטל או לא מיהו הרא"ש תפס לעיקר טעמא דרבא:

ד תי"ט ד"ה אבל וכו' ומאי יוצר וכו' והיינו יתורא דמתניתין מפני שהוא כלי א ללמד דכל דהוי כלי א' שרי אפילו בחי' דבע"ה:

ד"ה לא וכו' איצטריך שפיר וכו' קשה דא"כ אמאי לא מצריכינן בהאי סברא שהפתילה בתוכה ול"נ חדא דכיון דעבדינן צריכותא מביצה לחרס תו לא קשה מידי דזו אף זו קתני ועי"ל דאיצטריך ביצה משום היתרא דאם חיברה דהו"א דחיבור ביצה לנר לא הוי חבור מעליא דלאו אורחיה בהכי:

ה מפני גמרא גירסא זו משובשת דהא אמרי' בגמרא דקתני פטור אגב חיוב דסיפא ואי איתא לגרסא זו דכולל חולה עם הג' קמאי הול"ל דאגב הני תלתא תני פטור דודאי הני ג' לא שרו לכתחלה וכ"כ הר"מ ז"ל וז"ל (בפי') ושיעור זאת המשנה כך מפני עכו"ם מפני לסטים מפני רוח רעה פטור ואם בשביל החולה שישן מותר. הרע"ב ד"ה מפני וכו' ורמב"ם פי' וכו' וק"ל על פי' זה דאם הוא חולה א"כ מאי בעי בגמרא בחולה אי יש בו סכנה אי לא לימא דודאי ביש בו סכנה עסיקי' דהא רוח רעה לית ביה סכנה ושמא יש לחלק בין חולי תדירי כשל בעל המרה השחורה לחולי מקרה:

ד"ה שהוא עושה פחם וכו' אמרי' בגמרא דמש"ה לא תני נעשי' אלא עושה וקריאת מלה זו השי"ן בקמ"ן והה"א במפיק והיינו עושה אותה:

תי"ט ד"ה כחם וכו' ולבי אומר לי וכו' תמהתי על התי"ט למה לא נחה דעתו בפי' הר"ן שהרי כך הוא סגנון ל' הפזמונים של האשכנזים וכגון מה שהביא רש"י בפ' ויצא האדמון כבט שלא חלה צבה לקחחה לו ונתבהלה והיינו כבט והיינו כחס שר"ל כשחס כמו כבט ר"ל כשהביט ובר מן דין כשיש ב' כפי"ן הוא משום דצריך להשוות ב' העניני' ליתן את של זה בזה ושל זה בזה כגון כעם ככהן דאי כתב העם ככהן הו"א דיהא חשוב העם ככהן ואם נאמר הכהן כעם הייתי מפרשו שיתבזה הכהן כעם השתא דכתב ב' כפי"ן הוא לומר תרתי לגריעותא שהעם יחשוב עצמו לגדול ככהן והכהן יהיה נבזה כעם אבל במתני' די בשווי א' לומר שזה כזה לחיוב ועוד כי כשיש ב' הכפי"ן הוא כשנודע טבע כל אחד מב' דהיינו שנודע שהעם הוא בזוי והכהן סתמו נכבד ואז יכוון ליתן את של זה בזה אבל בנר ושמן ובפתילות אין שייכות לזה:

י עבירות תני מניינא לאשמועינן דמתות אכל חדא וחדא וכדאמרי' בגמרא גבי אבות מלאכות מ"ל:

ז שלשה תני מניינא ללמדך שאע"ג דעשור ועירוב אפשר למעבידנא בכל היום מ"מ צריך להזכיר עם חשיכה:

בתוך ביתו הרי"א דקדק מלת בתוך דר"ל בנחת כדאמרי' בגמרא צריך למימרינהו בניחותא וכלומר שלא לישמע בחוץ קולו:

הדליקו לא תני תקנו את הנר לרמוז מ"ש בס' התיקוני' שהנכון שבע"ה יתקן את הנר ואשתו תדליקנה:

הרע"ב ד"ה ערבתם וכו' שייך וכו' וי"א דערוב ועישור דלא קביעא ליה זמן קתני בלשון שאלה אבל הנר הוא דוקא בהכנסת שבת ול"נ דב' הראשונות אינם מוכרחים דשמא כל מה שבבית מעושר ושמא לא יצטרכו לערב אבל הדלקה צריכה בהכרח וצריך לצוות עליה אבל האחרים אינו אלא כמזכיר להם כדי שאם יהיו צריכים לעשותו יעשוהו:

ד"ה ואין מדליקין וכו' הכי הוה ס"ל אלא דקשה דכל הפוסקים פסקו להתיר ע"י נכרי מלבד הגהות מיימונית אם לא שנדייק דדוקא הדלקת נרות הרבה הוא דאסרה מתני' אבל נר שבת לא דמש"ה תני נרות וברישא הדליקו את הנר:

ד''ה ומערבין וכו' דחומרא וכו' חילוק זה הוא מן הגמרא ואמרינן התם דבהכי לא קשה מרישא דתנן דעם חשיכה יאמר עשרתי אבל בין השמשות משמע דאסור והכי מתיר אלא דהכא איירי בעירובי חצירות ולעיל בתחומין ולפ"ז מ"ש הר"ב בערבתא ערובי תחומין וחצרות לא דייק כולי האי אלא דאיידי ששואל על של התחומין שואל אגבן אף על של חצרות:

תי"ט ד"ה אין מעשרין וכו' דכל שאינו לדבר מצוה וכו' ול"נ דאילו פירש כך לעיל הו"א דדוקא התם גזרו משום דאיכא בכולהו צד אסור מן התירה וכמ"ש התו' וכדכתב התי"ט בפ"ק ד"ה שטוענין אבל הכא דליכא אלא איסורא דרבנן אימא לא גזרו קמ"ל:

פ"ג מ"א נותנין עליה דוקא עליה שתהא הקדרה תלויה ולא בתוכה והכי אמרינן בגמרא:

תי"ט ד"ה לא יתן וכו' כדי להשהות וכו' ונותנים ומלשון ולא נתנו אלהים דמתרגמי' ולא שבקיה:

ר"ל דהו''ל ד"ה ובה"א וכו' אגב ריהטא מסריך וכו' לאו סירכא היא אלא צ"ל דר"ל דהו"ל כעבירה חמורה שבדינים אלו דהיינו כמטמין במוסף הבל ולא הבנתי איך היה יכול לומר דהוי כמשהה לכתחילה דלא לומר משהה אלא בנותנו מבע"י ומניחו שם אבל מחזיר איך הוה דומיא דמשהה ואך הול"ל כנותן לכתחילה :